הגיאוגרפיה של מצרים

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

ראו גם, באתר זה: עצות לטיול במצרים ; יומן טיול במצרים; תעלת סואץ, סכר אסואן
ראו גם: הרצאה על מצרים; טיול למצרים בחורף 2010 לצפייה במצגת תמונות בנושא: מצרים

 טיול למצרים מוטה באופן טבעי אל האתרים הפרעוניים ובמדה פחותה אל המבנים הממלוכיים. יחד עם זאת, המראה של הפס הכחול של הנילוס, הכלוא בין רצועות ירוקות בתוך ים צהוב של חולות, הוא שובה לב. המטייל במצרים ייתקשה להבין את תולדותיה ואת עוצמתה, מבלי להכיר את הגיאוגרפיה שלה.
צילום: גילי חסקין

מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון והים האדום (ים סוף) במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל, במערב בלוב ובדרום בסודאן.

 

שטחה של מצרים 1,001,449 קמ"ר, פי שתיים משטחה של צרפת ופי ארבע משטחה של בריטניה הגדולה. המרחק האווירי המרבי בתוך גבולה של מצרים מצפון לדרום הוא 1,024 ק"מ, וממזרח למערב 1,240 ק"מ.

מתוך שטחה העצום של מצרים ניתנים לעיבוד רק 26000 קמ"ר, שהם פחות מ-3% משטחיה הכולל. שאר השטח הוא מדבר. בשטח המצומצם, הניתן לעיבוד, מתגוררים כ-99% מהאומה המצרית ו-43% מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות.

מספר תושבי מצרים כ-80 מיליון[1] (מס' 16 בעולם).

אם נחשב את צפיפות האוכלוסייה על פני כול שטח מצרים, נקבל 80 נפש לקמ"ר, אך נתון זה הינו חסר משמעות, שכן צפיפות האוכלוסין בשטח המיושב עולה על 2000 נפש לקמ"ר. זוהי צפיפות אוכלוסין מן הגבוהות בעולם, המלווה בריבוי טבעי הנאמד ב-2% בשנה (תוספת של מיליון איש בשנה) ומצב זה מאיים על עתיד מצרים. שיעורי גידול האוכלוסייה הגדולים (בגלל דת, מסורת ובורות) ובעיקר בירידת התמותה בזכותם של שירותי תברואה ובריאות מתפתחים. לאוכלוסיה, ששליש ממנה מתחת לגיל 14, נוספים מדי שנה למעלה ממיליון ילדים. בלתי אפשרי לספק לכולם תנאי חיים הולמים, חינוך והכשרה לעבודה בחקלאות, בתעשייה ובשירותים. כך מתפתחות תופעות של עוני, בערות, פשע ונהירה אל הפתרונות הקלים של הדת.

מצרים מנסה להוריד את שיעורי הילודה על ידי עידוד ממלכתי לתכנון המשפחה, אלא שההצלחה עד כה מוגבלת. הבעיה היא שצמצום הפריון נוגד מסורות חברתיות עתיקות יומין המושרשות עמוק בהכרת הפרט והכלל במצרים. לריבוי מספר הילדים במשפחה, בעיקר הבנים, היה יתרון מבחינות רבות, כמו כוח עבודה, הגנה ויוקרה: ההוצאות הקטנות עבור גידולם יחסית לתועלת שהביאו. כמו כן, נשים צעירות דורבנו לפריון גביה מחמת החשש מפני גירושים. מסורות כאילו קשה לשנות. חריפותה של הבעיה מצטמצמת בשל מקורותיה המוגבלים של הארץ באדמה חקלאית. אין כל אפשרות שהגידול בתוצרת החקלאית ידביק את שיעור גידול האוכלוסייה. במהלך השנים גדל ייצור המזון על ידי מפעלי פיתוח, השבחת זנים, דישון ותוספת מים. אלא שכל הישג נבלע מחמת הריבוי הטבעי. מסתבר כי כרבע מחקלאי מצרים הינם מובטלים סמויים (מחוסרי עבודה בעל כורכם), כלומר, אין הם תורמים להגדלת התפוקה בחקלאות והנם צורכי מזון חינם.

במספר רב של אזורים במצרים, החלקות קטנות ותפוקתן קטנה מכדי לספק לאיכר המצרי רמת חיים סבירה. אחד המאפיינים המדהימים של מצרים, הוא שהאדמה העשירה ביותר בעולם הצמיחה את הכפר העלוב והמנוון ביותר ואת הפלח העני ביותר.

 

מצרים נחלקת לארבעה אזורים גיאוגרפיים שונים זה מזה

1.                               המדבר המערבי – תופס כ-70% משטחה

2.                              המדבר המזרחי – תופס כ-20% משטחה.

3.                              עמק הנילוס והדלתא – 4% משטחה

4.                              סיני – 6%.

צילום: גילי חסקין

 

ראו גם, באתר זה: המדבר המערבי המדבר המערבי משתרע על פי כ-700,000 קמ"ר. זהו אזור רמתי,  המהווה כשני-שליש משטחה של מצרים. שטחו של המדבר המערבי, ממערב לעמק הנילוס, משתרע מן הים התיכון דרומה עד לגבול סודן. בפינה הדרומית-מערבית מתרומם המאסיב של ג'בל עווינת, לגובה של 1934 מ' והוא מוקף ברמות אבן חול נובית, שהגבוהה שבהן, רמת ג'ילף אל-כאביר, בגובה ממוצע של 1,000 מטר.

הרמה בנויה בצפון בשכבות של סלעי גיר משכבות עתיקות יחסית (תקופת הקרטיקון) בדרום, עד לשכבות צעירות ביות ר (אאוקן) בצפון. חלקו המערבי של המדבר מכוסה במצבור חולות גדול ומונע אפשרות של תנועה באזור זה. ים החולות הגדול משתרע מנווה המדבר סיווה, כ-50 ק"מ מגבול לוב ועד לג'ילף אל-כאביר. אין במדבר המערבי ערוצי נחלים או נהרות הזורמים דרכו.

התופעה הבולטת ביותר במדבר המערבי והחשובה ביותר מבחינת היישוב היא השקעים (דיפרסיות), הנמשכים לאורך מאות ק"מ. במדבר יש שמונה שקעים שאיש אינו יודע כיצד נוצרו. השקעים, הנראים דומים למכתשים, נוצרו בקווי הגבול של הרבדות וטרם נחקרו דיים. השקעים פתוחים כלפי דרום וסגורים כלפי צפון. ישנה קבוצה של ארבעה שקעים דרומיים, המסודרים מצפון לדרום וארבעה שקעים צפוניים, הנמצאים על קוו רוחב אחד, ממזרח למערב.

השקעים הדרומיים: מדרום לצפון – חרג'ה, דחלה, פרפרה ובחרייה.

הצפוניים (ממערב למזרח): סיווה, קטרה, וואדי נטרון, ואדי פאיום.
ראו באתר זה: פאיום.

החלוקה בין השקעים הדרומיים לצפוניים נעשתה לא רק בגלל ההבדל במיקום, אלא באופיים השונה. השקעים הדרומיים הם נאות מדבר ויש בהם יישוב. בשקעים הללו יש מי תהום ולא ברור עדיין אם הם פוסיליים, או שמא מתחדשים (ממים המחלחלים מהאזור הטרופי). יש להבדל הזה משמעות אדירה מבחינת סיכויי הפיתוח של האזור, שהרי מים פוסיליים עתידים להיגמר. בעבר דובר על תכניות פיתוח גדולות של האזור, תכניות שכונו "העמק החדש", להבדיל מ"העמק הישן". כיום שוקלים להעביר לשם מים מסכר אסואן. דבר העשוי לפתור בעיית תעסוקה למיליון איש (כמו ריבוי של שנה אחת)….

הדרכים המעטות לאורך המדבר המערבי, עוברות דרך השקעים.

מרבית השקעים הצפוניים נמצאים מתחת פני הים, לכן נוצרו שם מאגרי מים מלוחים. כנראה מחדירה של מי ים. כיום קיימים מי תהום מלוחים רק השני שקעים – קָטָרָה וואדי נטרון.

קטרה הוא השקע הגדול ביותר במצרים. שטחו כשטח מדינת ישראל שבתחום הקוו הירוק. קרקעיתו מגיעה לעומק של 133 מ' מתחת פני הים.  ומחציתו מכוסה בביצות מלח. בלו ביצה. בלתי עביר לחלוטין. מדרומו נמצא אזור החולות. לכן הקוו הזה שימש כגבול ההיסטורי של מצרים. כיום הוא נמצא יותר מערבה משם.

האזור שבין קטרה לבין הים הוא צוואר בקבוק, של 100 ק"מ לערך, שם יושבת אל עלמיין. שם חסמו את רומל בהתפשטותו מזרחה. יש תכניות להזרים מים בתעלה, מהים התיכום לשקע קטרה וליצור חשמל. ייתכן שאפשר יהיה לנצל זאת גם לתיירות. אגם כזה, ששטחו 20000 קמ"ר, עשוי לגרום לשינוי אקלימי.

סיווה הוא שקע פורה, בעומק של 25 מ' ובו מעיינות מתוקים, שייצרו שטח קטן אך פורה. השם היווני של השקע – "אואזיס" הפך לכינוי לנאות מדבר. בסיווה מתקיים מאז ימי קדם ישוב קבע, בבידוד משאר חלקי מצרים.

טורי חוליות מאורכות המכונות בשם "סיף", משתרעים בין קווי השקעים לבין עמק הנילוס.
צילום: גילי חסקין

 

ואדי פאיום הוא שקע, בעומק של 45 מ'  ובו אגם קארון. השקע מיוחד בקרבתו לנילוס. בתקופות קדומות הנילוס גלש שלם, והבי  עמו סחף שכיסה את השטח, משום כך הקרקע פורייה. אחר כך שב הנהר למסלולו ויש רכס קטן המפריד בין הנילוס לפאיום. המצרים הקדמונים העבירו מים בגרוויטציה ("בחר אל יוסוף), מאזור אסיוט, הגבוה מפאיום, שנמצא מדרום. התעלה קיימת עד היום ומזינה אוכלוסיה של למעלה ממיליון נפש, החיה באזור פאיום.

צילום: גילי חסקין

המאפיינים הטופוגרפיים של האזור שממזרח לעמק הנילוס שונים במידה ניכרת מאלה של המדבר המערבי. המדבר המזרחי משתרע על פני כ-220,000 קמ"ר. לאורך החוף נמתחים רכסים של הרי סלעים גבישיים, קצהו של המאסיב הערבו-נובי. פסגותיהם מגיעות לשיא בג'בל שהיב (2184 מ') וג'בל חמטה (1978). השבירה שיצרה את ים סוף, גרמה לאופיו ההררי.זהו  המשכו הנמוך יחסית של דרום סיני. לבו בנוי סלעי יסוד, שוליו אבן חול ובצפונו סלע גיר (ג'בל עתקה), בדומה לסיני. זהו אזור סלעי, יבש וחסר צמחיה. מכיוון שבכול זאת יורדים כאן מעט משקעים (בגלל הגובה) ומכיוון שסלעי היסוד כמעט ואינם מחלחלים, מתקבלת זרימה עילית, שיצרה נוף של הרים מחודדים וגיאיות חריפים. הירידה אל עמק הנילוס ואל ים סוף היא במדרגות סלע.

הרים אלו היוו מחסום למעבר בין הים לבין הנילוס ומרבית התנועה התניעה דרך הדלתא. הירידה לכיוון ים סוף ואכן כי כבר בימי קדם ניצלו בני האדם כמה גיאיות למעבר. כך בקינה, באזור ההעתק שבין הגרניט לאבן החול, עוברת הדרך אל סָפָגָה, שלחוף ים סוף. ההרים יורדים כמעט עד לחוף ים סוף. מפרץ סואץ, להבדיל ממפרץ אילת הוא רדוד ועמקו כמאה מ' בלבד.

אין במדבר המזרחי נאות מדבר המאפשרים גידולים חקלאיים. להוציא מספר קטן של כפרים לחופי ים סוף, אין במדבר המזרחי ישובי קבע. חיים בו מעט כפריים לחוף הים ומעט בדואים. חשיבותו העיקרית של המדבר המזרחי היא במשאבי הטבע הקיימים בו: ברזל, נחושת, פוספאטים  בעיקר נפט. המדבר המזרחי שוכן בתחומי מחוז מינהלי אחד, מחוז אל-ח'ורגדה שמרכזו בעיר המחוז הורגדה. בעשורים האחרונים החלו לפתח תיירות לחופו של ים סוף.

לפנים היתה למדבריות חשיבות, כי הם ניתקו את מצרים מאויביה. כיום אין לכך משמעות.

 

שטחו של חצי האי סיני כ-61,100 קמ"ר. חלקו הדרומי של חצי האי הוא הררי ברכס הרים זה בולט ג'בל קתרינה בגובה 2,642 מטר, הנקודה הגבוהה ביותר במצרים. חלקו הדרומי של חצי האי מתאפיין בצוקים חדים וברצועת חוף צרה לאורך מפרץ אילת. הגובה הממוצע באזור ההר הגבוה בדרום סיני הוא כ-1,000 מטר. ככל שמתקדמים צפונה יורדת הרמה בגובהה. צפון חצי האי מאופיין במישור חוף חולי, המשתרע מתעלת סואץ ועד לרצועת עזה וגבול ישראל. מבחינה גיאולוגית שייך סיני ללח עליו נמצא הלוונט והמפרצים המקיפים אותו הם אוקיינוסים עובריים . מפרץ סואף הוא עתיק יותר ועל כך מעידים מישורי הסחף הגדולים המפרידים בינו לבין ההר הגבוה של סיני (אל קע). אלפי מטרים של משקעים מכסים את קרקעיתו והוא הולך ונסגר. מפרץ אילת הוא צעיר, עמוק מאד (1000 מ') ואין כמעט מישור חוף המפריד בינו לבין ההרים הסמוכים אליו, למעט פתחי הגיאיות הגדולים (וואיד וותיר, ואדי כיד), היוצרים מניפות סחף גדולות, יוצרות חופים חוליים ומאפשרות אגירה של מי תהום . שכבת המים המתוקים הקלה מן המים המלוחים שמתחתיה, נקראת "הפן הבייני", הולידה את נאותה מדבר שמאפשרות את היישוב במזרח סיני.

צילום: גילי חסקין

צפון סיני הוא אזור חולי, המקבל משקעים מהים התיכון ומאפשר חקלאות. מקורם של החולות בצפון סיני הוא בסחף הנילוס, שהופסק עם חניכת סכר אסואן ב-1972. מדרום לאזור החולות, המיושב יחסית, נמצא גוש גירני גדול, המהווה את המשכם של רכסי הנגב. מרבית הרכס, התופס את מחצית שטחו של סיני, מנקז וואדי אל עריש ומערכת יובליו. גבולו הדרומי של הגיר הוא רמת התי, הלוא הוא "מדבר התועים". זהו אזור מדברי ובו מעט מקורות מים. מדרום לרמות אלו נמצא ההר הגבוה של סיני, הבנוי סלעים קריסטליניים ובשוליהם המזרחיים רמות של אבן חול. באזור גבוה זה יורדת כמות משקעים גבוהה יחסית וטמפרטורות החורף יורדות אל מתחת לאפס.

ים סוף, שהוא שלוחה של האוקיינוס ההודי הוא עולם זיאולוגי ייחודי. בין האוקיינוס ההודי לים סוף מפרידים מיצרי באב אל מנדב (מילולית: "שער הדמעות") ובהם מדף יבשתי המונע מעבר של זרמי מים קרים ומבטיח את התנאים האקולוגיים הייחודיים. הים הוא חלק מהבקע הסורי-אפריקאי ומשום כך עומקו הרב.

לפני מלחמת ששת הימים היתה סיני בתחומי של מחוז מינהלי בודד. לאחר השבת מלוא חצי האי סיני למצרים בשנת 1982, האזור חולק לשני אזורים מנהליים: צפון סיני ובה עיר המחוז אל עריש, ודרום סיני ובה עיר המחוז א-טור. לסיני חשיבות כלכלית רבה: בארות נפט במערב ואתרי תיירות לאורך החופים.

 

אזור זה, התופס 4% משטחה של מצרים הוא החשוב ביותר. הרודוטוס קבע כבר במאה השישית לפנה"ס כי "מצרים היא מתנת הנילוס".זהו פס  ירוק הבולט מאד על רקע המדבר שמצדיו.

עמק הנילוס, החוצה את מצרים מצפון לדרום,  הוא נווה המדבר הגדול בעולם, אשר נוצר על ידי הנהר הארוך בעולם. ללא אותו נתיב שבו עובר נהר הנילוס לאורכה של מצרים, דרך מדבר סהרה, היתה המדינה כולה הופכת לאזור מדברי. אורכו של הנילוס, מגבול סודן ועד קהיר, הוא 1200 ק"מ. כמעט כל אוכלוסיית מצרים בעמק הנילוס שנמצא במרכזהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים.

ראו באתר זה: הנילוס.

 

 הנילוס אינו רק עורק חיים באזור מדברי, אלא נהר בעל זרימה שיטפונית מובהקת, המכתיבה את החיים במצרים, שהוגדרה כמתנתו.

הנילוס נכנס לתחומי מצרים קילומטרים ספורים מצפון לוואדי חלפה (עיר בתחומי סודן שהועתקה ממקומה לאחר השלמת סכר אסואן). באזור שבין הגבול לבין סכר אסואן, חקוק הנהר בתוך רמה של אבן חול, והוא כל כך צר, עד שבכמה מקומות מתרומם המצוק ממש מעל גדת הנהר. קטע זה התמלא בראשית שנות השבעים של המאה העשרים על ידי אגם נאצר.

סכר אסואן הישן ואף הסכר החדש, הוקמו דרומית לאסואן, במקום בו הנהר פורץ לאזור של סלעי גרנטי, ועמקו נעשה צר מאד. כאן מקומו של הצפוני שבששת האשדות המפורסמים של הנילוס. סכר אסואן גרם לכך שכניסת מי הנהר לתחומי מצרים היא למעשה באגם, ולא בערוצו של נהר כבעבר. אגם נאצר הוא אגם מלאכותי אשר נוצר מדרום לסכר ומשתרע לאורך 320 ק"מ עד לגבולה הדרומי של מצרים, וממשיך 158 ק"מ בתחומה של סודן.

 

ראו באתר זה: סכר אסואן.

 

צפונית לאסואן, ליד אסנא, הנילוס עובר משכבות של אבן חול לאבן גיר ועמקו מתרחב. בקטע שבין אסואן לקנא, רוחבו מגיע ל-2-5 ק"מ. צפונה משם הוא מתרחב יותר וליד אסיוט מגיע לרוחב של כ-15 ק"מ

צפונה מאסיוט נעלמים בהדרגה הצוקים הגובלים בנהר ורוחבו המרבי של העמק הוא 22 ק"מ. בין קנא לקהיר נדחק הנילוס לעבר השוליים המזרחיים של עמקו ולפיכך השח המעובד מצוי ברובו ממערב לנהר. מבני סוויף ועד קהיר העמק הולך וצר. קרקעית העמק מכוסה בסחף של הנילוס ובשוליו גבעות נמוכות שנוצרו מבלייה של המתלולים המפרידים בין העמק לטבלת הסלע המדברית.

פוריות האזורים הסמוכים לנהר הנילוס תלויה במידה רבה במשקעי סחף הטין שהנהר נושא עימו. טרם בניית סכר אסואן היה הנהר עולה על גדותיו ומציף שטחים גדולים לצידיו וזאת בהתאם למידת ספיקת הנהר במקורותיו. בניית סכרים על נהר הנילוס, ובמיוחד סכר אסואן, הפסיקו את מחזורי ההצפות העונתיות הללו והפכו את זרימת הנהר לערוץ השקיה בעל זרם צפוי וקבוע. היווצרות אגם נאצר מאפשרת להזרים לנהר כמויות מים בלתי משתנות, ללא תלות בכמויות המשקעים באגן הניקוז של הנהר, במרכז ובמזרח אפריקה. בניית הסכרים אף השפיעה על פוריות אדמות עמק נהר הנילוס. בטרם נבנה סכר אסואן נישאו על פי הערכות במי הנהר בתחומי קהיר כ-10-7 מיליון טון של חומר מוצק. היום חוסם סכר אסואן את זרימת רוב הסחף והוא שוקע באגם נאצר. הירידה החדה במשקעי הסחף גרמה לעליה בטבלת מי התהום בדלתה והגבירה את מליחות האדמה, את שחיקת גדות הנהר במצרים עילית, ואת שחיקת מניפת הסחף לחופי הים התיכון.

במצרים הקדומה, כאשר התקרבה הגאות (יולי), עלו התושבים על הגדות הגבוהות והמתינו עד יעבור זעם. הזרימה הביאה את הסחף הוולקני מהרי אתיופיה והשקיעה אותו על הגדות. הסחף הזה היה מטייב את האדמה. תוספת של שני מ"מ מדי שנה.

יתרונה הגדול של השיטה שלא דרשה עבודה מרובה מדי וחסרונה הגדול שאפשרה יבול אחד בשנה. כל זמן שמצרים גדלה חיטה, התאים הגידול מבחינתה מקום והזמן ומצרים הפכה לאסם התבואה של המזרח התיכון (האבות ירשו מצריימה). הדבר התאים לאוכלוסייה סטאטית,: כמות מסוימת של מזון, לכמות מסוימת של אוכלוסיה. עד לעת החדשה.

 

בקהיר הנהר מתפשט ומתפצל לשתי הזרועות הנוכחיות: ראשיד (רוזטה) במערב ודמיאט (דמטיה) במזרח. ויוצר את הדלתא, שנוצרה מסחף הנהר, באזור שנכבש מן הים.

הדלתא, ששטחה כ-20000 קמ"ר (כשטח מדינת ישראל), היא פלטה שישיפועה קטן ביותר. גובה הנילוס בקהיר, המרוחקת כמאה ק"מ מן הים, הוא רק 30 מ'. הדלתא נמצאת במישור ואין הבדלי גובה בינה לבין האזורים שמעבר לה.

 

א.  א. שאדוּף (קילוֹן) –  אדם מעלה ומוריד מקל עם משקולת בצד אחד ודלי בצד שני.לאורך הנהר במצרים פזורים אלפים כאילו.

 

 

ב.  ב. בורג ארכימדס  – מעיין חילזון המעלה מים בעזרת בורג אל התעלה.

 

 

ג.   ג. סאקיה – גלגל המסתובב בתוך התעלה ומונע על ידי במה. כך הועלו המים מן התעלה, לאורך כל ההיסטוריה. השיטה כמעט ולא התשנה מאז ימי קדם.

 

 

מצרים לא מכניסה משאבות מוטוריות מכיוון שלמעלה משמונה מיליון אנשים מועסקים בכך והכנסת מיכון תגרום לאבטלה. פרט לכך, כל כפר מסוגל לטפל באמצעים הפרימיטיביים ואין את הידע הדרוש כדי לטפל במשאבות.

טכניקות אלו פותרות את בעיית המים, אך לא את בעיית הסחף. לכן, לאחר כל גאות היו מגייסים את האיכרים לניקוי התעלות.

הסכרים
זו היתה המערכת החקלאית במצרים עד אמצע המאה ה-19, עד שחל שינוי פוליטי – עליית מוחמד עלי, שהכניס את יבולי הכותנה. הכותנה נזרעת באביב  וגדלה בקיץ – בתקופה שאין מים במצרים. לכן נותר צורך להעביר מים מתקופת הגאות לתקופת השפל. במאה ה-19 לא ידעו איך לאגור מים. ואז עלה הרעיון להגדיל את כמות המים בתקופת השפל. השיטה היתה לסכור את הנילוס ליומיים –שלושה, עד שיגיע לגובהו בתקופת הגאות, להזרים את המים לשדות ולהסיר את הסכר.מוחמד עלי בנה סכרי עפר שתפקדו בתקופת השפל והוצפו כליל בתקופת הגאות. ב-1882 השתלטה בריטניה על מצרים. הבריטים ניסו לראות מה הם יכולים להשיג ממצרים והתשובה המיידית היתה כותנה. הפתרון של הבריטים היה בניית ששה סכרים, שתופעלו בתקופת השפל.

שני סכרים נבנו על זרועות הנילוס ושמותיהם היו ראשיד ודומייט. סכר אחד נבנה בקהיר ושמו היה מוחמד עלי. סכר אחד נבנה באסיוט, סכר אחד נבנה בעיר נאג'א חמדי וסכר אחד נבנה באיסנה. מטרת הסכרים לא היתה לאגור מים (Dam). היו אלו סכרי הטייה (Barrage). ניגוד לסכרי העפר של מוחמד עלי, סכרים אלו נבנו מאבן והיו יציבים. הם נפתחו במחזורים של 11 יום. בכול פעם שהסכרים התמלאו, הזרימו מאת המים לתעלות עיליות, שזרמו בכול הגרוויטציה והגיעו  לכול מקום.

 

מדונם אשמה במצרים מוציאים יבולים הנחשבים לגבוהים בעולם. כל זאת לא בשל טיב הגידול אלא משום שהקרקע כמעט ואינה נחה, הודות לשימוש במחזורי זרעים. . עונת הגידול נמשכת 365 ימים בשנה. הטמפ' גבוהות, המים זמינים, ועונת הגידול קצרה. ישנם שטחי ירקות שמניבים ארבעה גידולים בשנה.

נובמבר – מאי – חיטה; יוני-יולי – מנוחה. אוגוסט וספטמבר – תירס או אורז. בחורף אחר כך – תלתן; בקיץ – כותנה. כך, במשך שנתיים, ארבעה גידולים וחודשיים של מנוחה לקרקע.

חורף – תלתן וקטניות אחרות. קיץ – כותנה. חורף – תלתן וקטניות, קיץ – תירס ואורז. בחורף הבא – תבואות חורף. מנוחה, תבואות קיץ. התלתן נזרע באמצע כדי לטייב את האדמה. המחזור נקבע על פי כמה פעמים מגדלים כותנה, כי זהו גידול המעניק כסף מזומן. משרד החקלאות מווסת את גידול הכותנה, כדי לווסת את השוק וכדי לשמר את ניצול הקרקע.

לסיכום, רוב השטח המעובד במצרים תפוס בעיקר בחמישה גידולים: תלתן (אספסת), כותנה, תירס, חיטה ואורז. ייתר השטח מנוצל לגידול קנה סוכר, שעועית, ירקות, תפוזים ופירות אחרים.

ברור כי כול פיתוח שייעשה בחקלאות, ישפר את כמויות היבול, אך לא את בעיית  האוכלוסייה. לכן השיפור היחיד יושג על ידי פיתוח תעשייתי. לשם כך צריך יידע טכנולוגי, הון, חומר גלם וטכנולוגיה. שעיור המועסקים בחקלאות הוא 50% – אופייני לארצות מתפתחות.

אם נתבונן בציורי המקדשים במצרים ונשווה אותם לתיאורים של הנוסעים במאה ה-19, אל נמא