האויגורים – תושבי שינג'יאנג' שעל דרך המשי

‏‏‏‏

האויגורים

כתב: גילי חסקין; יום ראשון 27 אוגוסט 2017

ראו באתר זה: דרך המשי; העמים הטורקיים, המלצות לטיול בדרך המשי, יומן הטיול בדרך המשי.

ראו גם: מצגת מטיולים בשינג'יאנג', 2011-2013, מצגת מטיול בשינג'יאנג' – 2014; מצגת מטיול בשינג'יאנג' – 2015; מצגת מטיול בשינג'יאנג' – 2017. 

ראו גם הרצאה: דרך המשי הסינית.

הטיול בדרך המשי הסינית מקדיש זמן נכבד יחסית למחוז הצפוני מערבי של סין – שינג'יאנג' (Xinjiang, שבספרים הישנים נקרא "סינקיאנג") – מחוז אוטונומי בצפון-מערב סין ולאוכלוסייתו האויגורית. האויגורים הם מיעוט, דובר שפה קרובה לטורקית היושב במחוז שינג'יאינג , על גבול פקיסטאן וקזחסטאן, ורבים מבניו נמצאים בקונפליקט עם האימפריה שכבשה אותם.  תיירים רבים משתמשים בכינוי "אויגורסטאן", היינו, "ארץ האויגורים". מכיוון שהאויגורים אינם רק נושא אתני מרתק, אלא גם בעיה פוליטית וביטחונית בסין, הם ראויים לדיון,  בכל טיול בסין, גם במחוזות המרוחקים משינג'יאנג'. מחוז רחב הידיים נמצא בפיקוח הדוק ביותר של בייג’ין על אף שהוא נקרא “המחוז האויגורי האוטונומי של שינג’יאנג”.

ראו באתר זה: תולדות שינג'יאנג'.

יש לבחון את הנושא על רקע מקומם של העמים התורכיים באסיה התיכונה ועל רקע מקומם של המוסלמים בסין  פיגועי הטרור שגברו בסין החל מה-2009, מקושרים זה זמן רב למתיחות האתנית בחבל שינג'יאנג. רבים מתושביו המוסלמים, המשתייכים למיעוט האויגורי, טוענים כי הם סובלים מאפליה מצד השלטון הסיני, שמנוהל על ידי בני ההאן (Han), המהווים את הרוב במדינה. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 פרצו מהומות קטלניות באזור בין האויגורים לבין ההאנים, על רקע המרמור האויגורי מנוכחותם ההולכת וגוברת והאחיזה הגוברת בכלכלה של בני ההאן. הם זעמו גם על ההגבלות שמטיל עליהם לדבריהם השלטון הסיני בתחומי תרבות ודת. הפיגועים האחרונים, שהאחריות להם הוטלה על המחתרת האויגורית, הפכו קשים יותר וכוונו נגד אזרחים. המחאה האויגורית נשמעת יותר ויותר. גם בגלוי וגם באוזני תיירים. במבנה הקבר של מחמוד אל קשגרי , לא רחוק מאופל (Opal), ניתן לחזות בפעילות דתית, בעלת סממנים פוליטיים מובהקים.

האיסלם בסין

בסין כולה חיים כ-23 מיליון מוסלמים, שהם מונים בערך 1.7% מהאוכלוסייה[1]. רובם ככולם סונים. הם משתייכים לאחת משתי קבוצות – אויגורים – שמספרם כ-9 מיליון, החיים בעיקר במחוז האוטונומי שינג'יאנג', או חוויי (Hui  ) המונים יותר  מ-10 מיליון) החיים בעיקר בגאנסו, צ'ינגחאי ונינשיה Ningxia) (. להבדיל מהאויגורים, המרוכזים בשינג'יאנג' ונמצאים בקונפליקט עם המדינה ההאנית, החווי חיים בקהילות מוסלמיות הפזורות בכל רחבי סין, דוברות דיאלקטים של סינית, והמאפיין המשותף היחיד שלהן, והיחיד שמפריד אותן מסינים אחרים, הוא הדת.

גם לחוויי יש היסטוריה ארוכה של מרידות כנגד השלטון הסיני, עוד בתקופת הקיסרות ולאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20. בנינגשיה שבצפון-מערב סין[2] ובמחוז השכן, גאנסו, ההתקוממות המוסלמית האחרונה הוכנעה סופית רק ב-1958, כמעט עשור אחרי שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון בסין. מחוז נינגשיה נחשב ל"מחוז האוטונומי של מיעוט החוויי המוסלמי", אחד מחמישה "אזורים אוטונומיים" של מיעוטים גדולים בסין, ובהם טיבט. האוטונומיה הינה בשם בלבד כמובן וקובעי המדיניות באזורים האלה הם כמעט תמיד סינים בני חאן, קבוצת הרוב. אולם המיעוט המוסלמי בנינגשיה הוא משמעותי – כ-34% מהאוכלוסייה. בתקופת מהפכת התרבות (1966-1976) היו התקפות קשות על מוסדות דת מוסלמיים (כמו על דתות אחרות): מסגדים נהרסו ונשרפו, נשים אולצו להסיר רעלות ואנשי דת אולצו לאכול חזיר ונשלחו לעבודות כפיים משפילות.

אבל כיום אין לכל זה זכר בנינגשיה. בעוד שבשינג'יאנג (האזור האוטונומי האויגורי) יש הגבלות הולכות ומחמירות על חופש הדת של מוסלמיות ומוסלמים, למשל איסור לצום ברמדאן, הממשלה מחשיבה את הקהילות המוסלמיות הסיניות האחרות, ובכלל זאת בנינגשיה, כגשר אפשרי אל העולם המוסלמי והערבי. לימודי הערבית בסין בכלל, ובנינגשיה בפרט, חווים פריחה עצומה. רבים מאד מהלומדים הם בני ובנות חווי, שהחלו לראות בשפה שהם מכירים מהתפילות גם הזדמנות עסקית, ומשתלבים בסחר בין האזורים. החוקר בן סימפנדורפר, שביקר ב-2008 בייוו, השוק הסיטונאי הגדול בעולם שבמזרח סין, סיפר שקניינים מהמזרח התיכון דומיננטיים שם מאד (העיריה אפילו הקימה מסגד על חשבונה, כדי להפוך את המקום למסביר פנים עבורם) ושסינים דוברי ערבית, בעיקר חוויי, משמשים כמתרגמים ומקימים עסקי תיווך למיניהם.

בו בזמן, ההגבלות ההולכות וגוברות על חירות אישית שהוביל שי ג'ינפינג (Xí Jìnpíng) הנשיא  והאיש החזק של סין, מגיעות גם לקהילות החוויי. במחוז השכן לנינגשיה, גאנסו, שבו מתגוררים יותר ממיליון מוסלמים, הודיעה הממשלה המקומית כי תאכוף ביתר שאת איסור על נוהגים דתיים בבתי ספר. זאת בתגובה לסרטון (ישן, שהפך לוויראלי רק עתה) ובו נראית ילדה בת חמש בכיסוי ראש מצטטת פסוקי קוראן בכיתה. הרשתות החברתיות בסין שיקפו זעם ציבורי רב על המחזה, שכלל ביטויים איסלמופוביים רבים. הנשיא, שהזהיר לפני שנה שפקידי השלטון צריכים להישמר מחדירה של "קיצוניות" בצורת דתות זרות, מהדק בהדרגה את הפיקוח על מוסדות דת, מצמצם – אמנם בזהירות – את הפתיחות היחסית של העשורים האחרונים, וחוזר לאידיאולוגיה המאואיסטית הרואה בכל הדתות אויבות של המהפכה.

ראשיתה של הנוכחות המוסלמית בסין היא כבר במאה ה-8 לספירה, בתקופת שושלת טאנג, שהיתה שיא בקשרי הסינים עם המערב  כאשר סוחרים ערבים ופרסים ,שביקשו לפתח מסחר בנתיבי הים שבאזור הודו ,התיישבו בנמלים שלחופה המזרחי של סין. בשנת 713 יש כבר עדויות על מושבות מוסלמיות בסין, רובן של ערבים ופרסים[3].

הדבר בא לידי ביטוי בכתביו של Sa`d ibn Abi Waqqas , שנשלח על ידי הח'ליף עות'מן, לפגוש את הקיסר הסיני גזונג (Gazong) [4]. כך למשל, נודעה מושבה של סוחרי משי, שחיו בגואנז'ו Quanzhou)) ובנו מסגד ברובע שלהם, בגדה הדרומית של נהר קנטון.

עם הגידול בנפח המסחר נוצרו סביב הנמלים קהילות מוסלמיות. אנשיהן ,אמנם נישאו לנשים מקומיות ,אך קיימו חיי קהילה נפרדים ונבדלו מן המקומיים בשפה, בדת ובלבוש. השתלטותם של המונגולים על סין במאה ה-13, הביאה לגידול והתרחבות הקהילה המוסלמית. המונגולים הביאו לסין חיילים רבים מבני ערב ומקרב השולטניות במרכז אסיה, כמו גם אנשי פקידות ואדמיניסטרציה (מהנדסים, אדריכלים, אומנים וחקלאים), שסייעו בידם לקיים את שלטון שושלת יואן. הגבולות הפתוחים למסחר והרווחה הכלכלית, הביאו למעבר מוסלמים רבים לעבר המחוזות שבצפון ובדרום מערבה של סין, בהם ניתן למצוא ריכוז גדול שלהם גם כיום. רפי ישראלי, בספרו "האסלם בסין", מעריך כי הקרבה לשליטים המונגולים, הכובשים ,זכויות היתר שקיבלו המוסלמים, שכונות המגורים המבודדות והתקלות האוכלוסייה, בני האן, בפקידות המוסלמית, תרמה לטיפוח רגשות עוינות ושנאה כלפי המוסלמים. בסיפורי עם סיניים מאותה תקופה הם מתוארים כאכזריים, חמדנים ותוקפנים ,המסוגלים לכל פשע. נפילת המונגולים ועליית שושלת מינג ב- 1368 נחשבת לתקופה מפוארת בדברי ימי סין. חוקרים שונים רואים תקופה זו כמעין קו פרשת מים עבור מעמד המוסלמים. ההסתגרות מרצון שכפו השליטים ותחילתם של לחצי "סיניפיקציה" על הקהילה, גרמו לרבים להחליף שמותיהם לסינים, להשתמש בניב המקומי במסחר ובדיבור ולהקטין את הבולטות בבניה (גם של מסגדים) ובלבוש. כך החלה להתגבש זהות מובדלת בקרב המיעוט המוסלמי של סינים- מוסלמים המכונים Hui .

התנועה הצופית החלה להיות מורגשת בסין לקראת סוף המאה ה-17. בנתיבי המסחר מאסיה התיכונה הגיעו לסין אנשי דת מוסלמים, רובם זרים בני תימן ובוכרה ומיעוטם מוסלמים בני סין ששבו משהות ולימודים בערי העלייה לרגל בחצי האי ערב. אישים כריזמטיים אלה הופיעו עד מהרה בריכוזי המוסלמים בסין (Xinjiang, Gansu, Shaanxi, Yunnan ) והחלו לרכז סביבם תלמידים וחסידים. במהלך המאה ה-18 נהו אחריהם רבים מבני החווי.

הופעת הקהילות הצופיות והתגבשות המסדרים עוררה מתיחות עם השלטון הסיני של שושלת מאנצ'ו (החל מהמאה ה-17). התחברות חלק מן המסדרים לגורמי מסחר מוסלמים, כך שחלק מן המסדרים שמשו גם תחנות מסחר/אכסניות דרכים בנוסף לפעילותם הדתית, הקשתה על הפיקוח עליהם מצד … ניסיון למיפוי כולל של המסדרים הצופיים בסין הוא משימה רחבה וגדולה שגם חוקרי האסלאם בסין מודים שהיא כמעט סיזיפית באופייה ותדרוש ספרים רבים. למרות שמסדרים וסניפיהם

היו כבר קיימים בעולם המוסלמי כשהגיעו ראשוני הצופים לסין, ש"אבן הבניין" היסודית להקמת המסדר תמיד החלה במנהיג דתי כריזמטי. מהיותם של אותם מייסדים ממוצא זר ברובם , הרי שעם הגיעם לריכוז מוסלמי החלו ללמד אסלאם לקבוצות קטנות של תלמידים. זו היתה דרכם להשתלב בקהילה ולצבור חוג מאמינים רחב יותר. ככל שגדלו חוגי המאמינים ואולי אף נוסדה קהילה חל מעבר לשלב ממוסד יותר.

עבור קהילת בני ה-Hui בסין המסגד שימש הרבה יותר ממקום תפילה. היה זה מקום לביית ספר  דתי, מרכז חברתי , לעתים בית דין מקומי לסכסוכים משרד ולעיתים אפילו מרכז ללימוד אומנויות לחימה. מאחר לכל קהילה נדרש מסגד, שמועות על הקמתו של כזה הגיעו גם לקהילות שכנות ועוררו עניין. השמועות על כך היו נפוצות בלי התחשבות בין אם המדובר בחדרון דחוק עם מורה אחד ששלט בערבית בסיסית או אם מדובר באישיות דתית שלידו משרתים מספר …..

במאות ה-16 וה-17 הופיעה התנועה הצופית בסין שנסיבות הופעתה תאמו במידה רבה את התנאים החברתיים והפוליטיים בהן התגבשה בזמנה של הח'ליפות העבאסית. משום כך היא הסתגלה באופן מהיר יחסית והעבירה את המבנה הארגוני בו פעלה במרכז אסיה, לתנאי הקיסרות הסינית.

במישור הלאומי פעלו הצופים כשהם מצוידים בתפיסה תיאורטית, בטרמינולוגיה ובטכניקה של מנהיגות שהיו כה חסרים לבני ה-Hui קבוצת הרוב, בקרב מוסלמי סין. הם עזרו לרבים מבני הקבוצה לגבש בטחון עצמי וזהות ייחודית עצמאית כמוסלמים דוברי סינית, מול הניסיון הסיני להופכם לסינים מוסלמים. רבים מן החוקרים מסכימים כי התנועה הצופית תרמה לעיצוב בני החווי.

האויגורים

האויגורים (Uyghurs הם עם טורקי (Turkik) הנאמד בכ-10 מיליון נפשות (אם כי לטענתם הם מונים הרבה יותר).

ראו באתר זה: העמים הטורקיים.

כ-80% מהאוגורים מתגוררים בשינג'יאנג, שם הם מהווים כמעט מחצית מהאוכלוסייה. האויגורים מכנים את עצמם גם "בני הזאב". שכן המסורת גורסת כי אבי האויגורים נמצא על ידי זאבה שאימצה אותו. כשגדל הזדווג עם אחת מגורות הזאב ואחד מצאצאיו התחתן עם בת אנוש. מצאצאיהם נולדו האויגורים.

מרבית האויגורים הם מוסלמים סונים. מתוך 55 קבוצות המיעוטים המוכרות על ידי הממשל בסין, האויגורים הם הקבוצה החמישית בגודלה והם מהווים (נכון לשנת 2010) כ-0.7555% מכלל האוכלוסייה בסין. למרות זאת, האויגורים הם מיעוט משמעותי בסין, שנבדל מהיתר, לא רק בדתו המוסלמית, אלא במאווייו הלאומיים. להבדיל מהחווי, שהם מוסלמים ממוצא סיני, מדברים מנדרינית, ורואים את עצמם חלק מסין. האויגורים שייכים יותר לעמי הערבות ובדומה לטיבטים, יש להם משאיפות לאומיות מובהקות ואינם רואים את עצמם חלק מהאומה הסינית.  לקונפליקט בין הממשל הסיני לאויגורים היסטוריה ארוכה ומורכבות היסטורית ואקטואלית.

בחבל שינג'יאנג חיים כשמונה מיליון אויגורים, והם מהווים כמעט מחצית האוכלוסייה שם.

חזותם החיצונית של האויגורים שונה מאד מזו של הסינים ההאנים והם דומים יותר לעמי אסיה התיכונה. הם בולטים בלבושם, במבני הדת המוסלמיים שלהם, בשווקים ובהרגלי האכילה שלהם. כך למשל, נעדר ממזונם החזיר ומרובה בו הכבש. המטבח האוגורי כולל מאכלים כגון קבאב, פיילאו (נקרא כאן Polo) וכופתאות (Chuchura); אם כי ניכרת בו גם מעט השפעה סינית. הלחם – נאן (Nan), הוא תענוג, במיוחד כשהוא מוצא מן התנור. העיר העתיקה של קשגר נראית דומה מאד למה שהייתה בעבר: בתי חומר צפופים זה לזה, מרפסות עץ, עצים תומכים, מסגדים, אנשים בכיפות רקומות, בסגנון של אסיה התיכונה, שותים צ'אי בהסבה על שטיחים צבעוניים. קערות ענקיות של אורז, עצי צפצפה לכל מלוא העין, עשן הקבאב ושעונים שספרותיהם ערביות.

הבתים של קשגר העתיקה בנויים בסגנון של אסיה התיכונה, עם הרבה השפעות אירניות ואפגניות. לא סיניות. משום כך צולם דווקא כאן, הסרט "רודף העפיפונים". למרבה הצער, בעשורים האחרונים הרסו הסינים חלקים גדולים מהעיר העתיקה, בשם הקדמה. בלב העיר נמצא מסגד איד קא (Id Kah), שבולט בגונו הצהוב, בתוך כיכר שעוצבה בידי הסינים. מול מבנים מודרניים, ניצב מסגד שמשמר בחזותו ובאווירתו את הימים בהם שיירות גמלים חצו את המדבריות של אסיה.

מחוץ לסין, ניתן למצוא קהילות אויגורית בקזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיסטן, פקיסטן ואפילו טורקיה. ניתן למצוא רבעים אויגוריים בערים הסיניות הגדולות כגון שאנגחאי ובייג'ינג. בצפון אמריקה קיימות קהילות קטנות אך פעילות מאוד של אויגורים בעיקר בלוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, ניו יורק, וושינגטון די. סי., טורונטו וונקובר. קבוצות הגולים השונות פועלות לכינונה של מדינה אויגורית עצמאית בחבל הגובל בפקיסטן ואפגניסטן, אותה הם מכנים "מזרח טורקסטן".

מרבית האויגורים חיים בחלקו הדרומי של החבל, באגן טארים- שהאויגורים מכנים בשמו ההיסטורי Altishahr –  בערים הגדולות של שינג'יאנג', לצד ההאנים ובנאות המדבר שלמרגלות "ההרים השמימיים" (Tien Shan); סביב לטאקלמקאן – המדבר שאיש לא יוצא ממנו חי; השלוחה המערבית של מדבר גובי, התחומה בין ההרים השמימיים, רכסי הקאראקוראם, הקון לון והרמה הטיבטית. שם המים זורמים מההרים הגבוהים בעולם ונעלמים במדבר.

זהות

פירוש המושג "אויגור" אינו ברור. אולם רוב הבלשנים וההיסטוריונים האויגורית סבורים כי מוצאו מ'אויגור' או 'אוישמאק' בשפה האויגורית המודרנית. הפירוש המילולי הוא "מאוחדים", או "אנשים המתקבצים יחדיו". אין אפשרות לקבוע בדייקנות את מוצא המילה, כי מבחינה היסטורית, הקבוצות שכונו בשם זה לא היו יציבות מבחינה אתנית, כיון שהמלה ציינה זהות פוליטית ולא שבטית, או שימשה במקור לשם התייחסות לקבוצה אחת מני רבות, שקראו לעצמן 'טוקוז-אוגוז' ((Toquz Oghuz או 'טוקוגוז'. מקורות מתקופת השושלת הסינית טאנג מתייחסים אליהם כאל 'הוי הו' או 'הוי הא'. החוקר יין וייקסיאן (Yin Weixian), מספר, כי בכתובות העתיקות מוצאים את המילה 'אויגור' שתורגמה לסינית קודם כל כ'הוי הא', אך מאוחר יותר, ב-788 או 809, בתגובה לבקשת האויגורים, שונתה המלה ל'הוי הו'.

במהלך ההיסטוריה, גדלה והתרחבה הגדרתו של המונח "אויגור". בהתחלה הוא התייחס רק לקואליציה קטנה של שבטי טיאל Tiele)) – שבטים טורקיים מזרחיים שחיו בצפון סין, מונגוליה והרי אלטאי. מאוחר יותר הוא ציין אזרחות בחאנאת Khaganates)) האויגורי של המאה ה-8-9. באותה תקופה השתמשו לראשונה בשם "אויגור" בהתייחסות לאומה פוליטית.

בסופו של דבר המושג הורחב והגדיר ישות אתנית, שאבותיה חיו בזמן נפילתו של החאנאת  (qahanat) האויגורי בשנת 842 לספירה, שבעקבותיה נדדו האויגורים ממונגוליה לאגן טארים. הגדרה גמישה זו של אויגור והמוצא המגוון של האויגורית המודרניים הינם מקור לבלבול לגבי האתנוגרפיה והמוצא התרבותי של האויגורים.

 במאה ה-19, המונח "אויגור" לא שימש בהתייחסות לשום קבוצה אתנית. העם "אויגורי" שימש להתייחסות בזמן עבר, כמו אל עם "עתיק" שלא היה קיים עוד. למשל, באנציקלופדיה מסוף המאה ה-19 בשם "האנציקלופדיה של הודו ומזרח ודרום אסיה", נכתב כי "טרטאריה הסינית" (שינג'יאנג') היתה בזמנה "תחת כיבושה של אוכלוסייה מעורבת של טורקים, מונגולים וקלמיקים". תושבי שינג'יאנג' לא נקראו בשם "אויגורים" לפני 1921/1934. המערביים קראו למוסלמים דוברי טורקית בנאות מדבר "טורקי" והמוסלמים הטורקים בערבות נקראו "טראנצ'ים" Taranchi)). מכתבי הנוסע אואן לטימור (Owen Lattimore), בתקופה מסויימת כינו אותם הרוסים בכינוי "סארט"[5].אחרים כינו אותם "טורק" או "טורקים". קבוצות עמים אלה זיהו את עצמם על פי נאות המדבר מהם באו, ולא על פי קבוצה אתנית. היו בשימוש שמות כמו "קשגרליק" שפירושו "קשגרי". הטורקים גם השתמשו רק ב"מוסולמן" שפירושו "מוסלמי", כדי לתאר את עצמם.

השם "אויגור" הופיע מחדש אחרי שברית המועצות לקחה את השם מן החנאאת האויגורי מן המאה ה-9, וכינתה בו את כל המוסלמים הטורקים הלא נוודים שחיו בשינג'יאנג, ההיסטוריונים מסכימים באופן כללי, כי אימוץ המונח "אויגורי" מבוסס על החלטה מכנס שהתקיים בטשקנט ב-1921 בו השתתפו טורקים מוסלמים מאגן טארים (שינג'יאנג'). שם נבחר על ידם "אויגור" כשם הקבוצה האתנית שלהם. הסובייטים והקואומינטנג התכוונו לטפח את הלאומיות האויגורית, כדי לפלג את האוכלוסייה המוסלמית של שינג'יאנג', בעוד שהעמים הטורקיים המוסלמים השונים עצמם העדיפו להזדהות כ"טורקים", "בני מזרח טורקסטן" או "מוסלמים".

מאידך, המשטר ששלט בסין באותו זמן, הקואומינטנג, קיבץ את כל המוסלמים, כולל דוברי הטורקית בשינג'יאנג', תחת השם "לאום החואי Hui)) ". כללית הם התייחסו אל המוסלמים הטורקים של שינג'יאנג' כאל "צ'אן טו הוי" (מוסלמים חובשי טורבנים). אנשי מערב שטיילו בשינג'יאנג בשנות ה-30, כמו ג'ורג' וו. האנטר  (George W. Hunter,), פיטר פלמינג (Peter Fleming), אלה מאיירט וסוון הדין Sven Hedin)), התייחסו כולם בספריהם אל הטורקים המוסלמים של האזור לא כאל אויגורים אלא כאל "טורקי". השימוש במונח אויגור לא היה ידוע בשינג'יאנג עד 1924. לאחר קביעת עקרון הלאומיות ברוסיה הסובייטית, קיבלו בני השבט טאראצ'י, שהוגלה ב-1750 על ידי הסינים, לעמק אילי, עם השבטים הטורקיים, שהיגרו משם לקשגר, בתקופה מאוחרת יותר, את השם "אויגורים", כשם לאומי. אך אין הוכחה לקשר בינם לבין האויגורים הקדומים.

1934, כאשר עלה לשלטון המושל שנג שיקאי  (Sheng Shicai). הוא הודיע רשמית על השימוש במונח זה, כדי לתאר את המוסלמים הטורקים שישבו בשינג'יאנג. לאחר ניצחון הקומוניסטים, המשיכה המפלגה הסינית הקומוניסטית בהנהגתו של מאו צה טונג, בסיווג הסובייטי והשתמשה במונח "אויגור" כדי לתאר את הקבוצה האתנית המודרנית.

כיום השימוש הרווח של "אויגור" מתייחס לטורקים תושבים קבועים של ערים וכפרים באגן טארים ואילי, בעלי מנהגים מסורתיים של יושבי קבע באסיה התיכונה, הנבדלים מטורקים נודדים במרכז אסיה. (אולם הממשלה הסינית גם הגדירה כ"אויגורים" עמים מסוימים בעלי היסטוריה ומוצא שונים במידה ניכרת מאלה של הקבוצה העיקרית. אלה כוללים את עם לופליק ועם דולאן Dolan)), הנחשבים קרובים יותר אל המונגולים והקירגיזים).

נתכן להכליל ולומר כי בשימוש המודרני "אויגור" מתייחסת לתושבי הערים והכפרים הטורקים של קשגריה Kashgaria)) או "אויגורסטן", בעלי מנהגים של תושבי קבע ,בניגוד לאוכלוסיות הטורקיות הנודדות במרכז אסיה.

תולדות האויגורים

מוצאם של האויגורים הוא נשא לוויכוח בין מלומדים אויגורים, לבין עמיתיהם הסינים. האחרונים טוענים כי התיעוד הראשון של שבט אויגורי ,מופיע בתקופת שושלת וויי הצפונית (386-534). אולם פעילים אויגוריים טוענים שהם צאצאים של הטוכארים, תושביו הקדומים של האזור, שהותירו אחריהם את חנוטי טארים. על פי ההיסטוריון  ג'יי.פי. מאלורי (Mallory ) והפילולוג ויקטור ה. מאייר (Victor Henry Mair) , הסינים תיארו את קיומם של "אנשים לבנים בעלי שיער ארוך" או את אנשי הבאי (Bai) בשאן האי ג'ינג  (Shan Hai Jing) , מילולית: "מעבר להרים ולימים", שחיו מעבר לגבולם הצפון  מערבי. כל זאת, למרות שחקר המוצא של החנוטים [מומיות] האויגוריים העתיקים וזיקתם אל האויגורית המודרניים נותרו שנויים במחלוקת. ההיסטוריון האויגורי מוחמד אמין בורגה (Muhemmed Imin Bughra) מותח את נוכחות הטורקים באזור, עד לפני 9000 שנה….ההיסטוריון Turghun Almas טוען שהם צאצאי אגן טארים הקדומים ונוכחים באזור 6400 שנה…

הפעילים האויגורים המודאגים מכך שמחקר עלול להשפיע על טיעוניהם כי הינם ילידי האזור. בהשוואות שבוצעו בין DNA של החנוטים לזה של עמים אויגוריים מודרניים, גילה הצוות של ויקטור הנרי מאייר (Victor H. Mair), מספר קווי דמיון עם המומיות, אך אין "קשרים ישירים". המסקנות היו שהחנוטים הם ממוצא קווקזואידי (עגולי עינים, בהירי שיער) . אולם מחקרים מדעיים בתחום הגנטיקה אינם מתייחסים עוד לכינוי הגזעני "קווקזי", אלא לאוכלוסיות מפוזרות מבחינה גיאוגרפית. כמו כן אין טעם לדבר על אוכלוסיות אירופאיות בשינג'יאנג, כי החנוטים אינם מאירופה, קרוב לוודאי הם מבני העם שחי בעבר במערבה של אסיה המרכזית.

הם מזכירים כי "העמים האויגוריים הגיעו לאזור, לאחר נפילת הממלכה האויגורית של אורחון  (Orkhon), המוכרת בימינו בתור 'מונגוליה', בסביבות 842". הפעם הראשונה בה משתמשים ב"אויגור", כשם לקבוצה אתנית, היא בפרק הזמן שבין חנאטת גוקטורק (Göktürk) לשניה, בין 630 ל-684.

לפיכך, ראשיתם של האויגורים בשבט טורקי, שחי חי נדודים משני עברי רכס טיאן שאן. בשנת 745 השתלטו האויגורים – בעזרת סין –  על המדינה הטורקית-אוגוזית שבמונגוליה.. מרכז שלטונם התפתח בעמק העליון של נהר אורחון שבמונגוליה הצפונית. שם קמה קארקום, בירתם הראשונה. במהלך המאה ה-9 לספירה, כ–400 שנה טרם עלייתו לשלטון של ג'ינגיס ח'אן, הקימו האויגורים אימפריה נרחבת באזור צפון סין, שהייתה בשעתה אחת הגדולות באזור.

החאנאט האויגורי היה חלק מקונפדרציה טורקית שנקרא "טיאלה (Tiele), שהשתרעה בבקעות שמדרום ליימת בייקל וסביב נהר יניסי Yenisei. הם פשרו ממנה והקימו את החאנאט האויגורית. זו השתרעה בין הים הכספי למנצ'וריה והתקיימה בין 730 ל-744. בירתה היתה אורדו באליק (Ordu-Baliq), כיום אחת הערים העתיקות הגדולות במונגוליה. ב-850 בעקבות רעב ומלחמת אזרחים , נכבשה החאנאט על ידי הקירגיזים, שבט טורקי אף הוא,  שבאו מאזור הייניסי. כתוצאה מכך עזבו האויגורים את מונגוליה.

מאז היו קיימות שתי מדינות אויגוריות קטנות:  המזרחית, שנבלעה חיש קל בממלכה הסינית והמערבית – באגן טארים, שבירתה טורפאן, שהחזיקה מעמד עד פלישת המונגולים בשנים אחרות התפרקה לשתי ממלכות. מדינה זו שבתורכסטן המזרחית השפיעה השפעה תרבותית מרובה על עמי אסיה התיכונה. כי כבר במאה ה-9 היה להם כתב משלהם, שיסודו בכתב ארמי, שהגיע אליהם באמצעותה כתב הסוגדי.

ב-1889 מצא החוקר יאדרינצא, כתובות חשובות לגדת נהר אורחון שבמונגוליה של ימינו. הכתובות נודעו מאז כ"כתובות אורחון". הכתובות הארוכות ביותר נכתבו על מצבות קבריהם של קול טג'ין (משנת 732) ובילגה ח'אן (735), שהיו שליטיה של מדינת הטורקים הנודדים, שהשתרעה ממונגוליה ועד הים הכספי. לשונן של חלק מן הכתובות היא טורקית ארכאית, קרובה לניב האויגורי הקדום. לכתובות אלו יש חשיבות מרובה כתעודות הקדומות ביותר של הלשון והכתב הטורקיים. כתב זה, שהמפענח של כתבות אורחון, "הבלש הדני" וילהלם תומסן (1893), מתחיל מימין ונמשך מלמעלה למטה. כמו כן, נמצאו כתובות, בכתב מזרחי אלפביתי, שחוברו בהשפעת המשלחות הרבות של בודהיסטים, מניכאים, זורואסטרים ונוצרים נסטוריינים, שהיו פעילים מאד במדינתה אויגורים.

אחת ההשפעות של התרבות הסינית על האויגורים הייתה מבחינה דתית – כאשר בראשיתם האמינו האויגורים באחת מהדתות הסיניות הקדומות, טרם גיבוש הבודהיזם המודרני. עם זאת, במהלך המאה ה-9 ואילך, החלו רבים מהאויגורים להאמין בנצרות, בגרסתה האשורית המוקדמת, ובכלל זאת אימצו לעצמם את הכתב הארמי, , שהגיע אליהם באמצעות הכתב הסוגדי (ממלכה פרסית בתרבותה, באסיה התיכונה).

 אף כי לאחר התמוטטות האימפריה שלהם, במהלך המאה ה-12, התאסלמו חלקים גדולים מהאויגורים, הכתב הארמי עוד נשאר בשימושם. החל מראשית המאה ה-20 גילו משלחות אירופאיות שעבדו באגן טארים, ספרות דתית מקיפה שנכתבה בלשון האויגורית. כתבים אלו נכתבו לא רק בשפה האויגורית אלא גם בכתבים מזרחיים אחרים, שחוברו על ידי בודהיסטים מניכיאים, זורואסטרים ונוצרים נסטוריאנים.

מרבית האויגורים נדדו מערבה, בעיקר לשני אזורים: חלקם לאזור גאנסו, שם הם כונו "האויגורים הצהובים", אבל הם נבלעו במדינה הסינית וכמעט שלא הותירו שם עקבות. ייתרם המשיכו למזרח שינג'יאנג', שם הקימו את ממלכת קוצ'ו (Qocho), שהתקיימה כארבע מאות שנים (850-1250), עד הפלישה המונגולית. קוצ'ו כיום הוא אתר ארכיאולוגי הנמצא במרחק של 30 ק"מ מזרחית לטורפאן (Turfan). האויגורים שהגיעו לכאן מן הערבות, למדו לאסוף את המים, לנטוע צפצפות, לגדל ענבים, מלונים, אבטיחים, בקר וסוסים. הם התמחו בכל המלאכות: טוויית השטיחים, צביעת האריגים, מסחר ושוד על דרכי המשי עליהן התיישבו כדי להיצמד לכל מה שעבר עם השיירות: זהב, כסף, סמים, בושם או משי. נדידה זו נקלטה באזור והחליפה את ההודו-אירופים שהיו בו, ויצרה זהות נפרדת, כאשר השפה והתרבות של המהגרים הטורקיים תפסו בסופו של דבר את מקומן של ההשפעות ההודו-אירופיות המקוריות.

גם לאחר שרוב האויגורים התאסלמו, המשיכה הספרות האויגורית להתפתח. עם התפשטות האיסלם פחת השימוש בכתב האויגורי וגבר השימוש בכתב הערבי.

ממערב לטורפאן קיים אתר נוסף, שנקרא בפי הסינים צ'יאו הו Chiao-Ho)), היינו "העיר בין שני הנהרות". שלושת האתרים מסמלים את ההתפתחות התרבותית  של האזור: צ'יאו הו הוא אתר מתקופת ימי הביניים המוקדמים, שתושביו דיברו שפה הודו-אירופית, שמלומדים מזהים אותה עם טוכראית. התושבים פיתחו תרבות מרשימה, שדתה היתה בודהיזם ומנכאיזם. האתר קוצ'ו עבר תירבות (סוציאליזציה) טורקית , אבל שימר את התרבות המנכאית והבודהיסטית. טורפן הוא אתר שהתפתח לקראת סוף ימי הביניים  והיה כבר עיר טורקית מוסלמית. הלשון האויגורית נחשבת לשלב קדום  של השפה הטורקית המדוברת בסביבות קשגאר, אך האויגורים המקומיים נעלמו.

במהלך כיבושיו של ג'ינגיס ח'אן במאה ה-13, הסתפחו האויגורים לאימפריה המונגולית, אף שלא איבדו לחלוטין את זהותם הנפרדת, אשר במידה רבה שרירה וקיימת עד ימינו אנו. בין ההשפעות הגדולות של האויגורים על המונגולים ניתן לציין את הכתב הארמי – אשר אומץ על ידי ג'ינגיס ח'אן ככתב הרשמי המונגולי, ובמהלך השנים נודע ככתב המונגולי[6]. כמו כן, המונגולים אימצו מנגנונים מנהליים רבים מהאויגורים, אשר נבעו הן מניסיונם בניהול אימפריה בעבר, והן מההשפעה הסינית עליהם. מנגנונים אלו שימשו ברחבי האימפריה המונגולית בהצלחה רבה, ותרמו רבות ליציבותה ולמהירות התפשטותה. גם לאחר שהכובשים המונגולים שמו קץ למדינת האויגורים מבחינה פוליטית, המשיכו האויגורים להשתמש בלשונם ובכתבם בחצרם כלשון רשמית, בחילופי אגרות, בינם לבין העמים ששלטו בהם.

האזור נשלט על ידי הח'אנים המונגוליים, קיסרות סין (שושלת יואן), אחריהם ממלכת דזונגריה, (פרוש השם במונגולית – שמאל. מקור השם הוא שבט לוחמים ששכן מצפון להרים השמימיים והיה מופקד על כנפו השמאלית של ג'ינגיס חאן), ושוב הסינים (שושלות מינג ומאנצ'ו) , אולם השליטה הייתה רופפת אם בכלל. המעוז המערבי ביותר של החומה הסינית היה בדואן-חואנג ("הלפיד הבוער") בצדו המזרחי של המדבר. מכאן ואילך השתרע הספר, והסינים, גם בימיהם הטובים, החזיקו רק תחנות משמר.

במאה ה-15 ערך טימור לנג מסע מלחמה במערב האזור. הוא פלש, לקח שלל ושבויים וחזר לסמרקנד. כמו במקומות רבים מחוץ לארצו, הותיר אחריו בעיקר הרס. במאה ה-16 שלט אפאק חוג'א Afaq Khoja) 1626 – 1694) האויגורי באזור המערבי. חוג'א נחשב לגיבור מקומי. בשולי העיר שוכן מבנה הקבר המפואר שלו, המצופה כולו קרמיקה מזוגגת כמיטב המסורת האיראנית. סביבו נטועים עצי צפצפה, המושקים בתעלות מים.

ראו גם באתר זה: טימור לנג

ב-1755 כבשו המנצ'ורים, בני שושלת צ'ינג את האוזר וב-1759 הוכרחה איפרחאן, נכדתו של אפאק חוג'א, לצאת למסע אל החצר הקיסרית בעיר האסורה ולהפוך לפילגש לקיסר. היא סירבה לקיסר. אלא שזה היה מאוהב בה, מכיוון שגופה הדיף ריח בושם דק של פרחים. היא סירבה לשכב עם הקיסר במשך 25 השנים שגרה בעיר האסורה משום געגועיה למדבר. יום אחד, כשיצא הקיסר לצוד, הגישה אם הקיסר את הפגיון לאיפראחן, והורתה לה להתאבד. הסינים טוענים כי היא טמונה בקברי קיסרי צ'ינג ליד בייג'ינג. המסורת האויגורית גורסת כי שלוש שנים הובלה הגופה בחזרה אל ביתה והיום היא קבורה כאן, בפינה ליד אבאק חוג'ה.

בין 1864 ל- 1878 הקים באזור יעקוּב בק (Yaqub Beg) – "הח'אן של תורכסטן המזרחית" – מדינה מוסלמית, שבירתה קשגר ושנתמכה על ידי האימפריה העות'מנית, היות שהיוותה טריז בעורף הרוסי. אז קראו לאזור "קשגריה" – על שם  העיר הראשית.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 פרצה סדרה של מרידות מוסלמיות ברחבי מערב סין. אחרי שחיילים רוסיים נסוגו ב-1881 מכיבוש של עשר שנים של חבל אילי, נמלטו ממנו המוני מוסלמים – דונגאנים, קזחים ואויגורים, לקזחסטן ולקירגיזסטן.

ב-1912, לאחר התרסקות הקיסרות הסינית, שלטו באזור "איילי מלחמה" כמו אלפיים שנה לפני כן, בטרם איחד הקיסר צ'ין את ההאנים לממלכה. האויגורים עטו על ההזדמנות והחל מ-1928 חזרו לשלוט באזור ולקיים בו שלטון עצמאי אוטונומי. בתהליך זה, ככל שנחלשה סין התחזקה אחיזתה של רוסיה. לאחר זמן קצר התיישבו הרוסים  באורומצ'י, אך לא לזמן רב.

בשנת 1933 פרץ המרד האויגורי הראשון בשלטון הסיני. האויגירים דרשו עצמאות במחוז שינג'יאנג. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הנהיג קזחי בשם עות'מן, מרד מוסלמי בשלטון הסיני. במרד לקחו חלק קזחים, מונגולים ובעיקר אויגורים. הוא השתלט על דרום-מערב שינג'יאנג' ובינואר 1941 ייסד את "רפובליקת טורקמניסטן המזרחית". הרפובליקה בוטלה בלחץ הקומינטאנג, בהנהגת צ'אנג-קאי-שק, הצליחה לשכנע את המוסלמים להסתפק באוטונומיה מורחבת. לאחר הכיבוש המחודש הוסטה תשומת הלב למספר שנים כלפי מלחמת העולם השנייה והמלחמות הפנימיות בסין. ניסיון נוסף לעצמאות בחסות ברית המועצות התרחש בשנת 1944 כאשר הסובייטים עזרו לאויגורים להקים את הרפובליקה העצמאית של מזרח תורכיסטן. אולם כאשר הקומוניסטים בהנהגת מאו דזה-דונג השתלטו על המדינה ב-1949 הם החזירו לעצמם את השליטה בחבל. לאחר השתלטות הקומוניסטים ב-1949 התארגנה בשינג'יאנג' ברית אויגורית שהתנגדה לשלטון הסיני, אולם זו דעכה לאחר שכמה ממנהיגיה נהרגו בהתרסקות מטוס, בדרכם לשיחות בבייג'ין.

לאחר הכיבוש של הרפובליקה העצמאית של מזרח תורכסטן שונה שמו של המחוז, שנקרא בתחילה "תורכיסטן המזרחית", ל"שינג'יאנג" ("האדמות החדשות"); והעיר אורומצ'י הוכרזה כבירתו של המחוז.

החל מ-1955 החבל קיבל מעמד אוטונומי בתוך הרפובליקה הסינית. האויגורים זכו לאוטונומיה חלקית באזורים בו הם היוו רוב האוכלוסייה בשינג'יאנג. המתיחות בין האויגורים לשלטון הסיני נמשכה לאורך השנים. על אף שישנם אויגורים הנושאים במשרות ציבוריות במחוז, הכוח בפועל נמצא בידי קבוצת הרוב בסין- ההאן.

במקביל הסינים בנו מחדש את הבירה האויגורית קשגר, כעיר סינית: המבנים העתיקים נהרסו ונבנו על חשבונם מעונות למהגרים סינים (בני האן) ולאותם אויגורים שפונו מבתיהם. כך מחק הממשל הסיני לאורך שנים את התרבות המקומית. כמו כן התחילה הגירה של בני האן אל המחוז כחלק ממדיניות כללית של הממשל הסיני במחוזות האוטונומיים. הממשלה העניקה סובסידיות והנחות במסים להאנים שהיגרו לשינג'יאנג'. נכון להיום יושבים כשבעה מיליון בני האן במחוז, והם מהווים כ- 75% מאוכלוסיית הבירה אורומצ'י, שבה חיים קצת יותר מ- 2.5 מיליון בני אדם.

בנקודת מבטם של הסינים, המיעוטים מונחים על גבולותיהם את – מונגוליה הפנימית בצפון, אוייגורים במערב וטיבטים בדרום. המדיניות היא לנהוג כלפיהם ביד ברזל ומעט אוויר. במיוחד לאלו בעלי התודעה הלאומית. יחד עם זאת, הסינים מבינים שיש צורך להתיר את הרסן, לשחרר מעט לחץ באופן מבוקר, לכן  הם מתירים למיעוטים, להוליד יותר ילדים. הם לא חוששים יותר מדי מרביית המיעוטים. הם למדו מניסיונם שתמיד יוכלו להציף כל שטח באנשים.

הזרוע הדרומית של "דרך המשי" שומרת על חזות של ארץ אויגורים אמתית. שם דומה והזמן עומד מלכת. התעלות עדיין מזרימות מים בין עצי הצפצפות והבתים מוקפים בגדרות חומר. האוייגורים ממשיכים בחייהם, שמורות אנושיות של חקלאים המרחיבים את נאות המדבר בעזרת תעלות מים באורך של עשרות קילומטרים, הזורמות מהמורדות המושלגים של הרי טיינשאן ומן הרמה הטיבטית אל המרחבים הגבוהים והמשתפלים של המדבר. יארקאנד וחוטאן הן עדין ערים שבתיהם בנויי חומר ובלבן מסגדים.

הסממנים הנוודים מצטמצמים לסוסים קטנים וקשוחים רתומים לעגלות. השוק של חוטאן הוא אחד הבאזארים המזרחיים הנפלאים  בעולם. מאז שהשוק של קשגר הוכנס למבנה, יש צורך להרחיק עד חוטאן, כדי לראות שוק כמו שהיה פעם שוק על דרך המשי. כאן עדיין ניתן לראות את הקבאבים נצלים ברחובות, את ערימות הגזר שצבעו צהוב, את שומן הכבש נאסף ביד עם חופן של אורז. המוסיקה הטורקית המנוגנת בתוך ובכלי מיתר וחליל ממרפסות העץ המצוירות.

גם זה עומד להיעלם. הסינים שיפצו את שדה התעופה הצבאי בחוטאן. התיירים יזרמו ההמוניהם גם לדרך המשי הדרומית. הם יתרמו לכלכתם של חלק מהתושבים, אבל מבלי לרצות, יקחו חלק במחיקת הזהותה אויגורית. הכסף הזורם, השפע הטוב ביחד עם העוצמה המזרימה את ים האדם ההאני אל נאות המדבר. לאט לאט החלק האויגורי של חוטאן יורקנד הולך ומצטמצם . הסמטאות הצרות ותעלות המים המשקות את הבוסתנים יפנו את מקומם לבניני ענק, לסממני שלטון סיני, למשרדי ממשלה ולהמוני האנים ברחובות. לזוהי דוגמא להתנגשות בין כמה אמיתות; בין כמה נראטיבים. אכן, עד למאה ה-20 היו האויגורים הרוב בשינג'יאנג', אולם ההאנים נכחו באזור הרבה לפני בוא האויגורים. מכול מקום, היחסים בין העמים לא היו טובים מעולם.

להמשך קריאה: התסיסה האויגורית בשינג'יאנג'

ביבליוגרפיה

תודה לשמעון גת על ההפניות

Drompp, Michael Robert (2005). Tang China And The Collapse Of The Uighur Empire: A documentary History

Mackerras, Colin (1968). The Uighur Empire (744-840): According to the T'ang Dynastic Histories

Millward, James A. (2007). Eurasian Crossroads: A History of Xinjiang

Russell-Smith, Lilla (2005). Uygur Patronage In Dunhuang: Regional Art Centers On The Northern Silk Road In The Tenth and Eleventh Centuries

[1] "The World Factbook". cia.gov.

[2] המרכז האורבני ה-71 בגודלו במדינה, שולית מבחינה כלכלית ומרוחקת מאד מהמרכזים החשובים.

[3] Gernet, Jacques. A History of Chinese Civilization. 2. New York: Cambridge University Press, 1996

[4] Israeli, Raphael (2002). Islam in China. United States of America: Lexington Books. ISBN 0-7391-0375-X.

3.Jump up ^ Israeli (2002), pg. 291

[5] Owen Lattimore, "Return to China's Northern Frontier." The Geographical Journal, Vol. 139, No. 2, June 1973

[6] Atakabi, Touraj; Mehendale, Sanjyot. (2005). Central Asia and the Caucasus: transnationalism and diaspora