האי של קיצ'נר אשר באסואן – מצרים

כתב: גילי חסקין; 02-02-23

כתבה זו עוסקת באי נבאט שמול אסואן, ובו גן בוטני, שהיה בראשית המאה ה-20, מקום מגוריו של הלורד הורשייו קיצ'נר. הכתבה עוסקת בעיקר בפועלו של קיצ'נר בצבא הבריטי, החל ממלחמת פרוסיה-צרפת, דרך פעילותו כמודד במסגרת הקרן לחקירת ארץ ישראל (PEF), שליטתו בסודן ודיכוי מרד המהדי. פעילותו כמושל הודו ושר המלחמה בממשלת בריטניה במלחמת העולם הראשונה.

ראו קודם: רשמים מאסואן שבדרום מצרים. סכר אסואן.

אסואן שבדרום מצרים היא פנינה תיירותית: סלעי שחם ענקיים, דיונות זהובות, נהר בצבע כחול עז, רצועת ירק רעננה, מלון קולוניאלי שצבעו אדום, גנים בשלל צבעים ואוכלוסייה נובית. יותר אפריקה מאשר המזרח התיכון. אחת האטרקציות היא השיט בפלוקות (סירות מפרש) על הנילוס, הכולל, בין השאר, ביקור בגן הבוטני, שהוא בעצם גנו של הלורד קיצ'נר, בו נטע אוסף הצמחים שהובאו מרחבי האימפריה הבריטית.

הגן תופש כמעט את כל שטחו של האי ששמו הקודם (והרשמי) היה 'גזירת אל נאבאט' (Geziret En Nabatat). אורכו פחות מק"מ אחד ורוחבו פחות מחצי. זהו אחד משני האיים החשובים על הנילוס מול אסואן. האי השני הוא אלפנטינה (Elephantine), שקיבל את שמו בשל סלעי השחם הענקיים, הנראים למרחוק כמו עדר פילים היורד לשתות. שם נבנה מקדש ליהודי ייב.

מן הגן ניתן לצפות באשדות, היינו, באותם סלעי גרניט, המצרים את הערוץ ומאיצים את זרימת המים, בקבר המוסלמי כיפת הרוחות (קובת אל הווה), בגרמי המדרגות המטפסים אל קברי האצילים מתקופת הממלכה החדשה של מצרים העתיקה.  מצד שני, ניתן לצפות בקברו המרשים של האגא חאן. את הגן חוצה שדרה מרשימה של דקל מלכותי שהובא לכאן מקובה ולצד כל עץ רשום שמו באנגלית, לצד שמו המדעי והמקום ממנו הגיע. לאורך השדרה פזורים דוכנים לממכר מזכרות ובקצה האי בית קפה נעים. מצריים רבים מגיעים לכאן כדי "לפקנק", אך למרות זאת השלווה נשמרת.

הרוזן הוריישו הרברט קיצ'נר (Horatio Herbert Kitchener) נולד בשנת 1850, במחוז קרי (Kery) שבמערב אירלנד; בנו של קצין פרשים. הוא גדל במהלך חלק מילדותו בשוויץ ודיבר צרפתית שוטפת. בשנת 1870 נלחם כמתנדב לצד צרפת במלחמת צרפת -פרוסיה. הוא שירת ביחידת אמבולנסים. הרפתקה שנקטעה באיבה, כאשר לקה בדלקת ריאות, אחרי שטס בכדור פורח, כדי לצפות ב"צבא הלואר", הצבא הצרפתי שלחם כנגד פרוסיה.

בשל כישוריו המתמטיים האנליטיים הצטרף לחיל ההנדסה הבריטי  וב-1871 נעשה קצין.

קיצ'נר רלוונטי במיוחד לעוסקים בידיעת הארץ, בשל שירותו כמודד בארץ ישראל. יחד עם עמיתו קלוד קונדר (Claude Reignier Conder), עמד בשנים 1877-1874, בראש המשלחת ל"סקר ארץ ישראל המערבית" ((Survey of Western Palestine)) מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund או PEF), שכדי להבדיל בינה לבין קרנות אחרות בעלות שם דומה, יש המכנים אותה 'הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל'.  ארגון זה הוקם כבר ב-1865, במטרה לחקור את ארץ ישראל והלבנט, מבחינה היסטורית, ארכאולוגית, אנתרופולוגית, טופוגרפית, גאולוגית, וכן מבחינת מדעי הטבע – החי, הצומח והמטאורולוגיה.

הסקר נערך על ידי קבוצה של מודדים מ"שירות המדידות הבריטי" (Ordnance Survey) שסיפק שירותי מדידה לצרכים צבאיים ואזרחיים כאחד. אל מודדים אלה הצטרפו, לתקופות מסוימות, גם מומחים בתחום הגאוגרפיה, גאולוגיה, ביולוגיה ועוד. הם שקדו על הכנת מפה טופוגרפית, שמטרתה, בין השאר, לאתר ולתעד את כל המקומות שהוזכרו במקרא.

הסקר החל בינואר 1872. לאחר שראש המשלחת קפטן ר. אי סטיוארט (R.E. Stewart), חלה במלריה, החליף אותו, לוטננט קלוד קונדר, שהגיע לארץ ישראל ביוני 1872, ועמד בראש המשלחת עד חודש ספטמבר 1875. בעקבות התקפה על המשלחת בצפת שהתרחשה ב-10 ביולי 1875 על ידי תושביה הערבים, נפצעו כל חברי המשלחת. לאחר סיום החקירה, עזב קונדר את הארץ ב-1 באוקטובר 1875. לוטננט הוריישו קיצ'נר, שהצטרף למשלחת בשנת 1874, כעוזרו של קונדר, והיה אתו בעת ההתקפה, מונה לעמוד בראש המשלחת שחידשה את פעילותה לאחר שנת הפסקה, ועמד בראשה עד שנת 1877.

בעת עריכת הסקר, נלמדו כל שמות המקומות מהתושבים המקומיים. הסקר כולל 9,000 שמות. המפה  כוללת ערים, כפרים, חורבות, דרכים, נתיבי מים, מבנים, קברים, מערות, בארות, מעיינות ומעברי דרכים חצובים בהר. המפה מצטיינת במידה רבה של דיוק, והיא משמשת תעודה היסטורית חשובה לידיעת הארץ של שנות השבעים של המאה ה-19, ערב תחילת  ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. המפה יצאה במהדורתה הראשונה בשנת 1880 וכוללת שטחים שנסקרו בכל שטח ארץ ישראל שממערב לירדן,  מאזור הגליל העליון ועד באר שבע.

ב-1883 השתתף קיצ'נר, בהשתלטות הבריטית על מצרים. במשך תקופת מה שימש כמושל בסודאן. באותה עת חווה טרגדיה אישית. ארוסתו, הרמיוני בייקר (Hermione Baker), מתה בקהיר, מטיפוס הבטן. באותו זמן בערך, הצטרף למסדר 'הבונים החופשיים'.

הודות לכישוריו המזהירים, שהובלטו גם על ידי תככים, נתמנה ב-1892 ל"סירדאר" (מפקד) הצבא הבריטי, בדרגת מייג'ור גנרל קיצ'נר זכה לתהילה לאומית במסעו לסודאן (1886 – 1899), נגד המורדים הפונדמנטליסטיים בסודן, שרובם נמנו על מסדרי הדרווישים, בראשותו של המהדי עבדאללה אל טאשי. הבריטים והמצרים לא השכילו להתמודד כראוי עם המרד ולדכא אותו. הטקטיקה העיקרית של ה'אנצאר' (תנועה פונדמנטליסטית, צופית, סלפית, תומכי המהדי), התבססה על גורם ההפתעה כשהם עושים שימוש במודיעין, מרגלים שהושתלו בצבאות האחרים והיכרות עם השטח. מרבית הרובים שברשות האנצאר היו נשק שלל אשר נפל לידיהם במהלך השנים מכוחות שונים אותם הביסו. קיצ'נר עמד בראש צבא בריטי-מצרי וניצח את הדרווישים בקרב עטברה (אפריל 1898). נקודת המפנה במערכה זו הייתה אזור אוּמדוּרְמָאן (Omdurman), שהיווה את לב אזור סודאן המהדיסטית והכיל את הריכוז הגדול ביותר של חיילי האנצאר. קיצ'נר נכנס לסודאן והתקדם לאורך נהר הנילוס, בסיוע ספינות תותחים, תוך כדי בניית מסילת ברזל כנתיב אספקה. הוא נלחם לאורך הדרך במספר קרבות כנגד כוחות האנצאר ולבסוף פגש בכוחם העיקרי מעט צפונית לאומדורמאן, שם התרחש הקרב, ב-2 בספטמבר 1898.

קרב אומדומראן נחשב לדוגמה טובה לעליונות של כוח בעל יתרון טכנולוגי וארגוני, על כוח עדיף מספרית אך נחות מבחינות אלו. קיצ'נר הוביל כוח של כ-8,000 בריטים ו-17,000 מקומיים, שזכה בניצחון מוחץ על חמישים אלף מתומכי המהדי. לרוב החיילים המורדים לא היו רובים (עם כ-15,000 רובים, בממוצע רק רבע מהלוחמים נלחמו עם רובה) והם נלחמו בחרבות וחניתות. נשק מודרני הופנה אל ההמון הסודני. הבריטים הפעילו את כל ארסנל הנשק האירופאי החדש – אניות תותחים, נשק אוטומטי, מקלעים וכדורי דומדום – כנגד יריב נחוש מאד ובעל עליונות מספרית. הכוח הבריטי עשה שימוש בארטילריה, במספר מקלעי 'מקסים' ובסיוע ספינות תותחים מהנילוס. כל הכוח הצבאי הסודני הושמד, בלי שיספיק אפילו להתקרב לכדי טווח ירייה אחת אל אויבו. היה זה יותר טבח מאשר קרב. איש לא הטיל ספק בניצחון באומדורמאן. איש לא תהה כיצד זה יתכן ש-11,000 סודנים נהרגו ואילו הבריטים איבדו רק 48 חיילים. איש לא שאל מדוע מעטים או איש מ-16,000 הפצועים הסודנים לא שרד. בקרב זה, שבו נכח הקצין הצעיר וינסטון צ'רצ'יל, בוצעה הסתערות הפרשים האחרונה של יחידה בריטית. צ'רצ'יל תיאר את הקרב בפרוטרוט באוטוביוגרפיה שלו 'שחרית חיי' (My Early Life. 1930). באותו מסע כבש קיצ'נר גם את חרטום.

קיצ'נר נודע כמי שביסס את עליונותה הצבאית של בריטניה באפריקה במחצית השנייה של המאה ה-19. בארוחת צהרים שנערכה לכבודו, בהשתתפות המלכה ויקטוריה, צוין שהניצחון על הדרווישים פתח את נהר הנילוס, לכול אורכו "להשפעה המתרבתת של יזמה מסחרית". בדיוק באותם מילים בהן השתמש  סטנלי, באמירתו המתנשאת על נהר הקונגו. לאחר הקרב הוכתר קיצ'נר כ'ברון מח'רטום,' כפרס על נצחונו. בחמשת השבועות שלאחר מכן, התחוללה קדחת של חגיגות. ב-24 בנובמבר 1898 קיבל קיצ'נר תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קיימברידג'. כמה אינטלקטואלים שהתנגדו להענקת התואר, הושלכו לנהר בבגדיהם, בשעה ששוגרו זיקוקי דינור השמיימה לכבוד ה"סירדר". משם המשיך לאדינבורו וקיבל גם שם, תואר לשם כבוד, ב-28 בנובמבר. לאחר מכן נערכו לכבוד חגיגות מקומית ברחבי המדינה.

במשך שנים אני זוכר את עצמי, מהלל את הבריטים שדכאו את המרד המוסלמי ואת יתרונותיו של הפיקוד הבריטי, שהביס את הדרווישים ו"הציל" את סודן. אני מודה, במידה לא מועטה של מבוכה, שגם אני לא שאלתי את השאלות המתבקשות…. לאחר שלמדתי את הקרב, שמתי לב שכל הכוח הצבאי הסודני הושמד, מבלי שהספיק להתקרב אפילו לטווח ירייה של הצבא הבריטי. זה לא היה קרב, אלא מרחץ דמים, בסגנון "השמידו את הפראים".

לשבחו של קיצ'נר ייאמר, שהנהיג ממשל סדיר לסודאן. הוא דאג לחינוך, והקים קולג' שנועד לחנך את כל האוכלוסייה, ולא רק את בני האליטות השליטות. הוא בנה מחדש את מסגדי ח'רטום והכיר ביום שישי כיום המנוחה הרשמי. הוא הורה על מתן חופש דת לכל אזרחי סודאן ואף מנע את פעולתם של מיסיונרים. הוא מנע מכספי צדקה להגיע לכיסם של שליטים מקומיים ומושחתים, והשתמש בהם לשיפור רווחת האוכלוסייה. כמו כן, ערך רפורמה משפטית, ומנע ממלווים בריבית לעקל נכסיהם של חקלאים עניים.

באופן שאין קולוניאלי ממנו, הבריטים העניקו לקיצ'נר, כאות הערכה על מאמציו, אי קטן במצריים…על הנילוס.

עלילותיו של קיצ'נר אינן מסתיימות כאן. בדצמבר 1899, שוגר לדרום אפריקה, כדי לשמש כראש המטה של פרדריק סלאי רוברטס, שכשל בניהול מלחמת הבורים. כעבור שנה התמנה קיצ'נר תחתיו כמפקד ראשי בדרום אפריקה והצליח לנצח במלחמת הבורים השנייה, לא מעט הודות לרשת המצדים (blockhouse) שפיתח ואשר מנעה מהבורים חופש תנועה.

במהלך המלחמה, הביס קיצ'נר את הכוחות הבורים (אפריקנרים) בשדה הקרב. הוא הצליח להגיע להסדר עם מנהיגי הבורים, אולם ממשלת בריטניה הטילה וטו על ההסדר, כי שאפה למחוץ את המתיישבים האפריקנרים ולשלוט בכול רחבי דרום אפריקה. החל מ-1901, פתחו הבורים במלחמת גרילה על ידי מליציות שכונו בשפתם "קומנדו". הם הצליחו להכות לא פעם ובאורח קשה למדי בכוחות הבריטים וזכו לאהדתם של אירופאים רבים. אולם הבריטים, שצבאם מנה כחצי מיליון חיילים פעלו נמרצות להבסת הבורים והפעילו לצורך זה אלימות קשה שלא נודעה בעבר. קיצ'נר לא בחל באמצעים. הוא השמיד חוות חקלאיות כדי לגרום לבורים לחדול בתמיכתם בכוחות הגרילה. החל ממרץ 1901 החל לורד קיצ'נר לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשכוחותיו פושטים על חוות ועיירות הבורים ושורפים אותן כליל, מרעילים את בארותיהם ומחרימים את הבקר והמקנה, כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל עורף לאספקה. בסך הכול נשרפו ונהרסו כ-30,000 בתי חווה וכ-40 עיירות. כ-28,000 גברים בורים נישבו, רובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים.

כמו כן הקים, לראשונה בהיסטוריה, מחנות ריכוז, שבהם הושמו בתנאים של הרעבה ודיכוי, לא רק גברים, אלא אף נשים וילדים. התנאים במחנות אלו, שנועדו במקור לספק קורת גג ומזון לאוכלוסייה האזרחית הבורית, שמקורות מחייתה נשללו ממנה, החלו להידרדר בצורה חמורה, כתוצאה מצפיפות יתר, תנאים סניטריים ירודים ומחסור במזון. השלטונות הבריטיים לא חזו מראש את הצורך לטפל בהמוני הפליטים שהצטופפו במחנות, ולא נערכו לכך כראוי. עד סוף המלחמה נכלאו כ-120,000 בורים (כרבע מכלל האוכלוסייה הבורית) במחנות, וכרבע מתוכם מתו בהם מרעב וממחלות, מרביתם ילדים. הדבר הוביל למחאה הן מבית והן מחוץ. לימים, ישתמשו הנאצים בשם "מחנות ריכוז", עבור מתקני העינויים וההשמדה שהקימו, ברמזם כי יחסם אל האוכלוסיות הכלואות, אינו גרוע מזה שהעניקה בריטניה לבורים.

אחת מן הטקטיקות הפרובוקטיביות של הבורים, הייתה לקחת את מדיהם של שבויים ולהתחזות כחיילים בריטים. בתגובה הורה קיצ'נר כי בורים שיימצאו לובשים מדים, יישפטו במקום כמרגלים ויוצאו להורג. פקודה זו, שהוכחשה על ידו, הובילה לתקרית שבה מספר חיילים אוסטרלים (ביניהם המשורר ברייקר מוראנט), הוציאו להורג שבויים אפריקנרים, ביניהם נשים, ילדים ומיסיונר גרמני. הם עמדו לדין, נמצאו אשמים והוצאו להורג. פקודת ההוצאה להורג נחתמה בידי קיצ'נר באופן אישי. באוסטרליה נחשב עד היום משפטם לנושא רגיש, כי הם שימשו כשעירים לעזאזל, כדי לחפות על מדיניות ההוצאה להורג של קיצ'נר, שנחשבת לפשע מלחמה. על משפט זה נכתב מחזה והופק סרט אוסטרלי בשם "משפטו של סגן מורנט" (1980).

בשנים 1902-1909 שימש קיצ'נר מפקד ראשי בהודו. הוא ארגן מחדש את צבאה, תוך העדפה של הכנות למניעת התקפה רוסית אפשרית, על פני שמירת שלום בפנים המדינה. קיצ'נר כבר אז נודע בנוקשותו. הוא הסתכסך עם המשנה למלך (המושל של הודו) נתנאל קרזון (George Nathaniel Curzon) ובשנת 1905 גרם להתפטרותו ממשרתו הנעלה. בשנת 1910 קיבל דרגת פילדמרשל, אך נכשל במאמציו להתמנות למשנה למלך בהודו, כפי שחפץ. בשנת 1911 מונה למשנה למלך במצרים ובסודאן. שם הצטיין בשיפוריו בשטח המנהל והתבלט בדאגתו לפלחים. בשנת 1914 קיבל את תואר האצולה "רוזן". בהסדר יוצא דופן הובטח לקיצ'נר כי התואר יעבור לאחיו, ולצאצאי אחיו לאחר מותו, שכן לאחר מותה של ארוסתו בטיפוס, לא נישא מעולם, ולא היו לו ילדים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקשר ראש הממשלה הבריטי הרברט הנרי אסקווית' (Herbert Henry Asquith) לנמל דובר, כדי לתפוס את לורד קיצ'נר, החייל הבכיר ביותר של בריטניה, לפני הפלגתו למצרים. אסקווית ביקש ממנו לשוב ללונדון. בריטניה הייתה זקוקה לו. למרבית השרים בממשלת בריטניה לא הייתה הבנה בענייני מלחמה וקיצ'נר מונה לשר המלחמה. היה זה צעד שזכה לתמיכה רחבה מצד הציבור. קיצ'נר פעל לבדו. הוא לא היה רגיל להתייעץ עם אנשים או לשתף אותם במחשבותיו. הוא תמיד זלזל בצבא צרפת. כבר ב-1911 אמר ללויד ג'ורג', כי במקרה של מלחמה, הגרמנים "יעברו דרכה, כמו להקת אווזים". אולם למרות מגרעותיו הוא היה איש צבא מוכשר ותרומתו העיקרית הייתה התעקשותו שבריטניה תתכונן למלחמה ארוכה. קבינט המלחמה צפה שמדובר באירוע קצר, אבל קיצ'נר היטיב לחזות שמדובר במלחמה ממושכת ותגבה מחיר גבוה. בשל החלטיותו והתנכרותו לסביבתו, לא נתחבב על חבריו אך נהנה מפופולריות בעם, שהיה מדוכדך עקב הצלחות הגרמנים. הוא פתח במסע לגיוס המונים, תוך שימוש בכרזה מאד פטריוטית, שזכתה לפרסום עולמי הוא הצליח לגייס כשלושה מיליון בריטים מתנדבים, למאמץ המלחמתי (שירות חובה הונהג רק ב-1916). צבא מתנדבים זה בא בעוד מועד במקום צבא השכירים שנשחק בקרבות..

הייתה זו נקודת מפנה בהיסטוריה הצבאית של בריטניה. לראשונה הופנו כל משאביה של בריטניה ותושבי האימפריה הבריטית, ליצירת כוח שיילחם כנגד מעצמות אירופיות ביבשה, כאשר לצי, מקור כוחה המסורתי של בריטניה, ניתן אך תפקיד משני.

קיצ'נר הציע לקבינט לפלוש לאלכסנדרטה (אנטקיה, כיום בטורקיה), ובכך לחצות את האימפריה העות'מנית לשנים. אולם צ'רצ'יל כפה את הנחיתה בגליפולי, שהתגלתה כתוכנית הרת אסון.

כישלונה של מערכה זו, הביא לירידה בהערכה שהייתה לכישוריו של קיצ'נר כמצביא. בה בעת התגלה מחסור חמור בתחמושת. קיצ'נר הציע להתפטר. אסקווית' דחה את בקשתו, אך הסיר מעליו את האחריות לחימוש והעניקה לשר דייוויד לויד ג'ורג' (לימים, ראש הממשלה). טרם צאתו של קיצ'נר לשליחות דיפלומטית ברוסיה, חשף כי משבר החימוש נובע מהזמנות גדולות שבוצעו בארצות הברית אך לא כובדו. הפרלמנט הבריטי הכיר בכך, וקיבל החלטה המזכה את קיצ'נר מכל אשמה בעניין החימוש.

קיצ'נר יצא למסעו על גבי ספינת מלחמה בשם "המפשייר". ב-5 ביוני 1916, בדרכו לנמל ארכנגלסק שברוסיה, עלתה ה"המפשייר" על מוקש ימי, בעת סערה, וטבעה ליד איי אורקני. קיצ'נר, כל המטה שלו ו-643 מתוך 655 אנשי האונייה טבעו. גופתו לא נמצאה מעולם.

יהודה דיינר, מוסיף את התיאור על מותו של קיצ'נר, המלמד על אופיו של האיש. (נלקח מספרו של דוד פרומקין, "השלום האחרון", עמ' 182): "ניצול אחד נזכר לאחר מכן ש"רב החובל קרא ללורד קיצ'נר לרדת לסירה אולם לורד קיצ'נר לא שמע אותו או אולי לא שם לב .בריחה מכלי שייט שנדון לטביעה לא באה כנראה בחשבון והפילדמרשל לא עשה אפילו צעד אחד כדי לנסות להימלט. הוא עמד על הסיפון , שקט וחסר הבעה במשך כרבע שעה. ניצול ההמפשייר היחיד שעודו בחיים לא שכח מעולם את הפעם האחרונה שראה אותו, עדוי מעיל ארוך, עומד על הסיפון ומחכה באדישות שהאוניה תשקע. אז ירדו לורד קיצ'נר ואנייתו למצולות, מתחת לגלים המתערבלים."

על אופיו נחלקו הדעות. הוא נותר ברווקותו ועסק כל חייו במשימות צבאיות, אך דאג לקדם גם את ענייניו הפרטיים. יש שראוהו פטריוט צרוף והיו שראו בו את סמל הקולוניאליזם.

לאחר מותו שינתה העיר "ברלין" שבאונטריו (קנדה), את שמה ל'קיצ'נר'. כן נקרא על שמו הר בהרי הרוקי הקנדיים.

פינה שלווה על הנילוס ומאחוריה כל כך הרבה סיפורים….