הפולקלור של האיים הקנריים

כתב: גילי חסקין; 04-03-2025

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם: האיים הקנריים – המלצות לקריאה. מבוא לאיים הקנריים

להרצאה על האיים הקנריים

האייםה קנריים הם חלק מספרד. אבל במקום התפתח פולקלור ייחודי.  כך למשל, מרבים לחבוש את הכובע הקלוע שיוצר באקוודור ומכונה בעולם "כובע פנמה".

פולקלור

לאיים פולקלור ייחודי, שנוצר בעיקר כתוצאה מהמפגש בין אירופה לדרום אמריקה עם ההשפעה של הקרבה לאפריקה ומעט יסודות מקומיים. מכיוון שהתושבים הקדומים ותרבותם נכחדו ומרבית התושבים החדשים באו מספרד, לא התפתח בידול תרבותי רב בין האיים.

דיונות בגראן קנריה (Dunas de Maspalomas). צילום: גילי חסקין

המרפאים בלה גומרה

יוצא דופן הוא האי לה גומרה, שתושביו מאמינים שיש ביניהם אנשים רבים, שהם בעלי כוח על טבעי במבטיהם. תושבי האי מאמינים כי מדובר בכוח קדום, העובר מדור לדור, ומיועד למעשים טובים. המרפאים הללו ידועים בפי המקומיים בשם "לוס סאנאדורס" (Los Sanadores) – "המרפאים". במקומות רבים בעולם הלטיני, מרפאים עממיים, מכשפים, או שמניים נקראים כך.

ראו באתר זה: שמאניזם.

נוצרים דוברי ספרדית משתמשים במונחים "שר ריפוי" , כדי להתייחס לאלה המשתמשים בכריזמה שלהם כדי לשפר את בריאותם של החולים, תחת האמונה במתנות רוח הקודש, המוזכרות במכתבו של פאולוס לקורינתים, פרק 12.

לסנדורים אין בתי חולים, מכשור מתקדם או מרשמים לתרופות מודרניות, אך התושבים מאמינים כי למבטם יש כוח ריפוי עוצמתי, אשר יכול להסיר כאב, לנקות רעלים ולהשיב את הגוף לאיזון. לא מדובר במיסטיקנים רגילים או בקוסמים, אלא באנשים פשוטים מהכפרים בהרים של לה גומרה, שלפי המסורת קיבלו את כוחותיהם מתורשה, דרך קריאה מיוחדת של כוכבים, או כמתנה שהוענקה להם ממקורות בלתי נודעים. יש מי שאומר כי זו ירושה מהגואנצ'ים – הילידים הקדומים של האיים הקנריים, אשר האמינו בקשר עמוק בין האדם, הטבע והיקום. המרפאים שמפעילים את כוחם העל טבעי, לריפוי של מחלות עור, מחלות נפש או סתם נקע של חבר שמעד בהליכה במישורי הבזלת.

1. מבט מרפא
המפורסם שבכוחותיהם הוא היכולת לרפא דרך מבט חודר. כאשר מרפא כזה מתבונן במטופל, אומרים שהוא "קורא" את הבעיה באמצעות עיניו בלבד. תושבים מספרים כי תחושה חמימה שוטפת את הגוף כאשר המרפא מתמקד בהם, וכי לעיתים תחושת הכאב נעלמת כמעט מיד. אנשים לא מעטים, מודעים לכוחם הנסתר ומרכיבים משקפי שמש, ליתר ביטחון, גם בימי חורף סגריריים, כדי לא לפגוע, חס וחלילה, עם כוחו של מבטם במשגה בחבר.

2. ריפוי מחלות עור
אגדות מספרות כי המרפאים של לה גומרה יכולים לרפא פצעי עור, אקזמות, ואפילו כוויות. הכוח טמון לא רק במבטם אלא גם בצמחי מרפא מקומיים שהם משלבים בטקסים סמליים.

3. טיפול בנפש הפצועה
המרפאים מסוגלים לזהות מצבים נפשיים קשים כמו דיכאון, חרדה או טראומה – עוד לפני שהמטופל מספר עליהם. הם מאמינים כי המבט שלהם "מנקה" את הנפש מהשליליות, ומעביר תחושת שלווה עמוקה.

4. ריפוי פציעות גופניות
המוקמיים טוענים כי  בלה גומרה לא צריך בית חולים – צריך למצוא את המרפא הנכון. מספרים שתושבים שנפלו או סובלים מכאב שרירים, נרפאים באמצעות מגע קל ומבט עמוק של המרפאים. לעיתים, הם מבצעים תנועות עם הידיים מסביב לאזור הפגוע, כדי "לסלק" את הכאב החוצה. תושבי לה גומרה מאמינים כי כוחם של המרפאים מגיע ממספר מקורות אפשריים:

מורשת הגואנצ'ים – הילידים של האיים הקנריים האמינו בקסמים ובריפוי טבעי, והכוח נחשב למתנה שעוברת מדור לדור.
הקשר לטבע – לה גומרה היא אי עם הרי בזלת פראיים וצמחייה ייחודית. יש האומרים כי כוחם של המרפאים קשור ישירות לאנרגיה של האדמה ולמינרלים הייחודיים של האי.
כוחות קוסמיים – יש הסבורים שהמרפאים יכולים לקלוט אנרגיה מהכוכבים ומהירח, ולכן כוחותיהם מתחזקים במיוחד בלילות ירח מלא.

חלק מהעוסקים ברפואה אלטרנטיבית זו, מנסים להתחמק מהמונח לעצמם, בטענה שעבודתם הולכת יד ביד עם תכונות הריפוי העצמי של טבעו של גוף האדם, מה שהם מכנים ויטליזם. הם טוענים, בתורם, ששיטות ריפוי אחרות אינן מעדיפות את יכולות הריפוי העצמי של הגוף עצמו.

שפת השריקות

קסם אחר גרם לארגון אונסק"ו להתעניין באי ולהכריז על תקשורת הסילבו (Silbo Gomero) הייחודית לאי, כמסורת הראויה להישמר עבור כלל האנושות. "סילבו" היא צורת תקשורת עתיקה, שפה שלא מועברת בדיבור אלא באמצעות שריקות וידועה גם כ- el silbo, "השריקה". מקור שמה הוא בפועל הספרדי silbar, שפירושו לשרוק. כדי להשמיע את השריקה יש להכניס את אחת האצבעות בצורת U בצד הפה ולהסיטה, ולהשתמש בכף היד השנייה כעין וסת לקולות. האדם ה"משוחח" בשפה זו, מסוגל למסור משפטים שלמים ומורכבים. זוהי שפה שרוקה המאפשרת לתושבים להעביר מסרים למרחקים ארוכים,  בשל המבנה הטופוגרפי של לה גומרה, הכולל קניונים עמוקים וגבעות תלולות, שפה מדוברת רגילה הייתה מתקשה להגיע רחוק. השריקות, לעומת זאת, יכולות ולעקוף את מכשולי הנוף ההררי של האי ולהישמע עד למרחק של 5 קילומטרים!

סילבו גומרו התפתחה ככל הנראה בקרב הילידים הגואנצ'ים, תושביו המקוריים של האי, לפני הגעת הספרדים במאה ה-15. לאחר הכיבוש הספרדי, השפה השתלבה עם הספרדית ונותרה בשימוש תושבי האי עד ימינו.

ראו סרטון על תרבות  שריקות באל גומרה

סילבו גומרו אינה שפה בפני עצמה אלא מערכת ייחודית של המרת מילים מדוברות לשריקות. המערכת מחליפה את ההברות בשישה צלילים עיקריים הנבדלים לפי גובה ועוצמה, וכך ניתן לייצג כמעט כל מילה בשפה הספרדית. מנגנון התקשורת מבוסס על שתי תנועות (צלילים גבוהים ונמוכים) וארבעה עיצורים (קצרים או ארוכים). באמצעות שילובים שונים של הצלילים הללו, הדובר יכול להעביר משפטים מורכבים. היכולת להבין את המסר מבוססת על הקשר תוכני ועל ניסיון של המאזין.

שפת השריקות הגיעה כנראה יחד עם ברברים צפון אפריקאים, כנראה על ידי השליט הנומידי  יובה השני. תקשורת סילבו הייתה קיימת כנראה בכל שבעת האיים הקנריים, אך נשמרה רק בלה גומרה, שלטונו של פרנקו, אסר עליהם לשרוק, והם כמעט איבדו את היכולת המיוחדת שאפשרה לתושבי האי לתקשר למרחקים זה עם זה. במו עיני ואוזני ראיתי כיצד אדם שהיה בחדר, הדריך אדם אחר, למצוא חפץ שלא יכול היה לדעת היכן הוטמן, כשהוא מדריך אותו בשפת השריקות בלבד.

בעבר, כאשר לא היו טלפונים או אמצעי תקשורת מהירים, סילבו שימשה להעברת מסרים חשובים, כמו קריאות לעזרה, הכרזה על חדשות, או תיאום מפגשים.

יש לשער שהשריקה שימשה לתקשורת בלתי מילולית מקדמת דנא, ובעזרתה ניתן היה לתקשר על פני מרחקים גדולים ולהזהיר מסכנות. אזכורה הראשון של השריקה בכתב מופיע בתנ"ך בספר מלכים: "וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ט, ח) – השריקה כאן היא אות לתדהמה, כפי שמפרש רש"י: "וכן דרך כל הרואה חורבן פתאום לשרוק". כדרך לתקשורת מופיעה השריקה בספר ישעיהו: "וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא." (ספר ישעיהו ה, כו) כבר בעת העתיקה היה מקובל גם לשרוק לאות בוז: קיקרו מתפאר במכתב לאטיקוס (Atticus), משנת 61 לפנה"ס, בכך שזכה לתשואות, מבלי שנשרקה לו ולו שריקת בוז אחת (“sine ulla pastoricia fistula”). אף שבמקורות אחדים יש רמיזות לכך, לא ניתן לקבוע בוודאות אם בעת העתיקה היה נהוג לשרוק מנגינות[18].

אונסק"ו מבטיח לשמור על העצים העתיקים ששרדו בלה גומרה, אך דואג גם לתושבי היערות השורקים. הארגון הכניס את סילבו לרשימת המסורות הנבחרות בעולם שקיומן חיוני לאנושות. אך יזמים מקומיים לא המתינו להכרה בינלאומית: כבר בראשית המאה ה-20, הם הובילו מאבק מוצלח, שהפך את התקשורת העתיקה, למקצוע חובה בבתי הספר באי. החל  מכיתה א', הילדים באי לומדים אנגלית, חשבון וגם לשרוק. לטובת השריקות מוקצה שיעור אחד בשבוע, כך שגם ילדים חסרי כישרון שריקה, יוכלו להבין את השריקות של חבריהם. "מכיוון ששפה היא אוסף של צלילים שאנחנו נותנים להם פרשנות של מילים", מסבירים המקומיים כי  "את אותם הצלילים אפשר לבטא בשריקה"[19].  בהתאם לכישרון השורק ולכיוון הרוח, הצלילים החדים יכולים להישמע למרחק שבין שניים עד חמישה ק"מ. זוהי צורת תקשורת חיונית באי הררי וקשה לתנועה, עם כפרים שעד לפני 25 שנה היו כמעט לא נגישים כלל, אפילו לא ברגל. עכשיו, כשבאי נבנו כבישים והגיעו מכוניות רועשות, שמקשות על איכות השמיעה של השריקות, סילבו הפכה יותר למסורת מאשר לתקשורת של ממש.

לאוזן לא מיומנת קשה להבדיל בין שריקות סילבו, לבין שריקות של ציפור, שכמותן יש לא מעט ביערות הסוב-טרופיים שמכסים את האי. תושבי לה גומרה השתמשו ביעילות רבה בתקשורת השריקות כדי להקשות על הספרדים לכבוש את האי במאה ה-15. לא היה עוד אי בין האיים הקנריים, שהצליח להתנגד לכובשים כל כך הרבה זמן ולגרום להם לאבדות כה כבדות. גם היום הסילבו עוזר. לא בכל מקום באי יש קליטה לטלפון הנייד, אבל קליטה לשריקות יש בכל מקום. התושבים טוענים כי: "לעיתים הרבה יותר מהיר להפיץ חדשות בשריקות מאשר להגיע לאזורי קליטה של הטלפון הנייד".

כיום, השפה מהווה סמל לתרבות ולזהות של תושבי לה גומרה, והיא אף נלמדת כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר המקומיים, כדי לשמר את המסורת. במשך שנים רבות, סילבו גומרו הייתה בסכנת הכחדה, במיוחד עם התפתחות הטכנולוגיה, שהפכה את הצורך בשריקות לפחות חיוני. באמצע המאה ה-20 השימוש בה החל לרדת בצורה דרמטית.  עם זאת, בשנות ה-90 נעשו מאמצים משמעותיים לשימור המסורת: בשנת 1999 הפכה שפת השריקות לחלק מתוכנית הלימודים הרשמית של לה גומרה.
בשנת 2009, אונסק"ו הכריז על סילבו גומרו כ"מורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות", צעד שסייע לחזק את המודעות לחשיבותה התרבותית.

מוסיקה

אנדצ'ה

אנדצ'ה" (Endecha) זה הסגנון המוסיקלי החשוב ביותר  פזמונים ישנים עצובים,

סגנון ה"אנדצ'ה" שואב שורשים עמוקים מהמסורת הספרדית והים-תיכונית, שם הוא התפתח כדרך לבטא כאב, אבל גם זיכרון ונוסטלגיה. במקורו, סגנון זה שימש לביטוי צער ואבל – בין אם בעקבות טרגדיות היסטוריות, אובדן אישי או כאב קולקטיבי – והוא נטמע כחלק מהזהות התרבותית של קהילות רבות. עם השנים, "אנדצ'ה" זכה להערכה גם במרחב האמנותי הרחב יותר, כאשר המנגינות העצובות והעמוקות הפכו לסמל לרגישות ולחיבור למקורות העבר.

לשמיעת אנדצ'ה

המנגינות של ה"אנדצ'ה" מתאפיינות בסולו מלודיות מינוריות, שבאות לעיתים קרובות עם תנועה איטית ואווירה מדכאת. תווים ארוכים, נגיעות ועיטורים קוליים מעצימים את תחושת האבל והכמיהה, ומאפשרים למבצע להביע רגשות עמוקים. הסגנון עוסק במעברים עדינים  בין תחושת עצב לרגיעה. השימוש במבנים חוזרים ונשנים, , יוצר תחושת המשכיות וקשר עם המסורת. אחד המלחינים המפורסמים של סגנון זה הוא פרנסיצקו טרגה ( Francisco Tárrega).

לעיתים קרובות, מלבד הקול האנושי שמשמש ככלי העיקרי להעברת הרגש, נעזרים בכלי נגינה עיקריים כמו גיטרה, כינור ולעיתים גם כלי מיתר עתיקים או כלי נגינה מקומיים. שילוב הכלים עוזר להעצים את האווירה האינטימית והמלנכולית של הביצוע.

הפזמונים בסגנון "אנדצ'ה" מתאפיינים בטקסטים עשירים בסיפורים אישיים והיסטוריים. המילים מתארות לעיתים קרובות כאב, זיכרון, געגועים לאהובים שאבדו או לתקופות עברו, ומתמקדות בתחושות עמוקות של איבוד והרהורים על המשמעות של החיים והזמן. השירה בסגנון זה דורשת יכולת הבעה יוצאת דופן, שבה המבצע מצליח להעביר את העצב והכאב הפנימי בצורה אותנטית ונוגעת ללב. כל ביצוע הוא מעין מסע רגשי שמזמין את הקהל להזדהות ולהתעמק בתחושות שהמוזיקה מעוררת. זמר מפורסם הוא אלפונסו מונטה (Alfonso Montes)

ה"אנדצ'ה" משמשת לא רק כסגנון מוזיקלי, אלא גם ככלי להעברת זיכרונות וזהויות תרבותיות. היא עוברת מדור לדור, כאשר המבצעים מביאים לידי ביטוי את חוויות העבר והסיפורים האישיים של הקהילה. רבים מהאמנים והיוצרים של ימינו שואבים השראה מה"אנדצ'ה" – בין אם זה במוזיקה, בשירה או בהפקות אמנותיות אחרות. האווירה העצובה והמלנכולית של הסגנון ממשיכה להדהד ולהיות רלוונטית, כשהיא מספקת נקודת מבט עמוקה על רגשות אנושיים אוניברסליים.

טחרסטה

טחרסטה (Tajaraste) הוא מקצב מסורתי וייחודי, שמקורו במסורת הגוואנצ'ית – התרבות הילידית של האיים הקנריים. תופים גוואנצ'ים, נבנו מחומרים טבעיים כמו עץ ועור. טחרסטה מתאפיין בדפוס קצבי ייחודי, אשר משלב חזרתיות עם ניואנסים משתנים. במקצב טחרסטה כל תוף וכל תו מהדהדים את תחושת האבל לצד שאיפות לעתיד. הגוואנצ'ים השתמשו במוזיקה ככלי תקשורת והבעה. התופים והמקצבים שבראשה עמד הטחרסטה, שימשו את הקהילה להעברת מסרים, לביטוי רגשות ולהנעת טקסים ופולחנים.

במקצב זה ניכרת השפעה של חיי היומיום והטבע – מהדופק האדמתי ועד לריתמוס של רוחות המדבר והים. טחרסטה שימש במשך דורות ככלי לטקסים פולחניים, ריקודים וחגיגות קהילתיות. ברגעי אירועים חשובים, כאשר הקהילה נאחדה תחת שמיים פתוחים או במקדשים קטנים, היו מקצבים אלו מעבירים מסרים של אחדות, של חיבור למורשת ושל הערכה לעולם הטבעי. כל תוף שהכה את מקצב טחרסטה היה גם סימן למעמד חברתי ולכבוד למסורת שהועברה מדור לדור.

ראו באתר זה: הגואנצ'ים.

עם השנים, למרות שהעידן המודרני הביא עימו כלים וטכנולוגיות חדשות, נשאר טחרסטה מקור השראה לאמנים ומוזיקאים שמחפשים לשלב מסורת עם חדשנות. כאשר במיזוג בין מקצבים מסורתיים לאלמנטים מודרניים נוצרו יצירות חדשות אשר משמרות את רוח המסורת.

לסרטון על טחרסטה

הפוליה

בקרנבלים של האיים הקנריים נשמעת מוסיקת פוליה (Folia), הידועה גם בשם "לה פוליה" (La Folia) בספרדית,  Follies באנגלית, folies d'Espagne  בצרפתית. עיקרה – שירים רומנטיים עגמומיים. זו אחת התבניות המוזיקליות העתיקות והמשפיעות ביותר במוזיקה המערבית. לאורך מאות שנים הפכה פוליה לבסיס ליצירות רבות, החל מתקופת הרנסנס והבארוק ועד לפרשנויות מודרניות. בשל צורתו המוזיקלית, סגנונו והאטימולוגיה של השם, מניחים כי המנגינה עלתה כמחול באמצע או סוף המאה החמש עשרה ברחבי חצי האי האיברי, או בפורטוגל או באזור ממלכת לאון הישנה, ​​או אולי בממלכת ולנסיה. עם הזמן, התפתחה כתבנית קבועה שהייתה בשימוש במסגרות ריקוד, שירה ומוזיקה מעמדית.

לשמיעה

במהלך המאה ה-17, הפכה פוליה לבחירה מועדפת של מלחינים, שכתבו וריאציות רבות על אותה תבנית קצבית והרמונית. מלחינים כמו אריקו קורללי (Erico Correlli) ועוד, אימצו את הפוליה כבסיס ליצירותיהם, כשהם מביאים פרשנויות אישיות ומגוונות לנושא הקבוע. פוליה מתאפיינת בסדרה של אקורדים שחוזרים על עצמם – לרוב בסולם מינורי – כאשר תבנית זו נשארת כמעט ללא שינוי, בעוד שהמלודיה והאינטונציה משתנות בין הפרשנויות השונות. תבנית זו הפכה לכלי עבודה אידיאלי לגרסאות שונות ואימפרוביזציה.

למרות קביעות התבנית ההרמונית, היצירתיות באה לידי ביטוי במלודיות, בקצב ובאוריינות הסגנוניות שמתווספות מעליה. הדבר מאפשר למלחינים ולמבצעים לפרש מחדש את הנושא בכל פעם מחדש, ובכך ליצור יצירות ייחודיות תוך שמירה על זהות מוזיקלית אחת. בפוליה ניכרת לעיתים קרובות תחושת דרמה ורגשיות עמוקה, כאשר המתח ההרמוני והמשכיות התבנית מאפשרים להכניס אלמנטים של כאב, תשוקה או חפירות נפשיות – דבר שהופך את היצירות לעשירות ומגוונות. כמסגרת לווריאציות בארוקיות מרהיבות או ככלי לאימפרוביזציה במוזיקה עכשווית.

במשך מאות שנים, מלחינים בז'אנרים שונים – מהקלאסי ועד לעכשווי – לקחו את התבנית הפשוטה הזו והוסיפו לה נופך אישי, מה שהופך אותה לאחת התבניות המגוונות והעמידות ביותר בהיסטוריה. מעבר להיותה חלק בלתי נפרד מהמסורת המוזיקלית האירופאית, פוליה השפיעה על תרבויות מוזיקליות רבות ברחבי העולם.

לפוליה של ויואלדי

בז'אנרים כמו ג'אז, אומני מוסיקה מודרניים ואפילו במוזיקה מסורתית – פוליה משמשת ככלי לאימפרוביזציה, כאשר המבצעים מתמקדים בלהביא אלמנטים חדשים תוך שמירה על התבנית ההרמונית הבסיסית. מוסיקת פוליה היא לא רק תבנית הרמונית – היא סמל למסורת מוזיקלית המתחדשת כל פעם מחדש. פוליה ממשיכה להיות מקור השראה לכל מי שמחפש לשלב בין קלאסיקה לחדשנות, בין מסורת לפרשנות אישית.

איסה

איסה (Isa) הם פזמונים סוערים שמקורם בריקוד החוטה (Jota) הספרדי, שהתפתח בארגון והתפשט לייתר מחוזות ספרד.

פזמוני איסה הם ביטוי מוזיקלי עממי עתיק, ששורשיו בתקופה בה  בהן שולבו במסורת הפולקלוריסטית, זוויות תרבותיות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות . אמנם לא מדובר בז'אנר מובחן כפי שקיימים למשל שירי פלמנקו , אך הפזמונים הללו מהווים חלק בלתי נפרד מהמורשת ההיסטורית והתרבותית של חצי האי האיברי. בספרד של ימי הביניים, כאשר חיו יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים תחת מצב של "לה-קונביבנציה" (La Convivencia), נוצרו תהליכים של החלפת רעיונות והשפעות תרבותיות הדדיות.

במצב זה, צמחו מסורות שירה עממיות שבהן שולבו מוטיבים רוחניים, ליריים ומיסטיים. בפזמוני האיסה ניכרת השפעה של מוסיקה דתית וטקסית לצד השפעות עממיות.

לשמיעת פזמוני איסה

הפזמונים הללו בוצעו במעמדים דתיים, טקסים חברתיים ואירועים קהילתיים,. המבנה החוזר ונשנה של הפזמונים, עם מלודיות מינוריות ותבניות הרמוניות קבועות, שיקף את רעיון המחזוריות של הזמן והחיים, שהיה בעל משמעות עמוקה במסורות העתיקות.

בדומה לתבניות עתיקות אחרות, פזמוני האיסה מתאפיינים בהחלפת אקורדים חוזרת, המאפשרת יצירת וריאציות שונות במלודיה, תוך שמירה על זהות מוזיקלית אחת. המבנה הקבוע יוצר תחושת קבע ונחישות, אך יחד עם זאת פותח פתח לפרשנות אישית ומעמיקה של כל מבצע. המילים בפזמונים אלו טעונות ברוח, בסיפורים מקראיים או במוטיבים מיסטיים, כאשר השפה הסמלית מעבירה תחושות של כאב, געגועים וחיפוש אחר משמעות. בז'אנר זה, כל מילה וכל משפט נושאים עימם עומק רגשי והיסטורי, המחברים בין העבר להווה.

הביצוע נעשה לעיתים קרובות בקול מלא, עם אינטונציות המדגישות את המלנכוליה והחיפוש הפנימי, ולעיתים בשירה קולקטיבית של קהילות. הצלילים נושאים אופי מדיטטיבי, המזכיר טקסים עתיקים ועוזר לשמר את ההמשכיות של המסורת. פזמוני האיסה מהווים עדות חיה לעבר שבו המוזיקה הייתה אמצעי להעברת ערכים, סיפורים והיסטוריה. הם מאפשרים לקהילות לשמר את זהותן התרבותית ולחבר בין דורות שונים, כאשר המסורת מועברת בעל פה ובאמצעות הופעות חיות.

ארורו

"ארורו" (Arroró) הוא שיר ערש ספרדי מסורתי, המתאפיין במנגינה עדינה, חזרתית ומרגיעה. אשר מעבירי מסרים של רוגע, חום ואהבה . המטרה העיקרית של השיר היא להרגיע את התינוק ולעודד שינה, אך בו זמנית הוא נושא עמו גם מסרים תרבותיים ורוחניים שמבטאים את האהבה והדאגה של ההורים.

לשמיעת ארורו

לאורך השנים, השפעות רבות – יהודיות, מוסלמיות ונוצריות – נטמעו בשירי הערש הללו, מה שתרם לעושר הלירי והמוזיקלי שלהם. המיזוג הזה יצר יצירה מוזיקלית המבטאת לא רק את דאגת ההורים לילדיהם, אלא גם את הזיקה לעבר ההיסטורי ולמסורות עממיות עמוקות.

טימפלה

כלי הנגינה הידוע ביותר הוא טימפלה (timple), שנראה כשילוב של הגיטרה עם הצ'רנגו (Charango) הפרואני.

נגן מפורסם בכלי זה הוא בניטו קבררה (Cabrera) יליד לנזרוטה (1963).

צ'קאראס

יש שימוש בכלי נגינה דמוי קסטנייטות, שנקרא צ'קאראס ( chácaras). זהן כינוי לקסטנייטות גדולות המשמשות בכלי נגינה מסורתיים של האיים הקנריים, במיוחד באיים לה גומרה ולה פלמה. אלו קסטנייטות מגולפות מעץ, בעלות צליל עמוק ורועם יותר מהקסטנייטות הספרדיות הרגילות. הן משמשות בעיקר במוזיקה הפולקלורית של האיים הקנריים ומלוות ריקודים מסורתיים. הן לרוב מנוגנות בזוגות, כאשר כל יד מחזיקה קסטנייטה אחת, והקצב שלהן מוסיף אופי ייחודי למוזיקה המקומית.

תופי פנדרטאס (Panderetas ) מאורכים שמקורם בקריביים.

זהו תוף מרים או טמבורין, כלי ההקשה, המורכב ממסגרת עץ או פלסטיק בה משולבים זוגות של מצילות, ועליה נמתחת יריעה. לתוף מרים ישנם מעל חמישים שמות וגרסאות בתרבויות השונות ברחבי העולם. הגרסאות השונות נבדלות זו מזו בגודל המסגרת וכן גרסאות מסוימות של התוף חסרות את המצילות. גרסאות מודרניות של התוף חסרות לעיתים את היריעה. התוף מוחזק בדרך כלל בידיו של המתופף. הניגון נעשה על ידי הכאה על היריעה באזורים שונים ובאופנים שונים, וכן על ידי צלצול במצילות בעזרת האצבעות או על ידי נענוע התוף כולו. בגרסתו המקורית הורכב תוף מרים ממסגרת עגולה עשויה עץ שעליה הודבקה יריעת עור של בעל חיים כגון עז, כבש ואף דג. הגרסה המוקדמת ביותר של תוף מרים המוכרת לנו, בת 3,500 שנה, נמצאה בעיראק. נמצא גם פסל ברונזה בן 5,000 שנה, המתאר דמות המנגנת בתוף זהה. מקור השם "תוף מרים" בעברית הוא מתיאור שירת הים בה נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת." (ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ).

תופי רומו

תופי רומו (Tambor Gomero) הם כלי נגינה מסורתיים ייחודיים לאי לה גומרה שבאיים הקנריים. התוף נחשב לאחד האלמנטים המרכזיים במוזיקה הפולקלורית של האזור ומשמש ליווי לטקסים, ריקודים וחגיגות מסורתיות. הקצב הריתמי של התוף מייצג את ההיסטוריה והתרבות של תושבי האיים הקנריים, והוא קשור קשר הדוק למורשת של הגואנצ'ים, הילידים הקדומים של האיים.

בעבר, לפני שהתפתחו אמצעי התקשורת המודרניים, שימשו תופי הרומו להעברת מסרים בין כפרים מרוחקים, בדומה לשפת הסילבו גומרו (שפת השריקות המפורסמת של לה גומרה). תבניות קצב ייחודיות שימשו כצורה של אותות מוסכמים לאירועים כמו קריאות לחגיגות, אזהרות או סימני אזעקה.

תוף רומו גומרו הוא כלי הקשה בעל מבנה פשוט אך עוצמתי. גוף התוף – גליל עץ, לרוב עשוי מעץ דפנה, אורן או ערמון, מה שמעניק לו עמידות וצליל עמוק. ממברנה (עור התוף) – עשויה בדרך כלל מעור עז שעבר עיבוד מסורתי. העור מתוח על גוף התוף באמצעות חבלים או רצועות עור, שניתן לכוונן כדי לשנות את הצליל והמתח. הקוטר של התוף יכול להשתנות בהתאם לשימוש בו, אך לרוב מדובר בתוף בינוני עד גדול, אשר נישא ומנוגן בידיים.

תוף רומו משמש כמרכיב עיקרי במוזיקה של הפסטיבלים הדתיים של לה גומרה, כמו חגיגות הקדושים המקומיים ופסטיבלים כמו Fiestas Lustrales de la Virgen de Guadalupe. אך השימוש בו עבר גם לאירועים הפולקלוריסטיים באיים האחרים.

התוף מנגן קצבים חזקים ואיטיים, אשר מלווים את הריקודים המסורתיים של האי, כגון Baile del Tambor (ריקוד התוף), שבו רקדנים נעים בתיאום עם הקצב החוזר של התוף, תוך שהם לובשים לבוש קנרי מסורתי.

רונדאלה

הרונדאלה (Rondalla), היא הרכב מוסיקלי (אנסמבל) של כלי מיתר. (הרונלה צמחה בספרד כהרכב רחוב של נגן מיתרים, שהתאסף להופיע באירועים ציבוריים ובמועדים חגיגיים. סגנון זה עבר גם לאמריקה הלטינית, שם הוא קיבל נופך מקומי משלו).

רונלה (Rondalla) דומה יותר לקונצרט של מוסיקה קלאסית. היא הרכב מוזיקלי מסורתי, העשוי בעיקר מכלי מיתר, שהופיע לראשונה בספרד והתפתח בהמשך במסורות המוזיקליות של אמריקה הלטינית. שם הוא קיבל נופך מקומי משלו.

במדינות כמו מקסיקו, פרו, צ'ילה ואחרים, הרונדלה הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית. בהרכבים אלה נכללים כלים מסורתיים כמו גיטרות, מנדולינות, לואטות, ולעיתים גם גיטרות בס , אשר יוצרים סאונד חם ועשיר שמלווה שירים עממיים וסיפורי עם.

ההרכב כולל לרוב מגוון כלי מיתר המושרים יחד בהרמוניה, כאשר כל נגן תורם את קולו הייחודי למופע. המוזיקה המבוצעת על ידי הרונלה מאופיינת בקצביות נעימה, בנגינות שמזמינות להאזנה רגועה ולעיתים גם לריקוד. ישנו דגש על העברת סיפורים, מסורות וערכים תרבותיים באמצעות השירים. עם הזמן, בהרכבים מודרניים ניתן למצוא גם שילובים של כלי נגינה עכשוויים והשפעות מוזיקליות חדשות, מה שמביא לעדכון סגנוני מבלי לאבד את רוח המסורת. לעיתים המנגינות מותאמות לאירועים חגיגיים, טקסים חברתיים או מסיבות קהילתיות.

האיים הקנריים ידועים לא רק בנופיהם הגעשיים ובחופים היפהפיים, אלא גם בפסטיבלים הססגוניים שלהם, המשלבים מסורות ספרדיות, אפריקאיות ולטינו-אמריקאיות. הבאנו לכאן כמה  מהפסטיבלים החשובים ביותר המתקיימים באיים.

הקרנבל

ידוע במיוחד הקרנבל, ארבעה ימים של הילולה כאוטית, בטרם יתחיל הלנט (Lent), צום של ארבעים ימים, לזכר הימים בהם התבודד ישו במדבר, מסרב לפיתויי השטן.

הצום המסתיים בחג הפסחא (Pascua). התענית מושלכת; ידע הבשרים, האהבה והייצר זוכים מחדש בלגיטימיות שלהם. הקרב הזה, בין הגשמי לתענית, בא לידי ביטוי בציור מופלא של פטר ברויגל (בְּרֶחֶל)

הקרב בין הקרנבל לתענית.

ראו באתר זה: הקרנבל

הקרנבל הובא על ידי הכובשים הספרדים לטנריף  במאה ה-15, והפך לחלק בלתי נפרד מחיי המקומיים באי. יש עדויות לקיום הקרנבל מזמן הגעת האירופאים לאי טנריף. כיום הוא נחגג במקומות רבים, אבל המפורסם והגדול ביותר הוא בעיר סנטה קרוז. מכיוון שתושבי העיר מכונים צ'יצ'ררו (Chicharrero), מכונה הקרנבל שם כ- Carnival Chicharrero.

את סיומו של הקרנבל מציין טקס "קבורת הסרדין" (El Entierro de la Sardina), המתרחש ביום ד' של האפר (Dies Cinerum). שיירה של "אלמנות" מקוננות, שחלקן גברים לבושים בגדי אבל נשיים, כולל ביריות ורעלות שחורות,  צועדות אחרי המנוח, שהוא סרדין ענק, המכונה 'צ'יצ'רו' (Chicharo) הנישא על מוט. הן מקוננות על אובדנו של הדייג המופלא, שהיה הבעל של כולן.

מסורת החג נשכחה וכמעט נזנחה לחלוטין לאחר מלחמת האזרחים של ספרד (1936-1939). ביוזמתו של תושב העיירה Frontera, ששמו Benito Gutierrez, חודשה המסורת. הוא התעקש לקיים ולשמר אותה, כולל עזרה והנחייה של צעירים בהכנת התלבושות הביזאריות. במהלך השנים נמתחו חגיגות הקרנבל מארבעה ימים, לחודש שלם. החגיגותה עיקריות מתקיימות בטנריף ובגראן קנריה. יחד עם זאת, התפתחו אירועים מיוחדים באל היירו, בלה פלמה ובלנזרוטה.

ראו בהרחבה: הקרנבל באיים הקנריים

השבוע הקדוש

השבוע הקדוש בנצרות הוא השבוע שלפני חג הפסחא והשבוע האחרון בתקופת התענית, המוקדש לציון האירועים בשבוע האחרון לחייו של ישו. מיד לאחר השבוע הקדוש, ביום ראשון, חל חג הפסחא המציין את תחייתו של ישו ביום השלישי לאחר צליבתו.

חגיגות "השבוע הקדוש" (semana santa), במדינות קתוליות בעלות מורשת ספרדית  כוללות טקס מרכזי המכונה "פרוססיון" (Procesión). זוהי תהלוכה העוברת ברחובות העיר. משתתפיה לובשים תלבושות מיוחדות ונושאים את ארונו של ישו שעליו פסלי איקונות. לפעמים מתנהלת תהלוכה מקבילה של נשים הנושאות את פסלה של מריה אמו של ישו. אלו מצגות דתיות בהן מופיעים פסלים ותמונות המספרים את סיפור סבלו ותלאתו של ישו. המייצגים נושאים אלה מבוצעים על ידי חברי אחוות דתיות, שלעיתים קרובות לובשים תלבושות מסורתיות המעוצבות בקפידה. לפני התהלוכה מעטרים את הרחובות בהם תעבור השיירה במרבדי פרחים ונסורת צבעונית. במקומות מסוימים, ביניהם קסטיליה ולאון שבספרד ואנטיגואה שבגואטמלה הטקס נחשב כמוקד משיכה לתיירים.

ראו באתר זה: השבוע הקדוש בגואטמלה

תהלוכות השבוע הקדוש בטנריף המכונות גם "לוס פאסוס" (los Pasos) אינן כה מרשימות, אבל הן אירוע מרכזי וטעון ברגש, המשקף את העושר התרבותי והדתי של האי. השבוע שבין כניסתו של ישו לירושלים, ביום א' של התמרים, דרך הסעודה האחרונה, משפטו, צליבתו ותחייתו מן המתים.

במהלך השבוע של טרגדיית ישו, מתארגנות בערי טנריף – בין אם במרכז העיר סנטה קרוז או בלה לגונה (La Laguna) – תהלוכות מרהיבות , המושרשות במסורת הספרדית העממית, שהגיעה אל טנריף יחד עם הכיבוש וההתיישבות ומאחדות את הקהילה סביב מסורת עתיקת יומין.  עם השנים, המסורת זכתה להטמעה של נופך מקומי ייחודי, שמשלב את האמונה הדתית עם מסורות עממיות ספציפיות לאי. למרות שמדובר במורשת עתיקה, האירועים מעודכנים מדי שנה, כך שהשילוב בין המסורת לקווים עכשוויים באדריכלות האירועים, במוזיקה ובתלבושות מאפשרים להם להישאר רלוונטיים ולמשוך גם את הדור הצעיר.

התהלוכות מלוות במוזיקה מסורתית, שירת תפילות וצלילי כלים עממיים, היוצרים אווירה של דממה כבוד וטקסיות. השילוב בין צלילי המוזיקה לריתמוס הצעדים והנרות שמוחזקים ביד מוסיף עומק רגשי וחזותי לאירוע. האירועים מחזקים את הזהות המקומית, מעבירים מסרים של סולידריות ואמונה, ומסייעים לשימור מורשת תרבותית שעוברת מדור לדור.

קורפוס קריסטי

האיים נודעו בעולם בחגיגות של קורפוס כריסטי (Corpus Christi) – חג הלחם והיין הקדושים של המשיח, העוברות במסלולן דרך מרבדי פרחים, היוצרים שטיחים בעלי דוגמאות מושקעות. בעיר לה אורוטבה (La Orotava) שבטנריף, הצטרפו עם השנים, למרבדי הפרחים, גם שטיחי חול צבעוני, הנטחן מאבנים בעלות גוונים שונים. האירוע נחוג ביום ראשון שלאחר חג השילוש הקדוש, או שבועיים לאחר הפֶּנְטֵקוֹסְט (שבועות). זהו אירוע פוטוגני להפליא ובעל משמעות עמוקה עבור המקומיים.
שמו המלא: "חג הלחם והיין הקדושים של המשיח"; בלטינית – Corpus Domini – ("גוף האדון") או "קורפוס קריסטי". הקורפוס קריסטי מוקדש לטקס הקורבן הקדוש, המכונה אֶוּכְרִיסְטִיַה. במהלכו מקודשים ונאכלים לחם ויין, המייצגים את בשרו ודמו של ישוע. הקורפוס קריסטי הוא אחד החגים הססגוניים ביותר בנצרות והוא ידוע בשטיחי פרחים מרהיבים הנפרסים לראווה, בארצות קתוליות לא מעטות.

בטנריף מכונה החג גם "פסטיבל הפרחים"  לאורך מסלול התהלוכות נפרסים מרבדי פרחים המכונים "אינפיוראטה" ("Infiorata") – מילולית: "עטור פרחים". לעיתים נישא בתהלוכה, על כתפי הצועדים, גם מזבח עטור פרחים.
פעמים מלווה את התהלוכה מקהלת גברים, שמגיעה בסופו של המצעד, לכנסייה המקומית שם היא פוצחת בשירת "טה דאום" (Te Deum), שהוראתה "השבח לאל". זהו חג ססגוני מחד ואפוף מתח דתי מאידך. לילה קודם, המוני אדם גודשים את הרחובות ומכינים ביחד את המרבדים הססגוניים, עליהם תפסע למחרת בבקר, התהלוכה הקדושה, הנקראת Santísimo Sacramento. תושבי העיר מקשטים את מדרגות בתיהם במרבדים עשויים מעלים, פרחים ושיחי אברש, שלעתים "מחוזקים" בפרחים מנייר ומנסורת צבעונית. אחרים פורסים מרבדי פרחים ברחובות, שהופכים לפנטזיה פרחונית, בשלל צבעים. תוך כמה דקות, ידרסו הצועדים עמל של כמה שעות…

הקרנבל וקורפוס קריסטי מייצגים שני קטבים של אמונה דתית. קורפוס קריסטי הוא נקודת השיא של מסירות נוצרית קתולית. בעוד הקרנבל הוא טקס היפוך חתרני של הסדר החברתי[30]. כמו במקומות רבים אחרים, הפך הקרנבל מאירוע כאוטי, לפסטיבל מאורגן, מתוייר ומכניס רווחים. גם השבוע הקדוש (Semana Santa) של הפסחא מצטיין בתהלוכות רבות רושם, אך אינו מושך אליו תיירים רבים.

עמיתי אליק שחף, הפנה את תשומת לבי לכך, שחיבורים שונים שנכתבו בספרד, ביניהם ספרו של המשורר חואן רויז (Juan Ruiz), 'ספר האהבה הטובה' (Libro de buen amor), מלמדים שלעתים עונת הקרנבל (הנחוג 40 ימים לפני הפסחא), נמשכה עד לקורפוס כריסטי ומעבר לו . אף על פי ש"יום שלישי של השומן", המכונה בצרפתית 'מארדי גרא' (Mardi Gras), נתפס כסיומו של הקרנבל (Carnestolendas), היו לאורך השנה, אירועים תרבותיים, בעלי מאפיינים קרנבליים (Carnivalesque), שהיוו מעין גשר תרבותי בין אירועים למדניים חמורי סבר, לבין מנהגים של עליצות ופריקת עול, ששורשיהם פרה נוצריים. האריסטוקרטיה יכלה להשתתף בתחרויות מפוארות ובמצעדים רבי רושם, בעוד שהעם הפשוט נותר צופה מן הצד. מאז שלהי ימי הבינים, נוצר מיזוג, לכאורה מוזר, בין אירועים רווי יצר, לעתים מופקרים, שעיקרם פריקת עול, לבין הקורפוס כריסטי, שהוא שיא של מסירות נוצרית. דומה ויש כאן התקדמות, מטקסי ההיפוך של הסדר החברתי, אל התהלוכה המושקעת ומוקפדת של גופו של ישו, שקם לתחיה ברחובות העיר

ראו בהרחבה: קורפוס כריסטי באיים הקנריים

 חגיגת הכשפים בטנריפה

בינות ההרים המיסטיים של רכס אנאגה (Macizo de Anaga) אשר בטנריפה, מסתתר אתר עטוף באגדות ואווירה מסתורית – Bailadero de las Brujas (מילולית: מקום ריקודן של המכשפות). המקום, שנודע בקשר שלו לעבודת כישוף ופולקלור מקומי, הפך לא רק לאתר תיירותי מפורסם, אלא גם ללב ליבו של אחד הפסטיבלים הייחודיים ביותר באיים הקנריים.

הפסטיבל של Bailadero de las Brujas שואב השראה מהאגדות העתיקות על מכשפות שהתכנסו בלילות ירח מלא כדי לקיים טקסים סודיים, לרקוד ולהתקשר עם הרוחות. מסורות אלו התפתחו מסיפורים שסופרו עוד מימי הגואנצ'ים, תושביה הקדומים של טנריפה, אשר ראו במקום שטח קדוש שבו התבצעו טקסים דתיים. לאחר הכיבוש הספרדי של האי, האינקוויזיציה הספרדית הפיצה את הרעיון שהמקום היה מוקד לפעילות שטנית. סיפורים על נשים המתכנסות שם לרקוד עם השטן ולבצע טקסים אפלים הפכו לאגדות רווחות, ועם השנים, האזור נחשב בעיני רבים למלא באנרגיות מסתוריות.

בעבר, הפולקלור המקומי הפחיד את תושבי האזור, אך כיום הפסטיבל הוא חגיגה תרבותית-עממית המשלבת מסורת, מיסטיקה ובידור. האירוע מתקיים בכל שנה בלילה הקרוב ביותר לליל כל הקדושים (31 באוקטובר), ונמשך יומיים שלמים.

אחת מגולות הכותרת של הפסטיבל היא תהלוכת המכשפות, שבה מאות משתתפים לבושים בבגדי מכשפות מסורתיים צועדים לאורך השבילים העתיקים של אנאגה. חלק מהמשתתפים נושאים לפידים בוערים, מה שיוצר מחזה דרמטי ומלא אווירה. בנוסף, מתקיימים טקסי אש המסמלים את "טיהור הרוחות", הכוללים הדלקת מדורות ענקיות, בהן "שורפים" דמויות סמליות של מכשפות מהעבר – לא כסמל לכישוף מרושע, אלא כדי להיפרד מהפחדים הישנים ולאמץ את המיסטיקה כחלק מהמורשת התרבותית.

במהלך הפסטיבל מתקיימים מופעים של מוזיקה עממית קנרית לצד להקות מודרניות המבצעות שירים בהשראת סיפורי מכשפות ואגדות מקומיות. כלי הנגינה המסורתיים, כמו הטימפלה (כלי מיתר קנרי), מוסיפים לאווירה . בזמן הפסטיבל מוקם שוק גדול, שבו ניתן למצוא: קמעות ואבני חן עם סגולות אנרגטיות; עשבי מרפא ושמנים אתריים; ספרי כישוף ופולקלור מקומי; בגדי מכשפות ותכשיטים בעבודת יד .

לחובבי ההיסטוריה והמסתורין, מוצעים סיורים מודרכים באזור שבהם מדריכים מספרים את סיפורי הרוחות והמכשפות הקשורים למקום. יש האומרים שבמהלך הסיורים, אם מקשיבים היטב, ניתן לשמוע לחשושים מסתוריים ברוח…

קהילות ניאו-פגאניות ומכשפות מודרניות מגיעות לפסטיבל כדי לקיים טקסים פרטיים וציבוריים, כגון טקסי הודיה לאלים עתיקים, מדיטציות קבוצתיות, וקריאות בקלפי טארוט. למרות שמדובר באירוע עם אופי בידורי, עבור רבים יש לו גם משמעות רוחנית עמוקה.

פייסטה דה סן חואן

החגיגות לכבוד סן חואן (Fiesta de San Juan), הלוא הוא יוחנן המטביל, מתקיימות מדי שנה ב- 23-24 ביוני, בכול רחבי האיים. אלו נערכות על החופים וכוללות הדלקת מדורות, הפרחת זיקוקים , קפיצה מעל להבות ורחצה לילית לטיהור והתחדשות. ראשיתו של האירוע בחגיגות של הג'ואנצ'ים, לציון היום הארוך ביותר בשנה, לכבודה של אלת השמש צ'קסיראקסי ( Chaxiraxi ). עם הגעת הקסטיליינים והתנצרותם של האיים, עברו גם החגיגות תהליך של התאמה למציאות החדשה. האירועים הגדולים ביותר נערכים בלאס פאלמס דה גראן קנריה ובפוארטו דה לה קרוס בטנריפה.

פייסטה דה לה ראמה

פייסטה דה לה ראמה (fiesta De la Rama) נחגגת, מדי שנה ב-4 באוגוסט, ב- Agaete, אשר בגראן קנריה, זהו כפר יפה, ממנו נשקף נוף אל הים ואל ההרים שמסביב. זהו אירוע המוקדש לגשם ובמהלכו החוגגים מנענעים ענפים (Ramas) ומבקשים מהאל מים; מצרך חיוני באיים היובשניים למחצה.

הפייסטה היא אחד האירועים המסעירים והעולצים של האיים הקנריים ויחד עם זאת, מעוגן במסורת עתיקה. זהו שריד למסורת קדומה של הילידים הגואנצ'ים, שנהגו לקיים טקסים דתיים כדי לבקש גשם מאלי השמיים. לפי המסורת, הגואנצ'ים היו עולים לראשי ההרים, קוטפים ענפי דקל ואורנים, ויורדים איתם בתהלוכה אל חוף הים, שם טבלו את הענפים במי האוקיינוס תוך כדי תפילות לירידת הגשם.

עם בוא הספרדים במאה ה-15 והפצת הדת הקתולית, עבר החג תהליך של התנצרות והפך להיות חגיגה של "הבתולה של השלגים" (Virgen de las Nieves), שנהייתה לפטרונית של אגטאה. היום הוא מערב מסורת ילידית עם השפעה קתולית ויוצרת סינקרטיזם. החגיגה מתחילה בשעה 05:00 לפנות בקר, באירוע שנקרא "לה דיאנה" ((La Diana, בו מעירים החוגגים את תושבי העיירה המנומנמים. האירוע המרכזי בפייסטה, המכונה בפשטות "La Rama", הוא תהלוכת הענפים. החל משעה 10:00 בבקר, החוגגים צועדים ברחובות אגאטה, כשהם  לבושים בתלבושות מסורתיות: הגברים, בחולצות לבנות רקומות, עם מכנסים עשויים פשתן או צמר. ז'קט קצר או וסט צבעוני, חגורה רחבה (faja); כובע לבד (sombrero). לנשים: חצאיות ארוכות בצבעים עזים עם פסים אופייניים; חולצות לבנות עם שרוולים תפוחים; אפודות רקומות; כובע קש או כיסוי ראש מסורתי. הם רוקדים תוך כדי צעידה, לצלילי תזמורות מקומות המורכבות בעיקר מתופים וחצוצרות. הצועדים מגיעים לכיכר המרכזית של העיירה ואז ממשיכים לכיוון הים, שם הם מבצעים את הטקס המסורתי של טבילת הענפים במים, כסמל לקשר שבין האדם לטבע ולבקשת ברכה וגשם. החגיגות מגיעות לשיאן בטקסים דתיים בכנסיית העיר, בהם נישאות תפילות לבתולה של סן רוקה (Virgen de las Nieves). פסל הקדושה מוצג בתהלוכה מיוחדת ונערכות מיסות חגיגיות.

בנוסף לתהלוכה, במהלך החגיגות, נערכים מופעים של  פולקלור קנרי, ריקודים מסורתיים והופעות של להקות מקומיות, המנגנות בכלים מסורתיים כמו: טימפלה (Timple) – כלי מיתר קנרי קטן; תופי רומו (Tambor gomero) קסטנייטות (sonajas) וסחלארטס (Chácaras)

החגיגה כוללת שוק אוכל מקומי, שבו נמכרים מאכלים מסורתיים כגון פאפאס ארוגאדאס (Papas Arrugadas) – תפוחי אדמה קטנים עם מלח ולימון; מוjו פיקון (Mojo Picón) – רוטב חריף טיפוסי; גוּפִּיּוֹ (Gofio) – קמח קלוי מסורתי ששימש בסיס לתזונת הגואנצ'י. הפייסטרה מסתיימת בשעה 22:00 באירוע שנקרא La Retreta, שזו הזדמנות למשתתפים ליהנות ממוזיקה וריקודים לפני סיום החגיגות.

כיום, "פייסטה דה לאס ראמאס" היא אחת מחגיגות העם הגדולות ביותר בגראן קנריה, עם למעלה מ-50,000 משתתפים המגיעים מכל רחבי האיים הקנריים, וגם תיירים שמצטרפים לחוויה התרבותית הייחודית. האירוע משלב פגאניות קדומה עם מסורת נוצרית, אך בעיקר נשאר חגיגה של שמחה, מוזיקה וריקוד. רבים רואים בו מחווה לטבע ולמורשת הקנרית, והוא סמל לקשר העמוק של תושבי האיים עם האדמה, המים והכוחות העליונים.

חגיגות האורן

אחד האירועים הפולקלוריסטיים המרגשים באיים הקנריים, הוא פיאסטה דל פינו (Fiesta del Pino) , כלומר, "פסטיבל האורן", שנחגג מדי שנה בין ה-30 באוגוסט עד ה-8 בספטמבר בעיירה טרור (Teror), גראן קנריה, לכבודה של "הבתולה של האורן" (Nuestra Señora del Pino), הקדושה הפטרונית של האי. מדובר באירוע שמושך אלפי משתתפים, הן מקומיים והן מבקרים מרחבי ספרד ומציע שילוב מיוחד של מסורת דתית, פולקלור, מוזיקה, תהלוכות, ריקודים ואוכל מקומי.

על פי המסורת המקומית, בשנת ,1841, הופיעה דמותה של הבתולה הקדושה ,על ענפיו של עץ אורן גדול.  אירוע שנחשב  לאות נס מהשמיים, דבר שהוביל לבניית בזיליקה לכבודה.  בעקבות כך הפכה הבתולה לפטרונית הרשמית של האי. מאז, העיירה טרור הפכה לאתר עלייה לרגל, ובכל שנה, ב-8 בספטמבר, חוגגים את חגה של הבתולה בטקסים דתיים וחגיגות עממיות.

במהלך השנים, הפסטיבל התפתח לאירוע גדול ורשמי, שבו משתתפים לא רק תושבי גראן קנריה, אלא גם מבקרים מהאיים הקנריים השכנים, כולל טנריפה, לה פלמה ולנסרוטה. בשנת 1914, הפסטיבל קיבל מע'מד רשמי, כאשר המלך אלפונסו השלושה-עשר, העניק לטרור את התואר "עיר", כהוקרה לחשיבותה הדתית וההיסטורית.

אחד האירועים המרכזיים של הפסטיבל הוא ה-Romería – תהלוכת עלייה לרגל חגיגית, שבה משתתפים אלפי אנשים לבושים בבגדים מסורתיים קנריים, נושאים מנחות כמו פירות, ירקות, גבינות ויין לכנסיית הבתולה של האורן. זהו אירוע שנכרות בו טביעות האצבע של הגואנצים, ילידי האי. תהלוכה זו מתקיימת בדרך כלל ב-7 בספטמבר, ערב החג עצמו.

בבוקר ה-8 בספטמבר מתקיימת המיסה המרכזית בכנסיית "Nuestra Señora del Pino", בנוכחות נציגי הכנסייה הקתולית, דמויות פוליטיות ואזרחים רבים. לאחר מכן, פסל הבתולה נישא בתהלוכה ברחובות טרה, בליווי מזמורים דתיים ותפילות. לאורך כל ימי הפסטיבל נערכים מופעים מוזיקליים עם להקות פולקלור קנריות שמנגנות בגיטרות מסורתיות, טימפלים (Timple)  (כלי מיתר) וכלי הקשה ייחודיים לאיים הקנריים. ניתן לראות מופעי ריקוד קנרי מסורתי כמו ה-Isa Canaria וה-Folías, שבהם המשתתפים רוקדים בלבוש צבעוני מסורתי.

במהלך הפסטיבל מתקיימים שווקים עם מוצרי מלאכת יד, מזכרות מסורתיות ותוצרת מקומית. בסיום החגיגות, במיוחד בערב ה-8 בספטמבר, מתקיימים מופעי זיקוקים מרשימים, ואחריהם מופעי מוזיקה וריקודים שנמשכים עד אור הבוקר.

פיאסטה דה נוסטרה סניורה דה לוס דולורס

פסטיבל "גבירתנו של הכאבים" (Fiesta de Nuestra Señora de los Dolores), נחוג מדי שנה בחודש ספטמבר (האירוע המרכזי ב-15 בספטמבר), באי לנזרוטה.

על פי המסורת המקומית, בשנת 1736, כאשר הר הגעש טמנפאיה (Timanfaya) התפרץ,  פנו בתחינה התושבים לבתולה של הכאבים שתגן עליהם. הם נשאו את פסלה בתהלוכה והתחננו לרחמיה. האגדה מספרת כי הזרם הגעשי נעצר ממש לפני שהגיע לכפר Tinajo, דבר  שנתפס כנס שמימי והוביל להכתרתה  כפטרונית של האי. מאז, התושבים מציינים את האירוע מדי שנה בהכרת תודה ובאדיקות דתית.

האירוע המרכזי של הפסטיבל הוא  תהלוכה דתית שנקראת "רומריה דה לוס דולורס" (Romería de los Dolores). זו תהלוכה מרהיבה שבה אלפי אנשים מכל רחבי לאנזרוטה ואף מהאיים השכנים מגיעים כדי לחלוק כבוד לקדושה. המשתתפים לובשים לבוש קנרי מסורתי ונושאים מנחות של תוצרת חקלאית (כגון פירות, ירקות ודגנים) למקדש של Nuestra Señora de los Dolores' שנמצא בעיירה מנצ'ה בלנקה ( (Mancha Blanca. התהלוכה מלווה בנגינה של תזמורות עממיות, שירה וריקודים מסורתיים. לאחר התהלוכה, מתקיימת מיסה חגיגית בכנסייה, בה מאמינים מתפללים ומביעים את תודתם לקדושה. במיסה משתתפים כמרים בכירים, ולעיתים אף נציגים רשמיים מהכנסייה הקתולית הספרדית.

אחד המנהגים היפים והמיסטיים ביותר במהלך הפסטיבל הוא הדלקת נרות והשטתם על פני המים כסמל לתפילה ולכבוד לבתולה. זהו רגע מרגש שבו המשתתפים מבקשים ברכה נושאים תפילה, ומשחררים את הנרות כדי שיצופו באיטיות על פני המים.

בנוסף לאירועים הדתיים, הפסטיבל מציע שפע של פעילויות תרבותיות:

מופעי פולקלור עם מוזיקה וריקודים מסורתיים; שוק אמנות וחקלאות המציג מוצרים מקומיים, כגון יינות, גבינות, דבש, ויצירות אמנות קנריות.