האי פונהופיי שבמיקרונזיה

 

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: סיור בפלאו; טיול באי יאפ; צלילות באי יאפ שבמיקרונזיה.

ראו כתבה מקוצרת במגזין התיירות הוירטואלי של NRG – גן עדן עכשיו; גן עדן עכשיו – פרק ב', לצלול במיקרונזיה

ראו גם: מצגת מפנהפיי ומגואם.

אינני אוהב כל כך את הביטוי "גן עדן". דומני שיש אינפלציה בשימוש בו, מה גם שאף אחד לא חזר משם כדי לספר, ובכול זאת, כשיישבתי על המרפסת בבית ההארחה הכפרי בו התאכסנתי בפונהופיי, סעדתי ממטעמי המטבח של בטי והתבוננתי בים, התקשיתי לחשוב על ביטוי הולם יותר.

לפונהפיי (Ponhpei) הגעתי במקרה. לא שמעתי על המקום המקסים הזה, עד שטובה בורונובסקי, בעלת מועדון הצלילה “Fish ‘n Fins” שבפלאו (Palau), דחקה בי להגיע לשם. "בלי האי המקסים הזה", כך אמרה, "סיורך במיקרונזיה לא יהיה שלם". איים תמיד משכו אותי בעבותות של קסם. מקום מבודד, בו היתה לעולם החי ולעולם האנושי, שהות לפתח מאפיינים ייחודיים משלו. איי האוקיינוס השקט במיוחד משדרים ריחוק והרפתקה. אולי בגלל הריחוק, אולי בגלל האקזוטיקה. מיד עלו במוחי אסוציאציות על מגלן הפורטוגלי שהקיף את העולם בשליחות הספרדים, קפטיין ג'יימס קוק, אבל טסמן ואולי גם ז'נג חה הסריס הסיני, בן המאה ה-15, שהוביל בין גליו את הארמדה הגדולה ביותר של זמנו. טובה לא היתה צריכה לעמול הרבה כדי לשכנע אותי. שמעתי ונסעתי. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי.

זוהי טיסה יקרה להפליא, היוצאת מהאי האמריקאי גואם (Guam), שבלב מיקרונזיה. לייתר דיוק, ממנילה להונולולו ועוצרת בדרך במספר איים. המטוס מלא באנשי עסקים אמריקאיים שהגיעו לרגל עסקיהם, כמה מיסיונרים לבושי לבן ובעלי מבט צדקני, שבאו כדי להביא את בשורת האל וכמה מיקרונזים שחומים ומתולתלי שיער. מרביתם מגודלי גוף. לא ברור אם משקלם המופרז הוא אשמת האמריקאים שבתום מלחמת העולם השנייה, מיהרו להחליף את המזון ה"פרימיטיבי" והציפו את האיים בשימורי בשר, או מסיבה אחרת. מכול מקום, כמות האנשים מגודלי הגוף מפתיעה. בכמה מארצות מיקרונזיה, כך שמעתי, סובלים תושבים רבים לא רק מהשמנת ייתר, אלא גם מסוכרת ומלחץ דם גבוה. מחיר הקדמה.

מיקרונזיה מורכבת מאיים קטנים, כמשתמע משמה. ארבע קבוצות האיים המהוות יחד הפדרציה של מיקרונזיה – יאפ (Yap), צ'ואוק (Chuuk), פוננהופיי (Pohnpei) וקוסרה (Kosrae) – שוכנים בחציו המזרחי של האוקיאנוס השקט, כ-5,000 ק"מ ממערב להוואי, 3,000 ק"מ ממזרח לפיליפינים ו-1,500 ק"מ מצפון לפפואה ניו גיני. כול אחד מהאיים הללו מוקף בעשרות איים אחרים, שכול אחד מהם הוא קפסולה ייחודית, מובדלת, משמרת בקנאות את תרבותה, טוב יותר מזו של האי הראשי. 607 איים בסך הכול, הפזורים כמו רסיסים על פני שטח שגודלו פי חמישה משטחה של צרפת.  שטח האדמה הכולל של האיונים האלו קטן יותר משטחה של עיר אמריקנית ממוצעת, ולכן הם נעדרים ממרבית מפות העולם. איי פוהנפיי כוללים כמחצית משטח האדמה של מיקרונזיה כולה, והמחצית האחרת מתחלקת שווה בשווה בין שלושת האיים האחרים. פוהנפיי, קוסרה וצ'ואוק הם איים וולקניים, בעוד שיאפ הוא אחד מחלקיו המוגבהים של מדף היבשה האסייתי. בארכיפלג המיקרונזי ישנם איים נוספים, שאינם שייכים למדינת מיקרונזיה, כך למשל, פלאו, שהוא מדינה עצמאית. עם הזמן למדתי להבחין בין תושבי פונהפיי לאנשי פלאו, צ'מורו וצ'ואוק. לעין המערבית הם נראים דומים להפליא, אך הם שונים זה מזה לא פחות מאשר היוונים שונים מהאיטלקים או מהאלבנים.

התבוננתי מחלון המטוס על התכלת האינסופית של השמים המתמזגת בכחול של האוקיינוס וביחד יוצרים קערה כחולה ענקית. זהו מרחב עצום, חסר דרכים וגבולות, המעורר חלומות בהקיץ, תחושת הקלה וחשש טמיר. מרחב נשגב ומפחיד כאחד.

מיקרונזיה היא ארכיפלג עצום. מאות איים הפזורים בכחול האינסופי של האוקיינוס השקט, כשכול אחד מהם מוקף בחלל ומבודד ממשנהו כמעט כמו כוכבי השמים. אל המרחב הזה, כמו אל הגלקסיה האוקיינית של פולינזיה, נמשכו יורדי הם הגדולים בהיסטוריה, ממניעים של סקרנות, חמדנות, דת, רעב, מלחמה  ומה לא. לא ברור כמה ומה ידעו על האוקיינוס ועד כמה גרמי השמים הדריכו אותם בדרכם המסוכנת. הם נדדו בסירות משוטים ומפרש, ממש בתקופה שהיוונים נדדו אל חופיו של הים השחור, בחפשם מולדת חדשה. למרבה הצער לא קם להם הומרוס מיקרונזי ובהיעדר כתב איננו יודעים על האודיסיאה שלהם. לא רק שאין לנו עדויות היסטוריות, אין אפילו מיתוס שיכול ללמד אותנו על עולמם הרוחני.

צילום: "The Village"

הנחיתה על המסלול הצר של פונופהיי גרמה לי להחסיר פעימה, שכן המטוס עצר לא הרבה יותר מכמה מטרים לפני הים. מיד לאחר הנחיתה, החלו אנשי המקום, על זקניהם וטפם הצוהלים, לרוץ אל המסלול מתוך סבך הקוקוסים והבננות. גבר גבה קומה, מכריס וכהה עור לקח אותי היישר מנמל התעופה אל "הכפר" (The village) בית ההארחה המושקע להפליא של בטי, הבנוי על מדרגת סלע מעל לים, בתוך צמחייה שהיא שילוב של יער גשם טרופי וגן מטופח. בטי ובעלה עזבו לפני שנים רבות את ארצות הברית ואת המרוץ, לטובת חלקת אלוהים קטנה, ללא רמזורים ומגרשי חניה, אך עם עשרות מפלי מים ושוניות אלמוגים. הם הגיעו לכאן עם ארבעת ילדיהם , בנו את "המלון הראשון בפונהופיי והפכו לחלק מן הנוף האנושי של האי.

פונהופיי מוקף באיי אלמוגים נמוכים שקפטיין ג'ורג' קוק נדרש להם כבר ב-1777. הוא התלבט ביומנו אם אלו שרידים של איים גדולים שנשטפו על ידי הים, או שמא דווקא הורמו בעקבות רעידת אדמה. סר צ'ראלס לייל, הגיאולוג הדגול של המאה ה-19, הניח שאיי האלמוגים הינם שוליים בעלי קרום אלמוגי של הרי געש תת ימיים. דרווין, הפך את השערתו של לייל והציע שאלמוגים צמחו לא על פסגותיהם של הרי געש שעלו, אלא דווקא על מדרונותיהם השקועים במים. ואז, כשהסלע הוולקני נשחק לבסוף ושקע לתוך הים, נותרו רק השוליים האלמוגיים. ככל שהר הגעש המשיך לשקוע, שכבות חדשות של פוליפיים אלמוגיים המשיכו להיבנות כלפי מעלה, וכעת בצורה האופיינית של אי אלמוגים, אל האור והחום הנחוצים להם.

איים אלו, בניגוד לאיי יפן, אינדונזיה או טייוון, מעולם לא היו חלק מהיבשה. הם איים מבודדים במלוא מובן המילה. הביולוגים צ'ארלס דרווין ואלפרד וולאס (Wallace) הבהירו שבאיים וולקניים הכול חייב להתחיל מבראשית, וכל יצור חי חייב להיות מועבר אליהם או לפלס את דרכו באופן עצמאי. לעתים קרובות הם חסרים מחלקות שלמות של בעלי חיים, כגון יונקים או דו חיים. בפונהופיי למשל, לא היו יונקים ילידים, למעט עטלפים.

הצמחייה באיים האוקיינוס השקט איננה עשירה כמו זו שביבשות הטרופיות ולמרות זאת, מספר ניכר של מיני צמחים הצליחו להגיע לפונהופיי, להיקלט, לשרוד ולהתרבות. כך, בחמשה מיליון שנים של קיומו של האי, התפתח כאן יער גשם מרשים. אכן, לא עשיר כמו זה של האמזונס, אך מרהיב ביופיו. זהו ג'ונגל שאינו דומה לאלו הגדלים בדרום מזרח אסיה או באמריקה התיכונה, כי רבים מהצמחים המופיעים בו אינם מופיעים בשום מקום אחר. וולאס שהוזכר לעייל, מתח קוו מפריד בין עולם החי של דרום מזרח אסיה, לבין זה האוקייני המובחן ממנו. כמאה מיני צמחים הם אנדמיים לפונהופיי, היינו, התפתחו באי והם חיים רק בו. קוסראה, אחיו התאום של פונהופיי, אי וולקני מרשים ויעד תיירותי בפני עצמו, מרוחק ממנו רק 500 ק"מ ובכול זאת, גדלים בו כמאה צמחים הייחודיים רק לו. שני האיים צעירים להפליא מבחינה גיאולוגית ולמרות זאת, הצמחייה שלהם הספיקה להיבדל במידה רבה מאד. כפי שתיאר דרווין בספרו "מקורו של פרוש". אותם תפקידים, אותן גומחות אקולוגיות, תפוסים בידי מינים שונים. גבוה יותר, בחגורה אקלימית קרירה מעט, צומח לו יער העננים ובו עצי שרך ענקיים, שגובה גזעם למעלה מארבעה מטרים ולראשם כתר של עלעלים ארוכים. חלקם עדיין נראים כפלומה ומסתלסלים מטה. עצי השרך מצטיינים בחוזקם וניתן לבנות מהם בתים. על גזעם הכרות לא נראות טבעות שנתיות כפי שמוכר בעצים בדרך כלל, אלא קויים מוזרים הנראים כתוצאות מעוגלות של תרשים בדיקת אק"ג. מתוך בסיסי עצי השרך, קרוב לשורשים צמחו עלים גדולים המוכנים "כף הזאב" , שמהנבגים שלהם מכינים תרופה מסורתית. לאחד הדקלים, הגדלים על ההר, שרביטי פריחה בהירים. העצים הללו, "קוטופ" שמם, גדלים במספרים גדולים גבוה יותר. האגדה מספרת כי בימים קדומים התקרבו לפוהנפיי לוחמים מקוסראה, שבראותם את שרביטי הפריחה, סברו שמדובר באלפי לוחמים לבושים מחצאיות עשויות קליפת היביסקוס והחליטו לסגת מפחד המגינים. העצים שהצילו את האי.

הראשון שגילה למערב על קיומם של איי פונהופיי היה הרוזן הרוסי פוידור ליטקה (Fyodor Petrovich Litke ). אולם לגילוי זה לא היתה תהודה. קצת אחר כך, בשנות ה-30 של המאה ה-19, ממש בתקופה שהפליג קפטיין פיצרוי על סיפונה של "ביגל" ודרווין הצעיר החל לחקור את המאובנים של דרום אמריקה, הגיע לאי פוהנפיי המלח האירי ג'יימס אוו'קונל (James O'Connell ) . לדבריו, אנייתו נטרפה במרחק של 1300 ק"מ מכאן. הוא וחבריו חתרו בספינה פתוחה, נאבקים בגלים והגיעו לכאן כעבור ארבעה ימים בלבד. עם בואם לפונהופיי, רצו הילידים לאכול אותם, אך הם ניצלו הודות לריקוד אירי סוער, שגרם לבתו של ראש השבט להתאהב בו ולהינשא לו. למרות גוזמאותיו, היה לאוקונול גם צד אחר, סקרן ומתעד. הוא מסר תיעוד אמין של טקסים פונהופיים, תיאר מנהגים מקומיים ולמד לא מעט ביטויים בשפה המקומית.

 

בטי לא נתנה לי שהות לנוח יותר מדי או להתענג על יופיו של המקום ממרומי המרפסת. היא הצמידה אותי לאנדרו, אחד מאנשי הצוות שלה ויצאנו להתרשם מיופיו של האי. פונהופיי איננו עוד אי אלמוגים שטוח, אלא אי הררי ובו רכסים המתרוממים בתלילות לעבר השחקים ופסגותיהם נושקות לעננים. המדרונות חרוצים בגיאיות שאין חקר לעומקם ומכוסים ביער צפוף, מחורץ בנחלים ומפלי מים. כול כולו שלווה ויופי שאינם ניתנים לתיאור.דומה למשהו הנגלה בחלום.

 

אחד הטיולים היפים שפונופיי מציע הוא טיפוס לראש סלע סוקהס  (Skehs Rock), הצוק הבולט מעל המפרץ של קולוניה. מזכיר מעט את "ראש היהלום" (Diamond Head) של הוואי. נסענו לשם דרך כפרים קטנים, למעשה מקבצים קטנים של בתים. פה ושם נראו גברים מעצבים סירת קאנו, בדרך המסורתית, מגזע עץ מאסיבי אחד. במקום אחר תיקנו נערים את גג הבית בכפות דקלים ובעלי בננה. מישהי ארגה מחצלת מכפות דקלים וכמה נשים טיגנו דגים בשמן קוקוס שריחו הכבד נישא למרחוק. במרחק של כמה מאות מטרים, לגדת הנחל, עמדו נשים מבוגרות, בריאות בשר, לצדם ילדים מצווחים וכיבסו בגדים כבדים, בצבע כחול כהה. בגדי הכנסיה של  יום ראשון. בקצה הכפר ראיתי באר לשתיית סָאקָאוֹ (Sakao) , תחת סככה, עם אבן ריחיים גדולה במרכזה. זהו משקה ממסטל ששתייתו היא שילוב בין הנאה לבילוי חברתי.

מוזר, רק לקראת ערב, בדרכי למלון, איתרתי גרמני שישיב לצדי במטוס ושיחתנו התגלגלה לשתיית הסאקאו. הבחור תמה כיצד טרם התנסיתי במשקה הזה, שלגבי דידו חשוב לאין ערוך מכול אבניה של מאן דול. הוא סיפר לי שלאחר כוס או שתיים של סאקאו, שורה עליו רוח של מתיקות והוא רואה רק את הטוב שבעולם. לדבריו, כאשר רוחו טובה עליו בסאקאו, דומה שכול פונופהיי הינו ספינה גדולה ועליו לאחוז בחוזקה שלא יתנדנד. הוא סיפר על שמים הנראים כלהבה כחולה, על צדפות ענק העולות מן הים וממלאות את כול שדה הראייה. חייכתי, נוכח מה שנדמה היה כגוזמא גדולה.

אנדרו הסביר לי שבאבן הזאת, הנקראת כאן פ̤ייט̤ל, כותשים המקומיים שורשי פלפל וקליפות היביסקוס, בקצב חדגוני ובאופן ממושך שופכים מעט מים, סוחטים את העיסה ואוספים לתוך כוסות את המשקה העכור המטפטף ממנה. המראה דוחה, הסכים איתי, אבל יש לו אפקט ממסטל. הסם הזה, שבאיים רבים נקרא "קאווה", כונה על ידי פול ת'רו "הסם הלא מסוכן ביותר בעולם". כאשר התערובת איננה חזקה מדי, נוחתת על השותה רוח נעימה של שביעות רצון, משוחררת מהתרגשות או מתח. לעתים, לאחר כוס שנייה, או כשהתערובת חזקה יותר, משתלטת עליו תחושתה של חוסר יציבות והוא מרגיש צורך לשכב. העיניים רואות את העצמים שמסביב, אך לא תמיד מסוגלות לזהות אותם. גם האוזניים מתקשות להבין או לפענח את הצלילים שהן שומעות. להפתעתי, כך סיפר, דומים השמים בעיני השותה לשמיכה שחורה התלויה על הכוכבים ואלו, לאחר כוס נוספת, זוהרים בצבעים כמו פרחים. בעבר, שתיית הסאקאו היתה שמורה בעיקר לכוהנים. תהיתי כיצד נראה בעיניהם נאם דול כשהיו תחת השפעתו הממסטלת של המשקה. מכול מקום, כיום שתיית הסאקאו היא נחלת הכלל. הצעירים, בכמה מקרים, מותחים את החוויה עד הקצה ומערבבים את הסאקאו באלכוהול, דבר ההופך את השתייה למסוכנת. הכנסיה הפרוטסטנטית אסרה על השתיה ודווקא הכנסייה הקתולית, גילתה סובלנות וראתה בשתייה סוג של סקרנמנט ואכן, מתיאוריו של אנדרו ומתיאורי הגרמני אמש התקבלה תמונה של התנסות רוחנית, המכירה בכמה מובנים חווייה דתית.

נסענו דרך חורשה גדולה של עצי פרי הלחם, החשוב ביותר לכלכלת האי. שני רק לקוקוס. ג'יימס המדריך סיפר לי כי כל עץ עשוי להניב מאה פירות בשנה, למעלה מהדרוש לכלכל אדם אחד. העץ המשובח שלו משמש גם לבנייה. אנדרו, הפליא אותי בשליטתו בעצי היער. הוא הצביע על עצים שונים המתאימים לבניית סירות קאנו ונקב בשמותיהם, על עצים יעילים להבערת אש ועל עצים שהשרף שלהם, או עליהם, משמשים כתרופות מסורתיות. הרהרתי ביני לביני כמה ידע אצור במקומות הללו וכמה ממנו יאבד יחד איתם.

הדרך הפכה למשובשת יותר ויותר והג'יפ קרטע עד לנקודה שלא יכול היה להמשיך עוד. בדרך הגיחו משום מקום ילדים, שחומים וזריזים שנופפו לעברי בפרחים ובעלי בננה. עדיין בעידן התמימות. הלכנו דרך תותחים שנותרו במקום ממלחמת העולם השנייה, מהימים בהם בערו מימי האוקיינוס השקט  מפגזים, טורפדו ועשן שעלה מאניות מוטבעות. להזכיר שלא תמיד האיים הללו היו שלווים כל כך. היה זהו טיפוס קל למדי, עד לראש הסלע, למקום בו רואים את האי, לפחות את חלקו ממעוף הציפור. למרגלותי נפרשו הנמל, האגנים הפנימיים, ובעיקר הספקטרום הרחב, המגוון, הבלתי נתפש כמעט של גווני כחול עם, צלליות כהות של שוניות האלמוגים.

מהפסגות ההרריות הגדולות, השתפלו רכסים ירוקים וביניהם השתרעו עמקים רחבים ומוצלים, המושקים בנחלים ומכוסים ביערות עבותים. פונהופיי הוא הגדול והגבוה מבין איי מיקרונזיה. דומני שהוא גם הגשום שבהם. כך או כך, כמות הגשמים הנדיבה מניבה למעלה מארבעים נהרות ועשרות מפלי מים. מכל עבר נשקפת מסה של צבעי ירוק, מהחוף אל ראש ההר, המכסה בגוונים משתנים את העמקים, הרכסים, הגיאיות והגבעות. השמיכה הירוקה הזאת רקומה באופן לא מסודר וקבוע, בחוטים כסופים של מפלי מים, שבמשקפת טובה הצלחתי להבחין אפילו ברסיסים שלהם. המפלים המבהיקים מאור השמש שוצפים דרך הסבכות הצפופות של הירק ונוסכים בצופה שלווה ודריכות כאחד.

ביום אחר, יצאתי לטיול רגלי אל שבעת המפלים, כינוי מערבי מן הסתם. בטי הזהירה אותי שמדובר במסלול קשה, אבל אני התעקשתי להתעלם מהשיבה שזרקה בשערי ויצאתי בעקבות מדריך צעיר ונמרץ, שדילג במהירות מעל לערוצים קטנים והיטיב ללפות את שורשי האוויר בידיו החסונות. היה זה מסע קשה, כשהבוץ הכבד לא סייע בלשון המעטה, אך התמורה היתה ראויה, ללא ספק. כל מפל מרהיב מקודמו. כול מפל מרסס את סביבתו בסילונות מים המשווים לו צורה של מזרקה, מודרנית או פראית. כל מפל ועטור בכתר אחר של פרחים. עשרות פרחים ומספר דומה כמעט של פרפרים. כל מפל כזה, לו היה בארצות הברית, היה זוכה מן הסתם לשביל גישה, עם מגרש חניה. אכן, הקושי שבהליכה, ממיין את המטיילים הפוטנציאליים, יוצר ברירה טבעית ושומר על הקסם. 

באחד הבקרים, בעודי בוהה במפרצים הכחולים ובציפורי השיר שסימנו טריטוריה ביער שלמרגלותי, הופיע לפתע תומאס, אחד ממדריכי הבית ובישר לי שיוצאים לטיול נוסף. הפעם אל נאן מאדול (Nan Madol) המיתית. הפלגנו  אל המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה. חלפנו על פני ביצות המנגרובה המקיפות את האי והתבוננו בסרטנים הרבים החיים ביניהם. כמה ימים קודם לכן, בפלאו, היתה לי הזדמנות לטעום מבשרם המשובח. לחופי פונהופיי שוליים רחבים, ירוקים של מנגרובים, ששורשי האוויר הסבוכים שלהם מעניקים לכול שיט ניחוח של הרפתקה.

במים הפתוחים צברנו מהירות. תושבי האיים מיומנים בהפעלת סירות, שהרי נולדו כאן. בני הים. הסירה הותירה אחריה שובל קצף ענקי וחיש קל הגענו אל חורבות העיר העתיקה, ריקות מאדם ואפופות טאבו. גדולות. הבתים בלטו בקירותיהם השחורים המזדקרים מעל למים. גדולים ואילמים. האתר הזה, כמו טיקאל (Tikal) של פעם, כמו מאצ'ו פיצ'ו טרם ששוחזרה, מכוסה בעצים הגדלים בתוך החדרים ומכים שורשים בתוך הקירות ממש. ספק אם קיים עלי אדמות מקום הדומה במשהו לנאן מדול. זהו אתר מגאליתי ענק, עתיק ונטוש, שמורכב למעשה מעשרות איונים טבעיים ומלאכותיים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות. עברנו לסירת קאנו קטנה והחלנו לחתור במרץ. חיש קל התכסו עיני באגלי זיעה שגבותיי לא הצליחו לעצור. המלח צרב את עיני, אך המראה המרגש גרם לי לחתור בהתלהבות ובנחישות לתוך המבנים השקועים במים. הכול בנוי מפריזמות וולקניות, היינו, ממשושים עשויים מבזלת שחורה, המשולבים זה בזה, כך שיכלו לסערות, לגלים ולשיני הזמן שכרסמו בהם מאות בשנים. חומות בזלת אדירות המתנשאות לגובה של שמונה מטרים, מקוו המים ממש. בכול מקום חדרי מגורים וגומחות למדיטציה ולתפילה.

לא ברור כיצד נחצבו גושי האבן הללו, לא ברור כיצד הובאו מסוקהס שבצדו השני של האי פונהופיי, שרק שם ניתן למצוא את הסלעים מהם נחצבו. השחור האימתני, המרהיב, הקודר משהו, מעוטר בצמחייה ירוקה ומעניק למקום משנה עצמה. נאן מדול עתיקה בהרבה מכול מה שאפשר למצוא באיים שמסביב. אבל כמעט בכול אחד מהם ניתן למצוא שרידים מרשימים של תרבות מגאליתית. יחד עם מאן דול אפשר למנות את הריסות הבזלת הענקיות של קוסראה, אבני לאטה (Latte stones) הענקיות שבטיניאן (Tinian) , הטראסות של פלאו והאבניםהענקיות שפזורות באיים אחרים, ברור הוא שהאיים המיקורנזיים הפרימיטיביים, עם תרבויות הדקלים והדייג הפשוטות כל כך, היו פעם משכנן של תרבויות עשירות.

ראו גם: אתרים מגאליתיים במיקרונזיה; אבני ענק במיקרונזיה

כמו בכול מקום מרהיב, לשירת ההלל על היצירה האנושית מתגנבים הרהורי כפירה אודות המחיר שהיצירות המונומנטאליות הללו גבו. המיסים הכבדים שהוטלו על האוכלוסייה, התושבים שנאלצו לעבוד עד אפיסת כוחות ולעתים עד מוות. הדרמות האנושיות החבויות בין האבנים המסותתות. לכל בניה כזאת דרושים כוח, מעוף, חזון וגם שיגעון וגם יוהרה. במבט שני, דומה והקירות מדיפים דם, יזע ודמעות. כמו בחומה הסינית, כמו בפירמידות. ולמרות זאת, הם עדיין מרטיטים את הלב.

מאן מדול כמעט ואיננה מוכרת מחוץ למיקרונזיה. הידיעות של המקומיים מערבבות מיתוס ותורה שבעל פה. עבורם, המקום משדר קדושה ואפוף טאבו. הם מהססים להתקרב אליו. זקני האי יודעים לספר על כאילו שהעזו ועל המחיר המר ששלמו. תומאס איננו היסטוריון או ארכיאולוג, אך הו, ידע לספר לי היכן נערך טקס הכפרה השנתי לרוחות ששרקו מסביב. מדי שנתיים, היו מקריבים כאן צב ים לנאן סאמוול, צלופח הים הגדול, שהיה מתווך בין האנשים לאלוהיהם. במקום אחר מלאו מים את האגן השבור ויצרו בריכת קסמים, בה יכלו השליטים לראות את המתרחש בפונהופיי. הוא ידע לספר לי על גיבור מיתולוגי, איסוקלקל  שמו, שגאל את האי מכובשיו, אך נדהם כשראה את פניו שלו משתקפים במים. בניגוד לנרקיס היווני, נבעת איסוקלקל מפניו המזקינים והטביע את עצמו בבריכה.

לא ברור מדוע ננטש נאן מדול. לא מובן מדוע.

האם בואו של הגיבור איסוקלקל שם קץ לסדר הישן? האם הבירוקרטיה קרסה תחת כובד משקלה? האם התושבים נספו במגיפה? אולי היה זה הים שעלבה והציף את האיים הנמוכים? כשביקר כאן אוק'ונול, לפני מאה ושמונים שנה, כבר היה המקום נטוש למעלה מארבעה דורות. את תחושת ההתפעמות נוכח היכולת האנושית החליף לרגע הרהור נוגה על תרבות שעלתה, שקעה ואיננה עוד.

חתרנו לסירת האם והתרחקנו במהירות, כשאנו משאירים חרמש מנצנץ על המים. תומאס והשייט השתקן הובילו אותי לאטרקציה נוספת, שעתיקה להיחרת כאחת החוויות המרגשות של הביקור המיקרונזי: שחייה עם מנטות. מנטה ריי, או תרייסנית, כפי שהוא נקרא בעברית, הוא דג מעמקים ענק, בעל מוטת סנפירים קדמיים באורך של ארבעה מ' ועל ראשו מחושים המעניקים לו מראה של חללית שהוצבה לצוללת. כבר חוויתי מפגשים עם מנטות, באוקיינוס ההודי, בים סוף, ביאפ ובפלאו, אך אף פעם לא מקרוב כל כך. מסתבר שהמנטות יראות מצוללים ואדישות למדי כלפי משנרקלים. זו הסיבה שאפשרו לעצמם להתקרב אלי, במרחק מגע כמעט. מנטה מעל, מנטה מתחת. מפגש עם הטבע במלוא עוצמתו.

ביום המחרת יצאתי לשוטט בעיר הבירה. קולוניה היא העיר היחידה בפונהופיי, אם אפשר לכנות כך שורה ארוכה של בתים, ללא רמזורים, שלטי פלורסנט או בתי קלנוע. רק כמה חנויות ובארים של סאקאו – משקה חריף בעל גוון עכור, אותו שותים הפונוהפיים מתוך קליפה של קוקוס. במקום אחד נראתה צלחת לוויין ענקית, שעמדה בסתירה לכול היושן שמסביב. מערכת לוויין זו מאפשרת תקשורת בין האיים וגישה לאינטרנט.

הרחוב היה כמעט ריק בשעת הצהרים ובכול מקום ניכרה אווירת עזובה. כמה מכוניות נעו באיטיות ועצרו, כדי לא לדרוס את הכלבים שהתחממו בשמש. בני קולוניה נוטים לשכוח אתה שמות הרחובות שכפו עליהם הכובשים השונים וחזרו לכנות אותם, כמו בימים ימימה: "הרחוב שליד הרציף", או "המשעול שליד בור המים". קשה להאמין שהמקום המנומנם הזה הוא בירת מיקרונזיה. בשנות החמישים של המאה ה-19 היתה פונהופיי נמל מועדף בו עגנו למנוחה ותדלוק אניות בריטיות  ואחרות, שעשו את דרכן בין סין לאוסטרליה. יותר מאוחר הגיעו לכאן גם אוניות סחר אמריקאיות וציידי לווייתנים. החיים הקשים על סיפן האניות והשלווה המיקרונזית על החיים האלטרנטיביים שהציעה, גרמו למלחים לא מעטים לנטוש את אניותיהם ולברוח אל מה שכבר אז נראה כגן עדן. הנשים המקומיות אינן נראות ארוטיות כמו אלו שבציוריו של גוגן, אך יש לקחת בחשבון שמדובר בעידן שלפני קציצי הבשר…

המלחים הרעבים ושטופי הזימה הביאו עמם טבק, אלכוהול, זנות נשק חם וכמובן גם אלימות, שתודלקה במשקה חריף והסתיימה לא אחת ביריות. יחד עם ההרפתקנים הללו, התנפלו על האוכלוסייה נטולת החיסון גם חיידקים אירופיים, שעשו בהם שמות. ב-1854 נחתו על פונהופיי ששה גברים אמריקאים נגועים באבעבועות שהתפשטו חיש קל והכחידו מחצית מהאוכלוסייה. זמן קצר אחר כך פרצו מגיפות של שפעת וחצבת, שהתנפלו על אלו שנשארו. עד שנות ה-80 של המאה ה-19 שרדה בקושי שביעית מן האוכלוסייה וסביר להניח שגם זו לא היתה נותרת, אלמלא המיסיונרים הסקוטים, האנגלים והאמריקאים שהגיעו למקום כבר כמה עשורים קודם לכן וסילקו מהמקום את המלחים שכונו אז "סורקי חופים", את המין ואת הפשע. הם אכן הביאו סעד לבני האי, אבל היה זה במחיר רוחני כבד. המיסיונרים ראו באיי האוקיינוס השקט הזדמנות פז. ריכוז מבודד של נשמות כופרים המצפות לגאולה. עד היום ניכרים בהם, במיסיונרים, אנרגיה, דבקות, עקשנות ומסירות מעוררי הערכה והתנגדות. הם משוטטים בבגדיהם הלבנים ובדמותם חמורת הסבר מתגלמים הערכיות הדתית והכוחות הנדרשים להתנגשות עם תרבות אחרת. חיש קל קמו בפונהופי ארבע עשרה כנסיות והוכשרו כמרים מבני האיים, שהפיצו מיתולוגיה, מוסר וחוקים, שהיו זרים למקומיים. למרות זאת, מתחת לכסות הנוצרית, עדין רוחשות הגחלים של האמונה הישנה. הגם שהנצרות מעוגנת עמוק ומאומצת בדבקות, יש בקרבם נוסטלגיה ואפילו יראת כבוד לימים ההם. גם במקהלת הכנסיות , הגם שהמלים נוצריות, ניתן לחוש תחושה מיתית ופאגאנית.

בעת שסורקי החופים והמיסיונרים נלחמו אלו באלו בנתה לה גרמניה אימפריה באיי קרוליין, שהיתה מבוססת על שיווק אגוזי הקוקוס. ב-1885 תבעה בעלות על כול האיים הקרוליניים, תביעה שספרד ערערה עליה מיד. בבוררות אצל האפיפיור זכו הספרדים בתקופה קצרה של הגמוניה. התנגדות התושבים אלצה אותם לבצר את הישוב מסניינג, שקיבל את שמו החדש "קולוניה". הם היקפו את עצמם בחומה גבוהה, שחלקים ממנה נותרו עד היום. השלטון הספרדי תם במלחמת ספרד בארצות הברית ומיקרונזיה נמכרה לגרמניה תמורת 4 מיליון דולר, למעט גואם שנותר בידיים אמריקאיות. הגרמנים גמרו אומר להפוך את פונהופיי למושבה רווחית וניגשו למשימה בדייקנות ובנחישות. יערות נעקרו ובמקומם ניטעו דקלי קוקוס ואלפי פועלי כפייה הועסקו בעבודות ציבוריות. סאת הייסורים גדשה ב-1910. התושבים מרדו וירו במנהל המחוז העריץ. הגרמנים הגיבו כפי שהם יודעים. אדמות המורדים הופקעו ורבים מהם נהרגו או הוגלו אל איים אחרים. סלע סוקהס, המתנשא בגאון לכיוון צפון מערב נראה מכול נקודה בקולוניה ומהווה מזכרת אילמת לכיבוש הגרמני האכזר ולהתקוממות הנואשת של המורדים.

ראו גם: מרד סוקהס.

דומה שהכיבוש שהביא לבני קולוניה את השינוי הגדול ביותר היה היפני. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו לכאן כעשרת אלפים של מהגרים יפנים ומה שנראה כיום כגבב של רחובות היה למרכז של עסקים, תרבות ובידור זול. בשנית ה-30 העליזות נפתחו בקולוניה כעשרים מסעדות, חמש עשרה מרפאות יפניות ותשעה בתי זונות. בני פונהופיי לא זכו ליהנות ממטעמים אלו. נאסר עליהם כל מגע עם האוכלוסייה היפנית, בעיקר עם הנשים. חותם הכיבושים השונים, המרת הדת, הניצול וחילות התמימות הוטבע בזהותם של הנותרים. פונהופיי זקן אמר פעם לעיתונאי שתחקר אותו כי הם למדו תוך מאה שנה להיות ספרדים, גרמנים, יפנים ואמריקאיים. האם יוכלו ללמוד להיות פונופהיים? האם ניתן להשיב את הזמן לאחור?

ישבתי לאכול במסעדה מקומית. שם יומרני מעט לכמה שולחנות עץ שהוצבו מתחת לעץ. הארוחה הוגשה במנה גדולה והיתה מורכבת מבננות, פרי הלחם, בטטות, שורשים עמילניים של קולקס, טונה וכמות גדושה של קציץ בשר מטוגן. המקומיים זוללים את המאכל הנתעב הזה בתאווה, מבלי לתת את הדעת מה הוא מעולל לתקציבם ובעיקר לבריאותם. האנתרופולוג פול ת'רו, בספרו "האיים המאושרים של אוקייניה", העלה השערה כי טעמו של קציץ הבשר הוא הדבר הדומה ביותר לטעמו של בשר אנושי, אותו אכלו בעברם הקניבאלי.

פוהנפיי היה אחד מאיי קרולין הראשונים בהם ישבו בני אדם. הם הגיע לכאן מדרום מזרח אסיה, בחפשם אחרי מזון ומקום לגור. רבים מהם וודאי נספו במרחבים. לא ידוע כמה סירות קאנו התנפצו אל שוניות האלמוגים, לא ברור כמה מלחים ירדו למצולות. לא ידוע כמה הגיעו לאיים שנראו בתחילה ידידותיים, עד שהתברר שאין ביכולתם לכלכל את האורחים שזה מקרוב באו, עד שההתיישבות תמה ברעב, בשיגעון ואפילו במוות. גם אם זכו והגיעו לאי שמשאביו הצליחו לכלכל אותם, כמות הניצולים הקטנה גרמה לאוכלוסיה לקרוס לתוך עצמה, לאחר שלא נותרו מועמדים לנישואים שלא יפרו את הטאבו של גילוי עריות.

שפר מזלם של אילו שהגיעו לפונוהפיי. האי הגדול יחסית, עם רכס ההרים הגבוה שלו, גודלו ומשאביו הטבעיים, פונהופיי הוא המקלט האולטימטיבי, לעת בה פוקדים אסונות טבע את האטולים, איי האלמוגים שמסביב. המסורת המקומית מספרת על איים משגשגים שנשטפו בטייפון ולא נותר מהם כמעט דבר. מרבית האיים הסובבים את פונהופיי מאוימים על ידי אכלוס ייתר, שמחייב הגירה. מעת לעת נאלצים תושבי מיקרונזיה לצאת לים בסירות הקאנו שלהם, כפי שעשו אבות אבותיהם מאות שנים לפניהם, מבלי לדעת מה ימצאו, או לאן ילכו ולקוות שימצאו אי חדש להתיישב בו.

בזמנים כאילו פונים תושבי האטולים אל פונהופיי, אי האם ואכן, קולוניה "בירת " פונהופיי היא מגדל בבל של שפות. קלידוסקופ של תרבויות. יש בה מובלעות של בני איים שונים ומעניינת מכולם המובלעת של תושבי פינגלאפ, אחד משמונה איי אלמוגים זעירים הפזורים באוקיינוס שסביב פונהופיי והרחוק שבהם. טייפון נוראה שהכה בפינגפאם ב-1905 הבריח לפונהופיי תושבים רבים, גל ראשון בסדרה של הגירה. בשנות ה-50 של המאה ה-20  הגיע לכאן גל נוסף, הפעם כתוצאה מצפיפות ייתר וזו הקימה מובלעת פינגלאפית בעמק מאנד הרחוק. אוכלוסיית הכפר מונה כמעט שלושת אלפי פינגלאפים והיא גדולה יותר מהאוכלוסייה שבפינגלאפ עצמו. עמק מאנד מבודד מבחינה גיאוגרפית ועוד יותר מבחינה אתנית ותרבותית. כך ששישים שנה לאחר שהמתיישבים הראשונים היגרו לכאן, כמעט אין לצאצאיהם כול מגע או קשרי נישואים מחוץ לכפר. הם מקיימים למעשה אי בתוך אי, הומוגני מבחינה גנטית ותרבותית.

מצאתי לנכון להתעכב דווקא על המובלעת הפינגלאפית, משום שפינגלאפ התפרסם הודות לפגם גנטי שלוקים בו רבים מתושביו: כמעט עשרה אחוזים מהם עיוורי צבעים לחלוטין וכשלושים אחוז נושאים את הגן הפגום. דומה ויש משהו אירוני בעובדה שדווקא באי שגם הוא המגלם את אידיאל הגן עדן, סובלים התושבים ממחלת עיניים מוזרה שמונעת מהם ליהנות מהשלל האינסופי של המראות והצבעים מסביבם.

בשנת 1775 התרחשה סופת טייפון איומה, שהשמידה כמעט לחלוטין את אוכלוסיית פינגלאפ. רק ניצולים מעטים, רובם קרובי משפחה, שרדו את הטייפון והרעב הקשה שלאחריו והמשיכו להתרבות בינם לבין עצמם. הריבוי הפנימי הביא לכך שכיום שבעה עד עשרה אחוזים מתושבי האי סובלים ממחלה גנטית חשוכת מרפא הקרויה אכרומטופסיה, קרי עיוורון צבעים מוחלט. זו מחלה נדירה המלווה בחדות ראייה נמוכה וקושי בהסתגלות לתנאי יום ובשהייה באור (לכן החולים הולכים בעיניים עצומות, ומכאן שמה של המחלה). כמו כן נוצרות אצל החולים תנועות עיניים מהירות בלתי רצוניות של גלגלי העיניים בייחוד באור. קשה לנו, הבריאים, הרגילים כל כך בהגדרות הצבעים של עולמנו, להבין את עולמם של אלה הרואים רק בגוונים של אפור. לגבי תושב פינגלאפ החולים ב־Mahskun ("עיניים סגורות" בפינגלאפית) – עיוורון הצבעים הפינגלאפי – לא מדובר בראיית שחור ולבן אלא באוסף עשיר של גוני ביניים, שמאפשר להם להשתלב היטב בסביבתם. האכרומטופים שפגשתי, קל לזהותם, חמושים במשקפי שמש ענקיים, מבחינים בקלות בין בננה בשלה לבננת בוסר. נשים אכרומטופיות אורגות לאל קושי בדים צבעוניים ומנווטת בהצלחה בעולם שכולו שחור ולבן וביניהם אלפי גוונים של אפור. בספר המרתק של אוליבר סאקס "האי של עיוורי הצבעים", שבו תוארה לראשונה תופעה בפינגלאפ, מצוטט אחד החולים: "אנחנו לא חיים על פי הצבע בלבד, אנו מסתכלים, מרגישים, מריחים, יודעים – אנו מתחשבים בכל המרכיבים, בעוד אתם משתמשים אך ורק בצבע".

אנשים שביקרו בפינגלאפ, וביניהם משלחת ישראלית של רופאי עיניים שיצאה לשם בשליחות משרד החוץ הישראלי בספטמבר 2002, התרשמו מאוד מהיחס הסובלני, הטבעי והמקבל של כלל התושבים כלפי החולים. אף שבעבר נתפסו הלוקים במחלה כמכושפים או מקוללים, כיום מקבלים אותם כמות שהם. החולים לומדים בכיתות רגילות עם שאר בני גילם ואף נשלחים ללימודים בבית הספר התיכון באי פונפיי ללא כל אפליה. שיחות עם מקומיים, בריאים, ואכרומטופים, מעניקות תחושה שעיוורון הצבעים הפינאלאפי אינו בהכרח קללה אלא אפשרות אחרת של חיים, המעניקים עושר, תחושות ורגשות המוגברים ומחוזקים על ידי קהילה תומכת ומקבלת. עמק מאנד אינו אתר תיירות כמובן אבל המפגש עם התושבים הפינגלאפים ובעיקר עם האכרומטופסים, נותן ממחיש תא המרוכבות האתנית הרבה של פונהופיי בפרט ושל מיקרונזיה בכלל.

לו היה לי יום אחד בלבד לביקור בפונהופיי, מן הסתם הייתי מקדיש את חציו הראשון לנאן מדול. את חצי היום האחר, הייתי מקדיש לצלילה בשוניות האלמוגים של האי אנט (Ant), הנמצא במרחק שעה וחצי קשות של הפלגה, בגלים המתנפצים בפראות אל חרטום הספינה. לא מדובר במועדוני הצלילה הגדולים של פלאו ואפילו לא בקטנים יחסית של יאפ, אלא במלונות קטנים המעסיקים שנים או שלושה מדריכים ומחזיקים מעט ציוד. יצאנו לשיט, אנחנו לבדנו, מבלי שבמשך כול היום נראה ולו סירה אחת נוספת. הפלגנו במי התורכיז המכשפים ביופיים, כשאנו חולפים על פני עמודים נעוצים בקרקע ובולטים מעל פני המים ועליהם עמדו סולות גדולות מקור. ככל שהתרחקנו מהחוף, נאלצו השייטים להתמודד עם גלים עזים יותר. ניכר עלי פניהם שהם מורגלים בנתיבי הים, בעוד שעל פני המוריקים לא ניכר דבר, למעט תשוקה שהסיטו יחלוף. התמורה, היתה שווה ללא ספק. היתה זו שונית האלמוגים היפה ביותר שראיתי מימי. ירדנו לאורך קיר שקוף ותלול, שכול כולו יער עבות של אלמוגים, הנראים כעצים, ככדורי ענק או כהררים תת קרקעיים.

לא ראיתי ולו אלמוג אחד שבור, או תזכורת לנוכחות אנושית כלשהי, רק שלל עצום של דגים. להקות ענק, שהקיפו אותי בשלל צבעים. במקום אחר, על הקרקעית ראיתי מלפפוני ים ענקיים, שבעבר נמכרו בכמויות גדולות למלאיה ולסין, שם עושנו או יובשו ונחשבו למאכל תאווה. היה משהו משכר ביופי הזה, שרק שעון האוויר גרם לי לעזוב ולעלות אל המציאות שמחוץ למים. מתברר שהמציאות האלטרנטיבית מתקרבת ביופיה לזו שתת ימית. איונים בתולים, ללא נוכחות אנושית, ובהם גדלים דקלי קוקוס צפופים, מאות או אלפי אגוזים פזורים עלה קרקעית וסביבם מספר עצום של סרטני קוקוס. חלקם פוסעים במהירות בתוך הקליפות שמשוות להם מראה מגוחך.  השייט טיפס חיש קל אל ראש אחד העצים, קטף אגוז קוקוס, קצץ את ראשו ונתן לי לגלום. כך בשמש, בצל העצים, על החול הבוהק בגונו הלבן, מול הטורקיז המיוחד כול כך שם המים שתיתי קוקוס ואכלתי צדפות טריות שמדריך הצלילה משה מן המים. בשעת לילה יצאתי שוב לצלילה, נחוש למצות בזמן הקצר שעמד לרשותי את כול הטוב של פונהופיי. לצדנו החליקו כמה סירות דייגים. ההילה הזעירה של בתי פונהופיי נעלמה ונענו על פני מרחבי ים עצומים וחסרי אור, כשרק הכוכבים תלויים ממעל בכפה ענקית ובלבה הנוגה הזוהר של שביל החלב. מתיאס ההגאי הכיר את כול קבוצות הכוכבים, לפחות את החשובות שבהם. היידע הזה, הוא כנראה שאפשר לאבות אבותיו לחצות את המרחבים הימיים הללו ולתור אחר מולדת חדשה. מאוחר יותר עלה הירח וצבע את הים בצבע כסוף. הוא כיבה את המנוע, השתררה דממה וניתן היה להאזין לנתז הדגים המעופפים שזינקו בקבוצות גדולות מן המים ואת הרחש שהשמיעו בצלילתם חזרה אל הים. מי האוקיינוס השקט עשירים ביצורים חד תאיים זעירים המסוגלים להפיק אור כמו גחליליות. אנדרו, שהיה עיוור צבעים, היה הראשון שהבחין בזרחנות שלהם במים, שניכרה בעיקר כשהדגים המעופפים זינקו מהים והשאירו אחריהם שביל זורח. מרחוק סימנו כמה דולפינים זריזים את הגלים המקציפים בתלמיהם המאירים.

 

פעם נהגו לדוג בלילה בעזרת לפיד בוער; היום נעשה הדבר בעזרת פנס חזק. האור מסנוור את הדגים ומאיר אותם כאחד. ירדנו לצלילה ובילינו כחצי שעה בתוך יער האלמוגים שנראה שונה לחלוטין באור הפנסים. הופיעו דגים שונים מאלו שראינו בבקר וגם אלו המוכרים, נראו מן הסתם שונים. כאשר שבנו לסירה, נפעמים מהיופי, הצטברו על קרקעיתה כעשרה דגים כסופים שפרכסו בעצבנות עד שהוכו בראשם. שעה קלה אחר כך, השתרענו על החוף החולי, מתבוננים בגחלים, בדגים העטופים בנייר בננה. ממתינים לסעודת מלכים.

בערב האחרון שלי בפונהופיי, יצאתי לשפת הים. לא בחוף האקסקלוסיבי, הרומנטי שלמרגלות המלון, אלא דווקא בחוף הציבורי, ליד קולוניה. על החוף ישבו מקומיים רבים, רגליהם במים, בקבוק בירה בידיהם, מנצלים את שעת החסד לפגוש חברים, לפוש ולהירגע מתלאות היום. כעבור שעה קלה נתלתה מעל האוקיינוס שמש ענקית בצבע כתום עז וצבעה את השחקים בצבעים אדומים של מיץ רימון, המנומר בארגמן ובצהוב. בהיתי בכדור החמה הבוער, השוקע במהירות לתוך הכחולה שמרגע לרגע שנתה את צבעיה. העננים דמו לציפורים שלבשו שמלה וורודה ולנגד עיני הסתחררה קשת של צבעים, ללא צורך ולו בטיפה אחת של סאקאו.

 

צילום: המועדון