האם הקדושה תרזה

ערך: גילי חסקין

יש אנשים שהפכו לסמלים עוד בחייהם. אחד השמות המפורסמים בעולם, כשם נרדף לגמילות חסדים הוא של האם תֶּרֶזָה, המכונה "המלאך הלבן מכלכתה", או כפי שהוותיקן מכנה אותה, "האם תרזה המבורכת של כלכותה". עבודתה, סיועה ההומניטרי ותמיכתה בעניים בכלכותה שבהודו הפכה אותה לאחת מהנשים המפורסמות ביותר בעולם ולסמל לצדיקות ויושר בעיני רבים. עיסוק בדמותה הוא חלק בלתי נפרד מטיול בהודו לה הקדישה את חייה, וגם מטיול במקדוניה, בה נולדה.

ראו באתר זה: טיול במקדוניה

טיול בהודו

תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. לרבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה מטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי ה"טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

תרזה נולדה ב-1910 בשם אגנס גונג'ה בויאג'ו (Agnes Gonxha Bojaxhiu) בעיר אוסקופ שבאימפריה העות'מאנית; כיום סקופיה שבמקדוניה, שהיתה אז עיר הבירה של וילאייט קוסובו (Vilâyet-i Kosova‎) שבאימפריה העות'מאנית (אין קשר לקוסובו של היום). אביה היה אלבני, ועבד למחייתו כסוחר מצליח. הוריה, הגיעו לסקופיה מהעיר פריזרן (Prizren) שהייתה בדרום מחוז קוסובו. הם היו קתולים, אם כי מרבית האוכלוסייה באזור שבו גרו השתייך לכנסייה האורתודוקסית המקדונית.

על ראשית דרכה ניתן ללמוד רק מזיכרונותיה שלה.

ביתה של תרזה הקדושה, בסקופיה, מקדוניה

תולדות חייה

היא גדלה במשפחה רגילה למדי, מאושרת עד היום שבו אביה מת. המשפחה איבדה את מרבית רכושה, למעט הבית שבו חיו. האם היתה מרותקת למיטתה והאחריות על המשפחה עבר לאחותה, שהיתה בת 14. בילדותה הושפעה מסיפורי ישועים שחזרו משליחויות בהודו.  היא ספרה כי כבר בגיל 12, חשה רצון לעזור לעניים ולנחשלים  וכבר אז החליטה כי בעתיד תבצע פעילות מיסיונרית בהודו. היא הייתה חברה בתנועת הנוער הנוצרית "סודליטי" (Sodality), המכינה את חניכיה לפעילות מיסיונרית. בהיותה בת 18, הצטרפה למנזר "האחיות של לורטו" (Sisters of Loreto), ויצאה עמן לשליחות מיסיונרית להודו. היא הצטרפה דווקא למסדר זה, כי הוא פעל בחינוך ילדות במדינות ואזורים נחשלים. ב-24 במאי 1931, נדרה את הנדר הראשון שלה, בחירת השם החדש מרי תרזה, על שם הקתולית תרסה מאווילה (Teresa de Ávila) והקדושה תרס דה ליסיו (Thérèse de Lisieux), שהיתה הפטרונית של המיסיון. שם שיאמר משהו לגבי אחד האספקטים של עבודתה. במשך שנים חיה בכלכותה ובנוסף לעבודתה כאחות רחמניה, למדה נצרות ומעט גיאוגרפיה.

לימים אמרה כי העוני, ההזנחה והעזובה שחוותה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. בספטמבר 1946 אחרי שחלתה בשחפת וחוותה התגלות מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!" כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד," אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת, אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה. לטענתה, "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר".

תרזה החליטה להקדיש את חייה לעניים ולחולים. באישור מוסדות הכנסיה החליטה לפרוש מהקהילה ולפעול כנזירה עצמאית. לאחר קורס רפואה קצר יחד בפטנה (Patna) שבה לכלכותה, ייסדה בית ספר מאולתר שהתקיים תחת כיפת השמיים, ובו למדו ילדים מחוסרי בית ועניים מאוד. היא החלה ללבוש סארי לבן ועליו פס כחול – לבושן של בנות הקסטה הנמוכה בהודו.

בשנת 1949 הצטרפו אליה בעבודתה חלק מחברותיה ממסדר האחיות של לורטו וחלק מחניכי בית ספרה. הם חיפשו גברים, נשים, וילדים שחיו בעוני נורא, חסרי מזון ועל סף מוות ברחוב, מחוסרי בית שנדחו על ידי בתי החולים והאכסניות המקומיות משום שהיו פרטיים. לאחר מכן, ניסו לשכור חדרים וצוותים רפואיים שהעניקו לאנשים טיפול רפואי, בגדים וקורת גג.

פעילותה במסדר המיסיונרים של הצדקה

באוקטובר 1950, קיבלה תרזה את אישור הוותיקן להקים מסדר משלה שיטפל בעוני ויתמוך בחלשים. בתחילה, הוותיקן נתן למסדר את השם Diocesan Congregation of the Calcutta Diocese, אך מאוחר יותר הוא נודע בתור "מסדר המיסיונרים של הצדקה" או "מסדר המיסיונרים של גמילות החסדים". תפקידו של המסדר כפי שהגדירה היה: "לדאוג לרעבים, העירומים, מחוסרי הבית, בעלי המום, העיוורים, המצורעים, כל האנשים המרגישים לא רצויים, המורחקים על ידי החברה ומבודדים ממנה".

תרזה נהגה לומר "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?"

בתחילה היו חברים במסדר כ-12 נזירות ונזירים בכלכותה. עם הזמן, הצטרפו במשך השנים נזירות רבות והוא זכה לתמיכה כספית מארגונים שונים מרחבי העולם. כיום חברות בו מעל ל-40,000 נזירות הפועלות בבתי יתומים, מסייעות לאכסניות, מבצעות פעילויות גמילות חסדים וצדקה ברחבי כדור הארץ ומסייעות לפליטים, עיוורים, מוגבלים, זקנים, אלכוהוליסטים, מחוסרי בית ונפגעי אסונות טבע באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות נחשלות מסביב לעולם. פעילותה הביאה לה פרסום רב והגבירה את המודעות במדינות רבות לבעיותיהם של עניי העולם.

בסיועם של פקידי ממשל הודים, הפכה תרזה מקדש הינדו נטוש ל"בית העזובים" (Kalighat Home for the Dying). אלו  בית חולים ואכסניית חינם הפועלות עד היום בהודו למען עניים וחסרי בית. עם הזמן, פתחה עוד אכסניה בשם "טוהר לב" בה פעל מעון עבור מצורעים וכן בית יתומים. מידע על פעילויותיה החל להגיע למרחקים והיא זכתה לתרומות רבות, שסייעו לפתיחתם של בתי חולים, אכסניות ובתי יתומים.

בשנת 1965, החליטה להרחיב את פעילותה לארצות אחרות.  בזכותה נפתחו בתי סיוע לחלשים ולנדכאים ברחבי העולם. בית החולים הראשון מחוץ להודו נבנה בוונצואלה, ולאחר מכן הוקמו בתי יתומים, בתי תמחוי, אכסניות ובתי חולים גם ברומא, טנזניה ועם הזמן, בארצות נוספות באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה. בשנת 1996 פעלו מעל 517 בתי סיוע במעל ל-100 מדינות, בתים המסייעים למעל מיליון בני אדם.

הערכה בינלאומית

במהלך שנות השבעים המוקדמות, נעשתה האם תרזה לאישיות מפורסמת ומוכרת בהודו עצמה ובעולם כולו. בעיקר הודות לסרטה התיעודי משנת 1969 "משהו יפה למען האלוהים" (Something Beautiful for God), שנעשה יחד עם הבריטי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge) וכן בזכות ספרה משנת 1971 בעל אותו שם. לצורך הסרט, צולמו כמה מהקטעים באזורים חשוכים ובתנאים לא טובים, ומאוחר יותר התברר שהבזק המצלמה לא פעל. למרות זאת, הצילומים יצאו לבסוף באיכות מצוינת. מוגרידג' תיאר זאת כנס של 'אלוהי האור' שנעשה בידי תרזה עצמה. בעקבות האירועים מוגרידג' הפך לנוצרי קתולי מאמין.

בשנת 1971 העניק לה האפיפיור את הפרס הראשון שהוענק לה על פעילותה. בשנת 1979 הוענק לאם תרזה פרס נובל לשלום "עבור עבודתה ועשייתה במלחמה על הכאב, השכול והדלות, שהם איום גם על השלום".

תרזה סירבה ליטול חלק בטקס הקבלה הרשמי ובסעודה המתוקשרת, וביקשה כי 192,000 דולר שהוענקו לה כפרס ייתרמו לטיפול בעניים וחולים בכלכותה. היא הסבירה כי היא זקוקה ומעוניינת בגמול כספי אך ורק אם יעזור לחסרי ישע שאין ידם משגת לדאוג לרפואה, לינה, וחינוך ילדיהם. לאחר קבלת הפרס, נשאלה האם תרזה "מה אנו יכולים לעשות כדי לקדם את השלום בעולם?" תשובתה של תרזה הייתה: "כל שעלינו לעשות הוא לחזור לבתינו ולאהוב את משפחתנו ומכרינו". ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר.

בשנת 1980 הוענק לה פרס בראט רטנה (Bharat Ratna), הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו. היא קיבלה אזרחות כבוד בארצות הברית בשנת 1996. האם תרזה התפרסמה לא רק הודות לפרסים הרבים שקיבלה, אלא  גם בזכות ספריה הרבים שחלקם נכתבו יחד עם ידידה האח רוז'ה (Frère Roger) ודנים בנצרות, ברוחניות ובתפילות.

בשנת 1982, בזמן מלחמת לבנון, שימשה האם תרזה כמתווכת בין ישראל לפלסטינים במהלך משבר חילופי אש וירי, וכך סייעה להצלת 37 פצועים בבית חולים נצור בביירות.

לאחר התפרקותה של ברית המועצות ופתיחת שערי מזרח אירופה בפני המערב, הרחיבה האם תרזה את פעילות הקרן שלה גם למדינות קומוניסטיות לשעבר, שבעבר דחו את עזרתה. כמו כן סייעה לאנשים רעבים באתיופיה, לקורבנות הקרינה מאסון צ'רנוביל וכן לקרבנות רעידת האדמה בארמניה. בשנת 1991 הגיעה האם תרזה לראשונה לטיראנה, בירת אלבניה, משם באו הוריה, ופתחה שם מיסיון.

מעריציה נוהגים לצטט את המשפטים שלה. כמה מהם הפכו לידועים במיוחד:

• "הרבה יותר קשה לשבור רעב לאהבה מאשר רעב ללחם"
• "הבדידות והתחושה שאינך רצוי, הינם העוני הנורא ביותר"
• "התמודדות עם אמצעי התקשורת קשה יותר מרחיצת חולה צרעת"
• "אלוהים הוא ידיד השתיקה. עצים, פרחים, דשא גדלים בשתיקה. הביטו בכוכבים, בירח ובשמש – כיצד הם נעים בשתיקה".
• "כשאדם עני מת מרעב, זה לא קורה משום שאלוהים לא דאג לו או לה. זה קרה משום שלא אתה ולא אני רצינו לתת לאותו אדם, את מה שהוא או היא היו צריכים."
• "אם אינכם יכולים להאכיל מאה אנשים, אז האכילו רק אחד."
• "רק בגן העדן ניווכח כמה שאנו חייבים לעניים, עבור שעזרו לנו לאהוב את אלוהים בצורה טובה יותר באמצעותם."
• "אנו עצמנו חשים שמה שאנו עושים הוא רק טיפה בים, אך הים יהיה חסר בשל העדר אותה טיפה…"
• "גודלם ושיעורם של מעשינו אינם מה שחשוב, אלא כמות האהבה שהוכנסה אליהם."
• "אינני בטוחה כמו מה בדיוק יהיה גן העדן, אך אני יודעת שכאשר נמות ויבוא הזמן עבור אלוהים לדון אותנו, הוא לא ישאל: כמה דברים טובים עשיתם בחייכם? אלא הוא ישאל: כמה אהבה השקעתם במה שעשיתם?"
• "מילים של טוב לב עשויות להיות קצרות וקלות לביטוי, אך ההד שלהן הינו באמת אינסופי."
• "בכל פעם שאתם מחייכים אל מישהו, זוהי פעולה של אהבה, מתנה לאותו אדם, דבר יפיפה."
• "קיים יותר רעב לאהבה והערכה בעולם, מאשר ללחם."
• "אנו חושבים לעתים שעוני משמעו רק להיות רעב, עירום וחסר בית. העוני של להיות בלתי רצוי, בלתי אהוב וללא התייחסות מן הסביבה הינו העוני הגדול ביותר. עלינו להתחיל בתוככי בתינו שלנו לרפא עוני זה."
• "אל לנו להיות מרוצים רק מתרומת כסף. כסף אינו מספיק, כסף יכול להתקבל, אך האנשים זקוקים ללבכם שיאהב אותם. אזי, פזרו אהבה בכל אשר תלכו. לעולם אל תתנו לאיש לבוא אליכם מבלי שיעזוב שמח יותר."
• "אל תמתינו למנהיגים; עשו זאת לבדכם, אדם לאדם."
• "אם אתם שופטים אנשים, אין שעתכם פנויה לאהוב אותם."
• "אם אנו באמת רוצים לאהוב, עלינו ללמוד כיצד לשכוח."
• "אספתי פעם אישה אחת מתוך פח אשפה, והיא קדחה מחום; היא היתה בימיה האחרונים, והמילים היחידות שיצאו מפיה היו: 'בני עשה לי את זה'. התחננתי לפניה: את חייבת לסלוח לבנך. ברגע של טירוף, כשהוא לא היה הוא עצמו, הוא עשה דבר שהוא עכשיו מתחרט עליו. היי כהאם וסלחי לו. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה לומר: 'אני סולחת לבני'. רגעים ספורים לפני שמתה בזרועותי, היא היתה מסוגלת לומר את זה עם סליחה אמיתית. היא לא היתה מודאגת ממותה הקרב. ליבה נשבר כיוון שבנה לא רצה בה.  זהו דבר שאתם ואני יכולים להבין."
• "אם חסרה לנו שלווה, זה משום ששכחנו שאנו שייכים איש לרעהו."
• "ישנו רק אלוהים אחד, והוא אלוהים לכל. על כן, זה חשוב שכולם יראו בעיניך כשווים בעיני אלוהים. תמיד אמרתי שעלינו לעזור להינדי להפוך להינדי טוב יותר, למוסלמי להפוך למוסלמי טוב יותר, לקתולי להפוך לקתולי טוב יותר. אנו מאמינים שעבודתנו צריכה להיות דוגמא ומופת לאנשים. יש בינינו 475 נשמות – 30 משפחות הן קתוליות, והשאר כולם הינדים, מוסלמים, סיקים – כולם מדתות שונות. אך הם כולם שותפים לתפילותינו."
• "גם הם נבראו על-ידי אותו אלוהים אוהב שברא אותנו… זו חובתנו להגן עליהם ולקדם את רווחתם".
• "אלוהים לא דורש מאיתנו להצליח; דרישתו היחידה היא שננסה."
• "אני הנני עיפרון קטן בידו של האל, אשר שולח מכתב אהבה לעולם."
• "כאשר אתם מביטים בדרך פעולתם הפנימית של מוצרים אלקטרוניים, אתם רואים כבלי חשמל. עד אשר זרם החשמל לא יעבור דרכם, לא יהיה שום אור. כבלים אלו הם אתם ואני, הזרם הינו אלוהים. יש בכוחנו לאפשר לזרם לעבור דרכנו, להשתמש בנו, על מנת לייצר את אור העולם, בתוכנו. מנגד אנו יכולים לסרב שישתמש בנו ולאפשר לחושך להתפשט."

הידרדרות מצב בריאותה ומותה

בעקבות שני התקפי לב, הושתל בחזה קוצב לב. עם הידרדרות מצבה הבריאותי, הציעה האם תרזה לפרוש מתפקידה כמנהלת המסדר. אך הניזרות והפעילים במשרד בקשו ממנה פה אחד להישאר בתפקידה והיא נאותה. בעקבות שבירת עצם הבריח, מלריה וניתוח לב, הפסיקה האם תרזה רשמית את פעילותה כמנהלת המסדר ב-13 במרץ 1997 וב-5 בספטמבר אותה שנה הלכה לעולמה, תשעה ימים לאחר יום הולדתה ה-87.

האם תרזה זכתה להלוויה ממלכתית מלאה על ידי הממשלה ההודית, כבוד שבדרך כלל ניתן לנשיאים וראשי ממשלות, כהכרת תודה על שירותה ועזרתה לקהילות העניות שבהודו, מבלי להתייחס לדתם ולמוצאם של הזקוקים לעזרה.

אולם, מכיוון שבהתאם לכללי הטקס הובלה גופתה של תרזה על ידי תותח ואילו הטקס עצמו הסתיים במטח יריות, זכה הטקס לביקורת חריפה. רבים טענו שהיה מנוגד לאמונתה ולאורח חייה. מותה של תרזה עורר הדים ברחבי העולם, ומזכ"ל האו"ם לשעבר, חוויאר פרז דה קוויאר, אמר: "האם תרזה חיה, נשמה ופעלה כמו האו"ם. היא פעלה למען השלום בעולם". ראש ממשלת פקיסטן דאז, פרבז מושארף, אמר עליה: "חייה של האם תרזה והתמסרותה למען העניים, החולים והפגועים, צריכים לשמש דוגמה עבור כולנו".

הפיכתה לקדושה

לאחר מותה של האם תרזה בשנת 1997, ההגמוניה הקדושה של הוותיקן, החלה את תהליך הקאנוניזציה (הכרזה על קדושה) שלה.לפי חוקי הוותיקן, כדי שאדם כלשהו יהפוך לקדוש דרושה הוכחה ותיעוד על לפחות נס אחד שביצע.  התהליך לא היה פשוט . קידושה של תרזה היה סוגיה מעוררת מחלוקת רבתי בהודו וכן בעולם הקתולי כולו. בשנת 2002, הוותיקן החליט כי הנס שביצעה תרזה הוא ריפוי אישה הודית, שגידול סרטני היה בבטנה. לפי המסופר, האישה החזיקה את תמונתה של תרזה, ולדבריה 'זיק של אור' יצא מן התמונה אל בטנה, וריפא את הגידול. אמנם, החולה מוניקה בסרה (Monica Besra), טענה תחילה שגידול הוסר בטיפול כירורגי בבית חולים מקומי[1]. אולם לאחר מכן, שינתה בסרה את טענתה והסבירה שהתרפאה הודות לתמונתה של האם תרזה. בית החולים עצמו סירב להגיב ולאשר האם אכן בוצע באישה ניתוח להסרת הגידול.

בסופו של דבר, ב-19 באוקטובר 2003, העניק לה האפיפיור יוחנן פאולוס השני את התואר:  'האם תרזה המבורכת של כלכותה'. בית הולדתה בסקופיה הפך למוזיאון המתאר את פועלה. נמל התעופה של טירנה, בירת אלבניה, וגם האוניברסיטה העירונית, נקראים על שמה.

דעותיה

את דמותה של תרזה, קל היה לאהוב, למרות הסתייגות של כמה ציניקנים. את דעותיה היה קשה יותר לעכל. היא הרבתה להטיף נגד הפלה מלאכותית, דבר שגרם לביקורת רבה. בנאום שנשאה בעת קבלת פרס נובל, אמרה כי: "הפלה היא הרוע הגדול ביותר, והאויב הגדול ביותר של השלום… אם האם מסוגלת להרוג את בנה או בתה, מה מונע ממנה להרוג את עצמה או כל אחד אחר מאיתנו? – שום דבר!". דעתה של תרזה היתה זהה לעמדת הוותיקן בנושא. ב-3 בפברואר 1994, באירוע שנערך בכנסייה, נאמה האם תרזה בפני הקהל בנושאי משפחה והפלה מלאכותית. "אני מבקשת מכולכם, אל תתנו יד לרצח ילדים. אני רוצה את הילדים האלה, תנו לי אותם.". גם כאשר למעלה מ- 450,000 נשים נאנסו במזרח פקיסטן ותינוקות רבים נרצחו, במלחמת העצמאות של בנגלדש, נשאלה תרזה אם לא עדיף להפיל את הוולדות, שלבטח ירצחו ויעונו. היא ענתה נחרצות:  "אני מתנגדת באופן נחרץ להפלות, משום שזהו רצח טהור".

לתרזה היו דעות נחרצות גם נגד גירושין. היא טענה כי צריך להפוך את הגירושין ללא חוקיים. בשנת 1997 היא ניהלה קמפיין גדול באירלנד, כדי להפוך את הגירושין שם לבלתי חוקיים . אך הקמפיין נכשל. למרות זאת, באחד הראיונות שהעניקה, התייחסה  לגירושים של הנסיך צ'ארלס והנסיכה דיאנה והפתיעה רבים כשאמרה: "טוב שזה נגמר. בכל מקרה אף אחד מהם לא היה מאושר".

אחת הציטטות הידועות המיוחסות לה גורסת כי כאשר נשאלה תרזה מדוע אין היא מגיעה להפגנות נגד המלחמה ענתה, "עלינו לפעול בעד ולא נגד, עשו הפגנה בעד השלום ואבוא".

ביקורת

עבודתה של האם תרזה נתקלה בביקורת. יש לא מעט האשמות שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים). נטען נגדה שהיא ניצלה את מצוקת החולים כדי להמיר את דתם לנצרות-קתולית ושבחלק מהמימון שהיא השיגה נעשה שימוש למיסיון, במקום שימוש לעזרה לעניים. מבקריה טענו שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות  טענות מסוג זה מופיעות בספר "The Missionary Position"  שכתב כריסטופר היצ'נס ב-1995. נטען שם שהארגון שלה דמה לעיתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך" החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו). כריסטופר היצ'נס, שדגל באתאיזם, טען כי תרזה הייתה מיתוס מנופח. הוא כתב כי תרזה לקחה תרומות מדיקטטורים לשעבר, בהם ממשפחתו של פרנסואה דובליה, שליט האיטי לשעבר. היצ'נס טען כי תרזה היא "פונדמנטליסטית בעלת לב של אבן", וכי מעשיה גרמו ל"התרוששות מוחלטת של העניים". המחקר עורר רעש רב, אך לא הצליח להשחיר את דמותה של האם תרזה.

מחקר חדש, שהתפרסם בכתב העת Religieuses ללימודי דת ומדע, מציג תמונה קיצונית יותר. שלושת מחברי המחקר, מאוניברסיטאות מונטריאול ואוטווה בקנדה, טוענים כי האם תרזה לא הייתה צדיקה ישרה, אלא קדושה בעיני התקשורת, ושמרה לעצמה את הכספים הרבים שקיבלה כתרומה לקרנות שהקימה. החוקרים אפילו טוענים כי הנזירה הידועה אף חשה הנאה מסבלם של העניים בהודו. לפי המחקר, שנסקר בהרחבה ב"טיימס אוף אינדיה", הוותיקן העלים עין מהפגמים באישיותה של תרזה, והעדיף לרומם את מעמדה בתהליך הקאנוניזציה, כדי לשפר את יחסי הציבור של הכנסייה. בין היתר, טוען אחד החוקרים, סרז' לריבי מאוניברסיטת מונטיראול, כי "העובדות סותרות את המיתוס של תרזה (…) את עמדותיה הפוליטיות, את האופן החשוד שבו ניהלה את הסכומים העצומים של התרומות שקיבלה ואת עמדותיה הנחרצות נגד הפלות וגירושין".

עת מותה, תרזה הפעילה 517 מיסיונים, וכי רופאים שביקרו בהם תיארו תנאי תברואה והיגיינה ירודים. בין היתר נטען כי במיסיונים היה מחסור במזון ובמשככי כאבים, ולא היה בהם בטיפול רפואי של ממש – זאת, בעוד שתרזה עצמה קיבלה טיפול מודרני בבית חולים אמריקני.

ספקות

האם תרזה תמיד טענה שלבה "שייך בשלמותו לישו", אולם העיתון הבריטי "טלגרף" פרסם היום (ו') קטעים ממכתבים ששלחה לידידיה משנת 1949 ועד מותה ב-1997, ואלה מצביעים על ראיית עולם שונה לגמרי. זאת, למרות שבצוואתה ביקשה להשמיד את מכתביה לאחר מותה. מתברר שהנזירה הנודעת סבלה ממשבר אמונה חריף במשך למעלה מארבעים שנה. ארבעים ממכתביה הודפסו תחת הכותרת "האם תרזה: הפוך נא לאורי", ומהם עולה כי היא הייתה נתונה לעינויי נפש כתוצאה מספקות אמוניים. בשנת 1979, מספר ימים לפני שהוענק לה פרס נובל לשלום., כתבה לכומר מייקל ואן דר פיט: "לישו יש אהבה גדולה ומיוחדת עבורך. עבורי, השתיקה והריקנות כה גדולות שאני מסתכלת ולא רואה, מקשיבה ולא שומעת. הלשון אומרת את התפילה ולא מדברת".

מסתבר, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. הנזירה המיוסרת סיפרה במכתביה על מאבקה בתחושות שאותן דימתה ל"חשכה" ו-"עינויים" וכתבה על "יובש" ו"בדידות". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהינום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא המשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו; לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה.

סביר להניח שגם גילוי זה לא ישנה דבר למישהו. מבקריה יאשימו אותה בצביעות ובשקר. חסידיה, בגדלות נפש. כך למשל, הכומר בריאן קולודיאצ'וק, אחד מידידיה הקרובים של תרזה, טען כי ביקש לפרסם את המכתבים הללו במטרה לחשוף צדדים אחרים של תרזה, שלא היו מוכרים עד היום לציבור. לדבריו, העובדה שהאם תרזה הצליחה להמשיך בעבודתה למרות קשייה "מעידה על גבורה רוחנית".

הערות:

[1] היא גם חזרה על גרסתה זו, בראיון שהעניקה למגזין "טיים"?