הגיישה – נערת השעשועים היפנית

כתב: גילי חסקין

גיישה היא אחת האסוציאציות המתקשרות לטיול ביפן. זוהי אשת בידור יפנית מסורתית, שכישוריה כוללים ריקוד ונגינת מוזיקה יפנית קלאסית. האיפור הלבן, הקימונו הססגוני והתספורת הייחודית הפכו לסימן ההיכר של הגיישות. קיים בלבול בקרב אנשים לא-יפנים לגבי אופי המקצוע של הגיישה, ורבים חושבים אותה לזונה. למעשה, גיישות אינן מספקות שירותי מין ללקוחותיהן כלל. מטרתן היא לבדר את הלקוחות על ידי ריקוד, שירה, נגינה ושיחה. הגיישה עשויה לפלרטט עם גברים ולשלב רמיזות מיניות, אך לקוחותיה יודעים שאל להם לצפות ליחסי מין. הזמנת אירוח מסוג זה מתקבלת רק על ידי איש קשר יפני מכובד. בערב בילוי עם גיישה, זוכים המבקרים לבידור קבוצתי (של בין 3 – 20 איש) בן 7-6 שעות, בעלות של מאות דולרים, במיטב אומנות מסורת הבילוי היפני: שירה, נגינה, ריקוד ואוכל. רוב הגברים המערביים לא יודעים להעריך את רמת האומנויות הגבוהה שמפגינות הגיישות, לא נהנים מקולות השירה החד גוניים (כפי שהם נשמעים לאוזן מערבית), או מהקצב האיטי בו מתנהל האירוע.

המושג

המילה "גיישה" היא הלחם מילים של "גיי", שמשמעותו "אמנות," ו"שה", שפירושו "אדם" או "עושה". צירוף שתיהן יוצר את הביטוי "אמן" או "איש אמנות". במילה "גיישה", בדומה לכל שמות העצם בשפה היפנית, אין הבדל בין יחיד ורבים. המונח "גייקו" משמש בעיקר לגיישות ממערב יפן, בעיקר מאזור קיוטו. גיישות מתלמדות נקראות "מאיקו" (ילדת ריקודים), או "אוֹ-שאקוּ" (מוזגת אלכוהול). לרוב, אישה המצטרפת לעולם הגיישות מתחילה דרכה בתור מאיקו, אך אפשרי גם להצטרף בתור גיישה. עם זאת, דרושה הכשרה של שנה לפחות לפני שתתחיל לעבוד בתור גיישה או מאיקו. עד המאה ה- 20, שימשו בתפקיד גיישה גם גברים וגם נשים; כיום, מקצוע זה בלעדי לנשים.

הופעה

הופעתה של הגיישה משתנה במשך הקריירה שלה, החל בהיותה מאיקו בעלת איפור כבד וילדותי, וכלה בהפיכתה לגיישה מבוגרת עם איפור עדין יותר. הגיישה גם מחליפה את תסרוקתה ואת קישוטי השיער שלה במהלך הקריירה, ואפילו אורך הגבות הוא בעל חשיבות, כשגבות ארוכות יותר מביעות בגרות.

איפור: בעת המודרנית הפך איפורה של הגיישה לאחד ממאפייניה המזוהים ביותר, אף על פי שגיישות מאפרות את פניהן בלבן באירועים מיוחדים בלבד. האיפור המסורתי של מאיקו כולל שכבת בסיס לבנה המכסה את כל הפנים, שפתון אדום והדגשות אדומות ושחורות מסביב לעיניים ובגבות. בעבר הייתה שכבת הבסיס עשויה עם עופרת, אך לאחר שהתברר שהחומר רעיל לקראת סוף תקופת מייג'י, החליפו איפור על בסיס אבקת אורז.

האיפור הלבן מכסה את הפנים, את הצוואר ואת החזה. בעורף נותרים שניים או שלושה פסים של עור חשוף (באופן מסורתי בצורת האות W) על מנת להדגיש את האזור הנחשב ארוטי. נהוג להשאיר את אזור קו השיער לא מאופר על מנת לתת אשליה של מסכה. השלב הבא הוא איפור העיניים. בעבר השתמשו בפחם, אך כיום הן משתמשות באיפור מודרני. הגיישות צובעות את קצות הגבות בשחור ומאיקו מוסיפות צבע אדום מסביב לעיניהן.

את השפתיים צובעות הגיישות באדום באמצעות מברשת קטנה. מאיקו הנמצאות בשלב האחרון של הכשרתן צובעות את שיניהן בשחור לתקופה קצרה. מנהג זה היה נפוץ בעבר בקרב נשים נשואות בחצר הקיסרות. הצבע השחור נועד גם להסתיר את השיניים, שצבען מודגש על גבי האיפור הלבן. וייתכן שהעדר רפואת השיניים בעבר הביאו לכך שהשיניים לא היו לבנות לגמרי.

לבוש: גיישה תמיד לובשת קימונו. מאיקו לובשות קימונו צבעוני ואובי ראוותני, שיהיה תמיד יותר בהיר מהקימונו. בנוסף לאובי המטלטל, מתאפיין הקימונו של המאיקו בשרוולים ארוכים המגיעים עד לרצפה. במהלך הופעת ריקוד או נגינה על המאיקו ללפף את השרוולים סביב ידיה על מנת שלא תמעד. צווארון הקימונו של המאיקו הוא לרוב אדום עם רקמת זהב או כסף. לאחר שלוש שנים מתחילת ההתלמדות, הצווארון האדום משלוב ברקמה לבנה, המעידה על הוותק שלהן. כשהופכת המאיקו לגיישה היא מחליפה את הצווארון שלה לצווארון לבן.

גיישות נועלות זורי, סנדלים שטוחי-סוליה, כשהן מתהלכות בחוץ, ובפנים הן נועלות טאבי בלבד. מאיקו נועלות קבקבי אוקובו בעלי הסוליה העבה, המונע מהן לדרוך על שרוולי הקימונו הארוכים שלהן.

שיער: תסרוקות הגיישה השתנו במהלך ההיסטוריה. במאה ה-17 החלו נשים לסדר את שערן גבוה על הראש, ובתקופה זו אימצו הגיישות את תסרוקת השימאדה שלהן, שהיא למעשה איסוף שיער הראש בצורת לחמנייה. הגיישות ישנות על כרית מיוחדת הנקראת טאקאמאקורה (כרית גבוהה) השומרת על שלמות התסרוקת. על מנת להטמיע את צורת השינה הזאת במאיקו נוהגות האונה-סאן לפזר אורז סביב הכרית, כך שאם יצנח ראשה של המאיקו ידבקו לשיערה גרגרי אורז. עם זאת, גם ללא תאונות נדרשת הגיישה ללכת למעצב השיער מדי שבוע. גיישות מודרניות משתמשות לעתים בפאות נוכריות, אך על המאיקו להציג את שיערה הטבעי בלבד.‏

מהי גיישה?

כפי שמסבירה שפרה הורן: בעיני בני המערב, כמעט כל אשה יפנית נאה הלובשת קימונו, שפניה מאופרות בכבדות ושתסרוקתה כמגדל עטור קישוטים ומסרקות, היא גיישה.

ההבדל ניכר קודם כול בקימונו. ביפן המודרנית, משמש הקימונו רק באירועים משפחתיים ובחגים. באמצעות הקימונו שתלבש מצהירה האישה על עצמה: הוא מצביע על מצבה המשפחתי, על מעמדה בחברה, על ממוֹנה ולעתים גם על מקצועה. הגיישה, לעומת זאת, מקפידה ללבוש את הקימונו במשך כל ימי חייה. אלו הם מדי עבודתה, ואין הם כקימונו של עקרת הבית הנשואה, של הנערה הרווקה או של הכלה.

הגיישה מפגינה את מקצועיותה גם בחוש האיקי (iki), השיק המיוחד שלה. וחדי העין מקרב היפנים יזהו אותה באופן שבו היא נושאת את הקימונו על גופה. את חגורת הקימונו – האוֹבּי הרחב – היא תחגור מעל למותניה עורפה העירום, המאופר בחלקו, יתנוסס בפיתוי ארוטי מתוך הצווארון הנמוך מעט באיזור הגב; ותמיד יבצבץ מהקימונו שלה שמץ מלבושה התחתון. בכלל, האדום, הנחשב בעיני הגבר היפני לצבע ארוטי, משמש את הגיישות ומסמל יופי, אושר ושמחה. פיהן צבוע באדום ומשורטט כדובדבן ולבניהן אדומים, מפני שלפי אמונה מקובלת ביפן, כך הן מקלות על כאבי הווסת וגם שומרות על אבריהן המוצנעים מכל צרה.

שמה של הגיישה קשור בשמיסן [1], כלי נגינה סיני, בעל שלושה מיתרים מעור חתול, שעליו מנגנים באמצעות מפרט שנקרא "באצ'י". לרוב מתייחסים לשמיסן ככלי מלנכולי, מכיוון שבאופן מסורתי מושתת מוזיקת השמיסן על אקורדים מינוריים. את הריקוד מלווה מוזיקה יפנית מסורתית. בנוסף, על כל גיישה ללמוד לנגן על קו-צוּזוּמי שהינו תוף בעל צורת שעון חול ועל תוף ריצפתי גדול בשם "טאיקו".

הגיישות מתחילות את לימודי המוזיקה והריקוד שלהן בגיל צעיר מאוד, וממשיכות בהם גם מאוחר יותר בחייהן. תנועות הריקוד מדויקות ביותר, בדומה לטאי- צ'י, וכל מחווה גופנית היא בעלת משמעות לנרטיב, אם כי יש צורך בהכרת כל התנועות על מנת לזהות את הסמליות שבהן. למשל, תנועת יד קטנה משמעותה קריאת מכתב אהבה, החזקת פינת מטפחת בפה משמעותה גנדרנות, ושרווליו הארוכים של הקימונו מסמלים לעתים דמעות. גיישות אף עוסקות בכתיבת שירה ומוזיקה וציור.

קהילת הגישות הינה חברה מטריארכלית ומנוהלת באופן בלעדי על ידי נשים. בעבר, נשים לא עבדו מחוץ למסגרת ביתן, ולהפוך לגיישה הייתה אחת הדרכים הבודדות להתקיים בזכות עצמן, ללא נישואים. מדי פעם ניתן למצוא גברים בקהילה זו, אך אלה לרוב עובדים כספרים, מלבישים (הקימונו עשוי לשקול מספר קילוגרמים, ויש צורך בכוח על מנת להלבישו) ורואי חשבון.

מבחינה היסטורית, המשיכה של גברים לגיישות שונה מאוד ממשיכתם לנשותיהם. הגיישה האידאלית הפגינה את כישוריה ונראתה חסרת דאגות, בעוד אישה אידאלית הייתה צנועה וטרודה בניהול משק הבית. במהלך שנות ההתלמדות, ואחר כך במהלך הקריירה שלהן, לומדות הגיישות להסתגל למצבים חברתיים שונים ולאנשים בעלי אופי שונה, והופכות למארחות מקצועיות. גיישה עשויה לפלרטט עם לקוחותיה, אך תמיד תישאר בשליטה ותשמור על חזות המארחת.

יש המבלבלים בין הגיישות לקורטיזנות (זונות צמרת) הנחשבות מתקופת אדו, שהיוו את המקור ממנו צמח מקצוע הגיישה. בדומה לגיישות, טיפחו האחרונות תסרוקות מסוגננות, לבשו בגדים צבעוניים ועטו איפור לבן, אך קשרו את האובי מלפנים, על מנת שיוכלו לקשור אותו בעצמן לאחר שהסירו אותו. הגיישות, לפי מסורתן, חיות ב"עולם הפרח והערבה". בעבר, היו הקורטיזנות ה"פרחים", בשל יופיין, והגיישות נחשבו "ערבות", בשל עדינותן, כוחן וחנן.

החוק היפני אוסר על נשים להתחיל את הכשרתן לפני גיל 18, מלבד בקיוטו, שם ניתן להתחיל כבר בגיל 15[2].‏ אישה בת 21 ומעלה נחשבת למבוגרת מדי על מנת להיות מאיקו, ולכן תהפוך לגיישה עם הצטרפותה לקהילה. עם זאת, גיישות המתחילות את דרכן בתור מאיקו זוכות ליוקרה רבה יותר כשהן מסיימות את הכשרתן ומתחילות בקריירה שלהן.

הגיישות הן רווקות אך הן רשאיות לבחור לעצמן מאהב שיתמוך בהן כלכלית. מעמדה של הגיישה מחייב אותה באורח חיים תובעני – אסור לה להינשא ולהמשיך לעבוד במקביל, כשהברירה העומדת מולה היא בין נישואין לפרישה מן המקצוע. עם פרישתן, פונות הגיישות בדרך כלל לעסקי המסעדנות, או להוראת האומנויות בהן התמחו: ריקוד, זמרה, נגינה, ושירה.

שורשים

ביפן המסורתית גברים לא היו מחויבים לשמור אמונים לנשותיהם. נהפוך הוא. בעולם של אז, עולם דת השינְטוּ העתיקה, קידשו את הארוטיקה והאריכו לתאר – בסיפורים, בשירים ובציורים – את העונג שבמין. האישה האידאלית הייתה אם צנועה ומנהלת משק בית טובה; על פי העיקרון הקונפוציאני, האהבה הייתה בעלת חשיבות משנית בנישואים. גברים לא פנו לנשותיהם בשביל הנאות מיניות או רומנטיקה, אלא לקורטיזנות.

כבר בשלבים המוקדמים של ההיסטוריה של יפן הופיעו נשות בידור. במאה ה-7 נדדו נשים שמשפחותיהן ירדו מנכסיהן בין ריכוזי אוכלוסייה ונהגו להתפרנס ממתן שירותי מין. נשים אלו נקרא "יוּקוֹ ג'וֹפוּ" – מילה שהוראתה אישה נודדת, "אוּקָרֶמֵה", היינו, "אישה צפה", או "סָבּוּרוּקוֹ – מגישה[3].‏ חלקן סיפקו רק שירותי מין, אך היו גם נשים בעלות השכלה שסיפקו בידור ברמה גבוהה יותר במפגשים חברתיים. לאחר שהבירה הקיסרית עברה לקיוטו ב-794, החלה לעלות קרנן של נשות הבידור, שכן החצר הקיסרית עוררה את העניין ביופי, ולפיכך נשים בעלות כישורים אמנותיים שגשגו[4].

במאה ה-17, מופיע המושג "אודוריקו" (ילדה רוקדת) שצובר פופולריות.  היו אלו נערות שהופיעו בבתי סמוראים, ונחשבו לבידור יוקרתי. עם העלייה בפופולאריות שלהן הצטרפו נערות נוספות למקצוע, ורבות מהן הציעו גם שירותי מין לאחר הופעת הריקוד. נערות שהתבגרו, ולא יכלו להציג עצמן כנערות, שינו את שם המקצוע שלהן לגיישה.

מיסוד השעשועים

השוגון לבית טוקוגאווה הצליח להביא ליפן בתחילת המאה ה- 17 תקופה ארוכה של יציבות ושלום. תקופה זו, המכונה "תקופת אדו" (על שם העיר בה בחר להקים השוגון את משכנו), נמשכה למעלה מ-260 שנים, במהלכן חלה התפתחות עירונית מואצת ושגשוג כלכלי חסר תקדים. לאור הפריחה המרשימה, החליט השוגון לאשר את הקמתם של "רובעי שעשועים" בערים הגדולות של יפן – אדו (טוקיו של ימינו), קיוטו ואוסאקה; ברובעים אלו, שכונו יוקאקו (Ukaku) חיו הגיישות והזונות והתפתח תיאטרון הקבוקי . הרבה זונות ואמנים – ציירים, משוררים, מספרי סיפורים, רקדנים ומתאבקי סומו – התגודדו ביפן של תקופת השוגונים ברובעי התענוגות והארוטיקה, אשר התנהלו בפיקוח ממשלת השוגון.

שוגונות טוקוגאווה הורתה לרשום את כל היוג'ו ("נשות משחק") העובדות בהם. ברבעים אלה התפתחה היררכיה בין הנשים: היוג'ו ברמה הגבוהה ביותר, שהיו למעשה קודמותיהן של הגיישות, נקראו "אוֹירָן" (Oiran), והיו שילוב בין שחקניות ליצאניות, שהציגו ריקודים ומערכונים. הופעות אלה נקראו "קָבּוּקוֹ", שפירושו "להיות פראי ויוצא דופן", והיוו למעשה את ראשית התפתחות תיאטרון הקבוקי.

אף שרשמית אסור היה לזונות לפעול מחוץ לשכונות, אפשר היה למצוא אותן גם בסביבות בתי מרחץ, ספינות שעשועים, פונדקים, מעיינות המרפא וליד מקדשים. היו גם זונות ממין זכר במקומות מסוימים.

הזונות דורגו לפי יופיין ולפי כישוריהן. ה"פשוטות" יותר הוצגו לראווה בכלוב גדול, ואילו זונות הצמרת היו נישאות באפיריון, כשהן מלוות במשרתות. רשמית, אסור היה לזונות לפעול מחוץ לשכונות הייעודיות, אך הן פעלו גם במקומות אחרים. זונות הצמרת היקרות הציעו בידור איכותי, מקיף וארוך, שכלל נגינה, שירה ואכילה, ולאחר מכן – המעשה המיני. זונות הצמרת פיתחו גינוני אצילות לכל דבר. בתחילת דרכן, היו עוסקות בעצמן בשלב הראשוני של בידור הלקוחות; כשהתעשרו, החזיקו בעוזרים ומשרתים, שחולקו לפי תחומי התמחות שונים (בטחון, ניקיון, אומנות וכו`).

היו גם גיישות עשירות, שנישאו באפיריון וסיגלו לעצמן גינוני אצילות.
(גינוני אצילות – אפשר להוסיף על הגיישות העשירות הנישאות באפיריון)

אוכלוסיית יפן באותה תקופה, נחלקה באופן ברור ונוקשה לארבעה מעמדות מוגדרים. בראש הסולם החברתי – הסמוראים; אחריהם באו האיכרים, אנשי המלאכה ובתחתית הסולם נמצאו הסוחרים. אנשי רובעי השעשועים נחשבו כחסרי מעמד – הם היו נחותים אף מתחת למעמד הסוחרים הנמוך ביותר. הסוחרים, שצברו כסף רב בתקופה זו, הורשו ליהנות ממנעמי רובעי השעשועים, אך לא כן הסמוראים. אלה הוזהרו בפירוש שלא יבזבזו את משכורותיהם החודשיות בביקור באחד מבתי הזונות. יחד עם זאת, אזהרותיהם של ההורים והזקנים נפלו לעתים על אוזניים ערלות, וסמוראים רבים היו מסווים את מעמדם ויוצאים לבלות ברובעי השעשועים.

הופעת מקצוע הגיישה

לקראת סוף המאה ה-18, הפכו רובעי השעשועים ובתי התה שבהם הופיעו הגיישות, למרכזי תרבות נחשבים, שלא הציעו מין בלבד. הקורטיזנות מהמעלה הגבוהה ביותר בידרו את לקוחותיהן בריקוד, בשירה ובנגינה, וחלקן אף היו משוררות והתמחו בקליגרפיה. בהדרגה התמקצעו הקורטיזנות במקצועות אלה, ומתוכן צמח מקצוע חדש, המוקדש כולו לבידור, שנקרא גיישה. תחילה נקראו גיישה הגברים שבידרו לקוחות שבאו לצפות בתיאטרון. בהדרגה הצטרפו למקצוע נשים אשר טפחו ושכללו אותו. בראשית המאה ה-19 עבר לראשונה מספר הגיישות הנשיות את מספר מקביליהן הגבריים, ומאז שימש השם רק לנשים[5].‏

האזכור הראשון לגיישה נשית הוא מ-1750, של גיישה בשם קיקוּיָה, שהייתה זמרת ונגנית שמיסן  בטוקיו. הצלחתה תרמה לעלייה בפופולריות של הגיישות החל מאמצע המאה ה-18.‏ עם עליית הפופולריות שלהן והצמיחה ביוקרתן, החלו הגיישות לספק אך ורק בידור, ולא פנו לזנות.

למעשה, הגיישות הראשונות היו אמניות שעבדו בשירותן של זונות הצמרת, כשרק בהמשך הופרד המקצוע מתחום הזנות. אט אט, החלו הגיישות לקיים אירועים משל עצמן, ללא קשר לזונות הצמרת. הן הקימו בתי אירוח אשר כונו Chaya.
הגיישה היתה מופקדת על תחום האומנות. היא ניגנה, רקדה, שרה, ניהלה שיחה מפתה והגישה תה. הגיישות – נשות האמנות חיו כקבוצה נבדלת ונעלה בקרב הזונות והאמנים וטיפחו את חוג לקוחותיהן האקסקלוסיבי.

באֶדוֹ נחקקו חוקים (שנשמרים עד היום) המבחינים בצורה ברורה בין הגיישות לזונות ומעגנים את זכויות הגיישה ואת חובותיה. הגיישות, שנקראו באותה תקופה גֵייגי, נחשבו לבעלות מעמד מכובד, והן נבדלו מזונות באורח חייהן, בשירותים הניתנים להן ובתלבושותיהן.

בתקופה זו, כאשר רוב פטרוני הגיישות היו השוגונים, דמה לבוש הגיישה ללבוש הלוחמים. הן חבשו כובעים רחבים, נשאו עמן חרבות מעוטרות ונהגו, עד לפני כמאה שנה, להשחיר את שיניהן, מנהג שמקורו אינו ידוע ושהיה מקובל גם בקרב נשים נשואות ביפן. במשך השנים הפכו השיניים לבנות והבגדים נשיים: הגיישות נוהגות ללבוש קימונו הדור, שצבעיו ודוגמאותיו משתנים על פי עונות השנה.

הזונות והגיישות שאכלסו את רובעי השעשועים, היו ילדות/נערות שנרכשו מבתי הוריהן . רובן הגיעו מכפרים עניים בהן המשפחות מרובות הילדים לא יכלו לפרנס את עצמן ולדאוג להשכלת הילדים. הנערות "אומצו" על ידי אימהות פיקטיביות, והחלו באימונים מפרכים לקראת העיסוק במקצועות השעשוע, בהם נדרשו להפגין מקצועיות גבוהה למדי. משפחתה החדשה של הזונה או הגיישה, דאגה לכל מחסורה והשקיעה סכומי כסף גדולים ב"לימודים מקצועיים" עבורה; כל השקעה היתה נרשמת כחוב למשפחה, שעל הזונה או הגיישה היה לפדותו, בעת שתתחיל להכניס רווחים ל"בית". עד שלא סיימה הגישה את להחזיר לאם הבית את מכסתה, לא יכלה להשתחרר מ"בית האם" שלה. לחילופין, גבר היה יכול לפדות את חובה ולהפוך לפטרונה (תחת מרותו, יכלה לבחור בהמשך דרכה).

הגיישות גרו בבתים מיוחדים, משם היו מזמינים אותן לבדר לקוחות בבתי התה (ששימשו גם כמסעדות); "חבילת" הבידור כללה נגינה על שאמיסן (כלי פריטה יפני מסורתי), שירה, ריקוד, שעשועי משחקים ושיחה קלילה, שתמיד מהולה ברמזים ארוטיים ובחנופה. עבודתן של הגיישות היתה קשה להפליא, רבות מהן היו משועבדות לעבודתן (וכך גם הזונות), וכתוצאה מכך – מתו בגיל צעיר. מעמדה של הגיישה היה מחייב – היא לא יכלה לעזוב את מקום עבודתה, אלא אם כן הזדקנה, חלתה או נפדתה.

התפתחות מעמד הגיישה

על הגיישות שעבדו ברובעי השעשועים נאסר לעסוק בזנות ולפיכך הן יצרו לעצמן תדמית של אמניות ומשכילות. במהלך תקופת אדו, העוסקות בזנות עבדו ברבעים מיוחדים, מוקפים חומה, באישור השלטונות. בשלהי המאה ה-18 החלו להופיע הגיישות הנשיות באירועים חברתיים ובמסיבות, אך מכיוון שחלקן אכן עסקו בזנות, וזו הייתה לא-חוקית מחוץ לרובע, הן נעצרו ונשלחו לרבעים המיועדים לכך.

עם זאת, בראשית מאה ה-19 החל להתערער מעמדן של האוירן, והתפתחה העדפה לכיוון הגיישות. בקהילת הגיישות התפתחה היררכיה. בתחתיתה נמצאו הגיישות שעבדו בתוך רובעי השעשועים אשר נוסף על הבידור, סיפקו גם שירותי מין, ונקראו "קוּרוּוָוה". לעומתן נמצאו ה"מאצ'י" –  גיישות שיצאו מהרובע להופיע במסיבות פרטיות, ולא נדרשו מהן שירותי מין, אם כי היו שסיפקו אותם בכל זאת.

ב-1872, זמן קצר לאחר רסטורציית מייג'י, אישרה הממשלה חוק ששחרר את הזונות ואת הגיישות. לשון החוק אמנם הגדירה הפרדה בין זונות לגיישות, אך בנוסף לבחינת כישוריהן האמנותיים, נדרשו הגיישות לעבור גם בדיקת עגבת אחת לחודש, מה שמעיד על דעת המחוקקים לפיה מין הוא חלק מעבודתן. הגבלות אלה נותרו על כנן עד תבוסת יפן במלחמה ב-1945[6].
Geisha Girls היו נשים יפניות שעסקו בזנות בתקופת הכיבוש האמריקאי. הן שירתו כמעט באופן בלעדי חיילים אמריקאים ששירתו ביפן, שקראו להם, בטעות, "גיישה גירלס" נשים אלה לבשו קימונו וניסו לחקות את סגנונן של הגיישות, והאמריקאים לא הכירו את ההבדלים בין השתיים, וחשבו אותן לבעלות אותו מקצוע. בסופו של דבר הפך המושג "גיישה גירל" למושג המתאר אישה יפנית העוסקת בבידור לילי, כגון מארחות בבארים וזונות.

הכשרה

בעבר, החלו הגיישות את הכשרתן בגיל צעיר מאוד, לעתים אף לפני גיל תשע, אך כיום נהוג להתחיל בגיל ההתבגרות. בנותיהן של גיישות גדלו לרוב להיות גיישות בעצמן. מאיקו היו למעשה חניכות, היו קשורות בחוזה לבית הגיישה.

בראשית הכשרתה על המתלמדת למצוא אוֹנֶה-סאן ("אחות גדולה") – גיישה שתשמש מורה עבורה. ההכשרה נפתחת בתפקיד מינָראי ("למידה בהתבוננות"), והייתה מצטרפת לאונה-סאן שלה וצופה בה בעבודתה. המינראי לבשו תלבושת ייחודית, ססגונית יותר מזו של המאיקו, במטרה שהלקוחות הפוטנציאלים יבחינו בה על אף שתיקתה. המינראי נתמכות על ידי בית תה המארגן את פגישותיהן. יחד עם זאת הן גם חופשיות להשתתף באירועים אחרים והן מחוייבות לדווח על כך לבית התה. בדרך זו נרקמת מערכת יחסים בין המינראי הצעירה ובעלת בית התה, ההופכת גם היא למדריכה לדברים שלא מלמדים בבית הספר, כגון כללי שיחה נאותה ומשחקים. שלב זה נמשך בין חודש לחודשיים[7].

בשלב הבא הופכת המתלמדת למאיקו – גיישה מתלמדת – ושלב זה עשוי להמשך שנים. המאיקו מצטרפות לאונה-סאן שלהן לכל פגישותיה, ולומדות מהן. האונה-סאן תלמד את המאיקו דרכים להגשת תה, נגינה בשמיסן, ריקוד, כישורי שיחה ועוד, ואף תייעץ בבחירת שמה החדש של המאיקו, שצריך להכיל קשר כלשהו לשמה של המורה. המאיקו מהוות מוקד משיכה תיירותי ביפן, והן מהוות את פסגת האידאל הנשי במדינה.

בהכשרתה של המאיקו מתבססת על שלושה יסודות: הראשון הוא לימודי אמנות, ומתקיים בבתי ספר מיוחדים לגיישות הנמצאים בכל רובע גיישות. השני הוא בידור, אותו לומדת המאיקו בבתי התה ובמסיבות אליהן היא הולכת עם האונה-סאן שלה. והשלישי הוא כישורים חברתיים העוזרים לה להתנהל בתוך רובע הגיישות. יסוד זה נלמד ברחובות הרובע, וברכות שלום, מתנות וביקורים הם חלקים חשובים בתרבות היפנית, והם חיוניים להצלחתה של גיישה המתבססת על רשת בתי התה ברובע.

הצווארון האדום של הקימונו המסורתי של המאיקו נח באופן רפוי על גבה על מנת להדגיש את עורפה, הנחשב לאזור מיני ביפן. את העורף צובעת המאיקו בצבע הלבן אתו היא צובעת את פניה, אך לרוב משאירה שניים או שלושה פסים של עור חשוף. הקימונו שלה ססגוני וקשור באובי הקשור בקפדנות ומשתלשל עד קרסוליה. לפיכך הולכות המאיקו בצעדים קטנים ונועלת נעליים מסורתיות הנקראות אוקובו, שהינן בעלות סוליה בעובי עשרה סנטימטרים. בנוסף, שלב ההתלמדות של המאיקו קובע את התסרוקת שלה, וישנן חמש תסרוקות שונות. התסרוקת המזוהה ביותר עם המאיקו היא ניהונגאמי, בה נמתח השיער משני צדי הראש, מלפנים ומאחור, ונקשר מאחור עם קישוטי קָנזאשי וסרטים אדומים, המעידים על תוֹמה. תספורות נוספות הן הוָורֶשינוֹבּוּ, בו נקשר השיער בצורת כדור על הראש וקושט בעיטורים, והאוֹפוּקוּ, שנקשר נמוך יותר על הראש ומכיל פחות עיטורים, שכן הוא מסמן שהמאיקו חוותה את ההתנסות המינית הראשונה שלה. מאיקו מבלות שעות ארוכות אצל הספר וישנות על כריות מיוחדות בעלות חור במרכזן על מנת לשמור על התסרוקת[8]. הן עלולות  לפתח קרחת קטנה בנקודה בה נקשר השיער, בשל מתיחתו במשך שנים. עם זאת, גישות נוהגות להציג קרחת זו בגאווה, כסוג של עיטור כבוד[9].

בסביבות גיל 22-20 הופכת המאיקו לגיישה מלאה בטקס שנקרא אֶריקָאֶה (הפיכת הצווארון), ותישאר גיישה עד פרישתה. הטקס אותו עוברת מאיקו המסמל את התקדמותה בהכשרתה, והפיכתה מנערה לאישה צעירה. שינוי זה בא לידי ביטוי בהחלפת התסרוקת, ובשינויי מלתחה עדינים.

מכיוון שהטקס עצמו והשינויים שהוא טומן בחובו כרוכים בהוצאות רבות, התפתח מנהג בתקופת אדו לפיו פטרון יכול לקחת על עצמו את ההוצאות בתמורה לנטילת הבתולים של המאיקו. בדרך זו יכלו המאיקו לשלם את חובן לבית התה ולקדם את בכורתן בתור גיישות[10].‏ הטקס הזה נקרא "מיזואגה" והתרגום המילולי שלו הוא "להרים מים" ומשמעות הביטוי הוא להרוויח, בהשאלה מעולם הדיג, כלומר הרווחים שגורפת המאיקו. הדיבורים על טקסים של ביתוק בתולים מעוררים בגיישות אי נוחות רבה, וכמה גיישות לשעבר אומרות שכיום המיזואגה מתבצע בצורה מוגבלת מאוד.

גיישות בתקופה המודרנית

בעבר, נחשב מקצוע הגיישה לבריחה ממחויבותה של האישה היפנית, אך כיום רבים רואים בגיישה המודרנית כסמל של פמיניזם משוחרר. גיישות רבות הן נשות עסקים מצליחות ויזמות, חלקן בעלות בתי תה משלהן ויש להן שליטה מוחלטת בחייהן[11].‏

הגיישות המודרניות חיות בבתי התה המסורתיים באזורים הנקראים הָנַמיצ'י (מילולית: עיר פרחים), בעיקר בעת התלמדותן. גיישות ותיקות יותר יכולות להרשות לעצמן להתגורר לבדן. לפני המאה ה-20 התחילה הגיישה את ההתלמדות בגיל ארבע, אך כיום לומדות הילדות בבית ספר ורק בגיל מאוחר יותר מקבלות את ההחלטה להפוך לגיישות. לעתים גם נשים בוגרות מחליטות להפוך לגיישות. הגיישה המודרנית עדיין לומדת את האמניות המסורתיות: ריקוד, שירה, נגינה בכלים שונים, משחקים, קליגרפיה, טקס תה, ספרות ושירה. הריקודים הארוטיים והפרועים של פעם עברו עידון, והגיישות הוסיפו להם סגנון ואיפוק.

בעוד שבאופן מסורתי מנהלות הגיישות חיים פרטיים ומבודדים משאר הציבור, בשנים האחרונות החלה מגמה של היפתחות לציבור הרחב, ללא צורך בהכרת הגינונים וההקשר ההיסטורי. בולט במיוחד רובע הגיישות קאמישיצ'יקן שבקיוטו, בו נערך מדי שנה ב-25 בפברואר טקס תה מתחת לכיפת השמיים בפסטיבל פריחת השזיף, ובו מגישות הגיישות תה ל-3,000 אורחים. במספר ריוקאן –  בתי הארחה יפניים –  ברובעי הגיישות מגישות הגיישות בירה[12].

קיוטו נחשבת לעיר בה השתמרה מסורת הגיישות בצורה השלמה ביותר. בעיר חמישה רובעי גיישות, הנשים שגרות ועובדות בהם נקראות גֶייקו, ונדיר לראות אותן מחוץ לרבעים אלה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 היו ביפן כ-80,000 גיישות, אך כיום הצטמצם מספרם לכ-1,000 בלבד. הגורם העיקרי לכך הוא המשבר הכלכלי אליו שקעה יפן בראשית שנות ה-90, שאילץ אנשי עסקים רבים לקצץ בהוצאותיהם (ארוחת ערב בחברת גיישה עשויה להגיע ל-100,000 ין – מעל לאלף דולר) ולהעדיף את מועדוני קריוקי עם מארחות – בילוי זול בהרבה[13].‏

בדרך כלל שוכרים את שירותיה של גיישה למסיבות או מפגשים שנערכים, באופן מסורתי, בבתי התה או במסעדות יפניות מסורתיות. הלקוח קובע את הפגישה באמצעות הקֶנְבּאן, משרד ייעודי בו נמצאים לוחות הזמנים של כל הגיישות. התעריף נקרא "סֶנקוֹדאי" (מילולית: תעריף מקל קטורת) או "גיוֹקוּדאי" (מילולית: תעריף יהלום), ובקיוטו הוא נקרא "הָנַדאי" (תעריף פרח).

דיסקרטיות

ערב קיץ של יולי 1989 הופיעה גברת, מאופרת בכבדות, בשעת צפיית שיא בערוץ הטלוויזיה הממלכתי של יפן. היתה זו גיישה לא צעירה, שהתלוננה מרה על פטרונה. ברשימת החטאים שגוללה קבל עם ועדה מנתה את חטא הקמצנות. היא טענה שהפטרון אינו רוכש עבורה קימונו יקרים ההכרחיים לעבודתה.

השערורייה שפרצה בעקבות הצהרתה הביאה להתפטרות הפטרון, סוֹסוּקֵה אוּנוֹ – ראש ממשלת יפן דאז, "מיסטר קלין" (האדון הנקי), כפי שכונה ביפן כאשר הגיע למשרתו הרמה

בעקבות שערוריות קודמיו. 69 ימים בלבד כיהן אונו כראש ממשלתה של יפן עד התפוצצות הפרשה, שבעקבותיה הופיעה גם אשתו החוקית על מסך הטלוויזיה. היא ביקשה את סליחת העם על מעשיו הנלוזים של בעלה ועל עוגמת הנפש שגרם לאומה היפנית[14]. יפנים רבים מצאו את התנהגות ראש המשלה בלתי ראויה, בעיקר משום שנהג בגיישה בקמצנות.

ראיון של גיישה בטלוויזיה היפנית היה אירוע נדיר ביותר והתלוותה אליו שערורייה רבתי. הסקנדל לא פרץ בשל העובדה שראש ממשלת יפן שימש פטרון לגיישה; התופעה מקובלת בקרב בני המעמד העליון ביפן, שלעתים אף התחרו זה בזה במספר הפילגשים שהחזיקו. הרוחות סערו משום שנעשה כאן מעשה שלא ייעשה, חילול הקודש, עבירה על טאבו.

אחד מכללי היסוד באתיקה הלא כתובה של הגיישה הוא שמירה על דיסקרטיות. גיישה לא תתראיין, לא תסגיר ברבים את שם פטרונה, לא תספר סודות ששמעה בחדרי חדרים, ומובן שאל לה לתאר את מנהגיו המיניים או הכספיים של פטרונה. שהרי בכל הקשור למוסד הגיישות, חובה לשמור על מסתורין המלבה את הסקרנות. גיישות נהגו תמיד להתגאות בכך שסודות רבים כל כך השמיעו הלקוחות המכובדים בין מחיצות הנייר הדקות של חדרי בתי התה, ואת כל אלה הן ייקחו עמן לקבר. בחודש שבו התפוצצה הפרשה חמקו להן הגיישות באלגנטיות מן הארונות וצוטטו בתקשורת בתגובה על המעשה הנורא. "נכון, תמיד נעדיף לקוח שלבו חם וידיו רחבות ולא את הקמצנים", אמרה גיישה בגמלאות, "אבל לעולם לא נדבר על הפטרון שלנו. אנחנו מאומנות לדיסקרטיות".

מעמדה של הגיישה בימינו

בחברה היפנית, במיוחד בקרב בעלי הממון והשררה, לגיטימי בהחלט שלבעל יש פילגש. לעתים זו הגיישה. לרעיה ולגיישה יש תפקידים שונים לחלוטין בחיי הגבר. לעתים, כאשר אשה רוצה לשכנע את בעלה בהחלטה חשובה הקשורה לבית ולמשפחה, היא פונה אל הגיישה, כי היא מסוגלת לשוחח איתו על נושאים שעליהם הרעיה מעדיפה שלא לדבר. שתפקידה של הגיישה ניכר גם כאשר פטרונה הולך מן העולם. היא שעוזרת למשפחה השקועה באבלה בהכנות ללוויה ודואגת לכל הסידורים בתקופת האבל. האשה החוקית נבחרה בשל יכולתה להיות רעיה צייתנית ואם טובה לצאצאים שייוולדו. הגיישה המתוחכמת היא בת הזוג הרגשית והמינית, יועצת הסתרים ואשת אמונו של הגבר.

אף על פי שתפקידה המרכזי של הגיישה הוא לבדר גברים ולספק את צורכיהם, יש הטוענים כי היא מגלמת דווקא את הפמיניזם: הגיישה, הנותרת כל ימי חייה ברווקותה, היא אשה העובדת למחייתה ומפרנסת את עצמה היטב. הגברים המתגודדים סביבה משמשים לה לעתים כלי משחק ומשלמים לה סכומי עתק עבור הזכות לשהות במחיצתה. פטרונה הוא הגבר שעמו תשכב, ולו תהיה בדרך כלל נאמנה כל ימי חייה. גיישות שאין להן פטרון יעדיפו לקיים יחסים ארוכי טווח עם אחד הלקוחות, בתקווה שיהפוך באחד הימים לפטרונן, ישלם עבור בית גיישות שינוהל על ידיהן וישחרר אותן מעבודתן הקשה. יש גיישות המטפחות כמיהה להינשא לאחר הלקוחות העשירים, ללדת לו ילדים ולחיות חיים של כבוד ללא דאגות פרנסה. מאותו הפטרון זוכה הגיישה לכבוד, לכסף ולקימונו מפוארים, ואין היא אמורה לשרתו כאשתו. גם אין היא צריכה לדאוג לימי זקנה ושיבה, כי תמיד יימצא שימוש לכישוריה ולידע הרב שצברה. בקיצור: אשה עצמאית, בלתי תלויה, העובדת קשה לפרנסתה ובוחרת בקפדנות את שותפיה למיטה.

המארחות של ימינו החלו את דרכן בשנות השלושים של המאה העשרים. הן היו ידועות אז בכינוי נערות קפה, והיום אפשר לפגוש אותן בברים. בדומה לגיישה, גם את המארחת אין לראות כזונה. רובן נשואות או גרושות, ותפקידן הרשמי הוא לדאוג לכך שהלקוח יזכה לבילוי ראוי לשמו. המארחת מקבלת אותו בכניסה, מובילה אותו למקומו, דואגת למלא את כוסו, מנהלת אתו שיחה קלילה, שרה ורוקדת עימו אם יחפוץ בכך. המארחת צריכה לצחוק מבדיחותיו, לענות על שאלותיו גם אם הן נושאות גוון ארוטי (העיקר, כאמור, לענג את הלקוח) ולגרום לו להרגיש גברי, רצוי, נחשק וחכם.

בשל התחרות עם מוסד המארחות וחוסר נכונותן של בנות יפן להקדיש את חייהן למקצוע הגיישה, הופכות הגיישות לקבוצת עילית נכחדת. עבור בילוי מענג בחברתן יש לשלם מחיר גבוה, ולאור המיתון הכלכלי שבו שקועה יפן יותר מעשור, אנשי עסקים יפנים רבים נוטים להעדיף את שירותיה הזולים בהרבה של המארחת ולוותר על הבילוי היוקרתי אצל הגיישה.

לפני כעשור, בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, פעלו ביפן כ־15 אלף גיישות. מספרן הולך ופוחת, ולא ירחק היום שבו נוכל לראות רק תמונות של גיישות – במדריכי תיירים שפג תוקפם, בציורי העולם הצף, בספרי ההיסטוריה ובאתרי האינטרנט.

כיום, נותרו ביפן אלפים בודדים של גיישות בלבד. הן נחשבות לנשים יפות ואלגנטיות, ומהוות מודל חיקוי עבור נשים יפניות רבות.

הערות

[1] השמיסן (מילולית: שלושה מיתרים) הוא כלי מיתר שתהליך בנייתו דומה לזה של הגיטרה או של הבנג'ו, במתיחת המיתרים מצוואר הכלי מעל תיבת תהודה. לשמיסן אין שריגים, והוא צר יותר מהגיטרה ומהבנג'ו. גוף הכלי, הנקרא דוֹ (胴), מזכיר בצורתו תוף, בכך שהוא חלול ועטף בעור מתוח. סוג העור תלוי בסוגה המוזיקלית ובמיומנות הנגן. נגנים מתחילים משתמשים לרוב בעור כלב או בפלסטיק, בשל מחירם הזול יותר ובשל עמידותם, ונגנים מקצועיים משתמשים בעור חתול, העדין והיקר יותר (ויקיפדיה)

[2] Roiters, World's oldest geisha looks to future to preserve past , 3, 12, 2007

[3] Seigle, Cecilia S. Yoshiwara: The Glittering World of the Japanese Courtesan. University of Hawaii Press, 1993. P. 3

[4] http://www.japan-zone.com/culture/geisha.shtml

[5] Shirane, Haruo. Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900. Columbia University Press, 2008.

[6] Matsugu, Miho. "In the Service of the Nation: Geisha and Kawabata Yasunari's "Snow Country"' in Martha Feldman and Bonnie Gordon (eds). The Courtesan's Arts: Cross-Cultural Perspectives. Oxford University Press, 2006, p. 244.

[7] Iwasaki, Mineko and Rande Brown. Geisha: A Life. Simon and Schuster, 2002, pp. 132-133

[8] http://people.howstuffworks.com/geisha4.htm

[9] Bacarr, Jina. The Japanese Art of Sex: How to Tease, Seduce, & Pleasure the Samurai in Your Bedroom, p. 10

[10] http://www.independent.co.uk/news/a-week-in-the-life-of-koaki-apprentice-geisha–schooled-in-the-arts-of-pleasure-1170322.html

[11] שרה קולינס, פמיניזם יפני

[12] http://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/asia/japan/7894512/Geishas-serve-beer-instead-of-tea-and-conversation-as-downturn-hits-Japan.html

[13] http://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/asia/japan/7894512/Geishas-serve-beer-instead-of-tea-and-conversation-as-downturn-hits-Japan.html

[14] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=476597