דרך המשי – פריחתה וירידתה

או:

היסטוריה של דרך המשי, בתקופת ימי הביניים של אירופה.

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן, על תרומתם.תודה ליונתן גלובמן מ"שביל הדרקון", שפתח לי צוהר לחבל ארץ זה.

"דרך המשי" הוא כינוי לאלומת הדרכים החוצה את אסיה ממזרח למערב, מסין ועד רומא. ראשיתה של הדרך, או לייתר דיוק ראית הקשרים בין סין לרומא, במאה ה-2 לספירה. הדרך הגיעה לאחת משיאיה בתקופת שושלת טאנג, במאות ה-8-9.

ראו קודם: תולדות דרך המשי בעת העתיקה.

ראו גם:  מהי דרך המשי?, הבודהיזם בדרך המשי ;שושלת טאנג בסין

להרצאה על ערי השיירות באסיה התיכונה

להרצאה על דרך המשי הסינית

נקודת המפנה בחשיבותה של הדרך היא כנראה קרב טאלאס (Talas) בשנת 751, בו התכתשו הסינים עם העבאסים בקרב קשה, שנגמר ללא הכרעה. כדי להוסיף עלבון לפגיעה, כמה מהסינים שנישבו לאחר הקרב לא היו אסירים רגילים, הם היו אומנים בייצור נייר ומשי.  מהר מאד הסודות השמורים ביותר של הסינים, כמו טוויה ואריגת בגדי משי עדינים, הועברו לפרסים, אשר החלו לייצר תעשייה מקבילה. היתה זו מכה ל'דרך המשי'. הנייר הגיע לאזור הים התיכון  מטאלאס בנקודת זמן שלא היתה יכולה להיות טובה ממנה: בדיוק בזמן בה יכול היה לעזור למוסלמים לפתח ולהפיץ את תרבותם.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

בעקבות התוצאות הלא מוצלחות מנקודת מבט סינית, שולח הקיסר משושלת טאנג משלחות לחצר המוסלמית לעמוד על הכוונות וייסד קשרים מסחריים עם העבאסיים, שהגיעו לשיא בתקופתו של הרון אל ראשיד. באותה תקופה קיימו הערבים, כמו האירופאים, קשרי מסחר ענפים עם סין. בכפר הוויקינגי בירקה (Birka) שבשבדיה, למשל, נמצאו שרידים של מוצרים שמקורם במזרח, כמו בדי משי מסין וכלי ברונזה מאירן. הם הגיעו לשם כנראה על ידי הסוחרים הווריינגים.

ראו באתר זה: הוויקינגים, תולדות רוסיה הקדומה.

אחרי שושלת טאנג, החלה ירידתה של דרך המשי, עד שנעזבה סופית בראשית שושלת מינג בסוף המאה ה-14. הכוונה היא לשימוש בדרך המשי לכל אורכה. היו אמנם קטעים שהמשיכו להתקיים, אך לא היה בהם כדי לשמור על רציפות הקשר היבשתי מסין לרומא.

במאות ה-11 וה-12 התנהלו עימותים רבים בין השבטים הטורקיים שנדדו בערבות של טוראן, לבין העמקים הפוריים בהם שגשגה התרבות האירנית. עימות זה שכבר הרבה קודם לכן, תואר על ידי המשורר הפרסי פירדווסי[1], בספרו "שאח' נאמה", הוא תמצית ההיסטוריה של אסיה התיכונה ולייתר דיוק, הערים שפרחו לאורך הדרכים, בימי הביניים.

כמה מהסוחרים והצליינים ניהלו יומני מסע, שמאפשרים לנו להציץ מעבר לחומת השנים, אל החיים בערי השיירות. כך למשל, ר' בנימין מטודלה, שנסע מספרד, דרך קונסטנטינופול, לאסיה התיכונה. הוא לא הגיע לסין, אבל ביקר בקהילות יהודיות ששגשגו לאורך דרכי המסחר, ראשיתן כנראה במאה ה- 5 לפני הספירה, כשהתפשטו עם כיבושי האימפריה הפרסית האח'מנידית. אולם באופן כללי, השבטים הטורקיים שנעו באסיה התיכונה, בעיקר במרחב שבין הים הכספי להרי טיאן שאן, הקשו על תנועת השיירות.

לדרך המשי הייתה עדנה בתקופת השליטים המונגוליים, ג'ינגיס-ח'אן ויורשיו.

המונגולים מאסיה התיכונה, או קרוביהם הטטארים, מתוארים בהיסטוריוגרפיה האירופאית כמשחיתי תרבות צמאים לדם. שמם יצא לשמצה בתיאוריהם של אירופאים, ששמעו על זוועת ההתנפלויות הטטאריות הראשונות על המערב. אך מעטים בלבד מן הכותבים ידעו משהו על עמי הערבות. מעטים מהם ראו בעיניהם טטארי והם לא ידעו דבר על הישגיהם המרשימים. ג'ינגיס חאן והשבטים המונגולים שהנהיג ,כבשו תוך חמישים שנה כמעט את כל מזרח אסיה. במקביל, שעטו מערבה, לרוחבה של רוסיה והגיעו עד לפולין ולהונגריה. הח'אנים המונגולים, החל בג'ינגיס ח'אן, וכלה בבניו ובנכדיו – באטו ח'אן, מנגקה ח'אן, קובלאי ח'אן והולאגו –  היו שושלת לא פחות כישרונית מכול שושלת אחרת ששלטה בעבר על אימפריה גדולה. אלמלא הכישרונות שלהם, הבקיאות במנהל והסובלנות התרבותית שגילו, ספק אם הדרך לסין היתה נפתחת שוב. משנפרש שלטון יחיד על הנתיבים הבין-יבשתיים ואפשר היה לנוע בהם ללא פחד, חזרה ונפתחה הדרך מאירופה לאסיה ולמזרח הרחוק, דרך שהיתה חסומה מזה מאות בשנים.  הכובשים המונגולים פתחו עידן חדש של מגעים חברתיים ותרבותיים פוריים, ובכך איחדו בפעם הראשונה את תרבות המזרח התיכון והמזרח הרחוק תחת שלטון אחד, והתוצאות היו מידיות וברוכות למסחר ולתרבות[2].

למשך מאה שנים לערך, מ-1250 ועד ל-1350 בקירוב, הורם מסך הברזל הטורקי ונוצר קשר אנושי ישיר בין אירופה לסין. בתקופה זו, סוחרי אירופה לא נאלצו להמתין עד שהסוחרים המוסלמים יביאו את סחורותיהם לנמלים שבמזרח הים התיכון. הם יכלו לנוסע בעצמם, בשיירות על פני דרכי המשי, אל ערי סין והודו. שם יכלו לפגוש נזירים איטלקיים שהגיעו לשם לפניהם. היתה זו תקופה קצרה יחסית, בפרספקטיבה היסטרית, של העשרה הדדית, הרחבה והפרייה של השקפות המזרח והמערב כאחד.

ראו באתר זה: המונגולים. הצבא המונגולי.

באותה תקופה, בעיקר טרם ההתאסלמות של המונגולים במזרח התיכון וברוסיה, נפתחו אפשרויות של מגעים עם התרבות האירופאית, שכן אירופאים רבים ניצלו את שעת הכושר שיצרה נוכחות של שליטים לא מוסלמיים במזרח התיכון.  אמנם, מטרת חלק מהם היתה ליצור ברית עם המונגולים כנגד המוסלמים, אך לא מעטים מהם סיירו וחקרו את נתיבי היבשה אל סין במאה ה-13 הגיע הסחר לשיאו, כאשר סוחרים מרחבי אסיה ואירופה, נעים בחופשיות יחסית, תוך ניצול של השקט שרר בתקופתו של "השלום המונגולי" (פאקס מונגוליקה). לשליטים המונגולים היה עניין כלכלי ברור בקיום הסחר, מה גם שבטחון השיירות הוא אינדיקציה ברורה לעוצמתו של השליט.

התבוסה האירופאית לכוחות המונגוליים בקרב לגניקה (Legnica), ב-9 באפריל 1241, כמעט הביאה להשתלטות של אוגדיי ח'אן (Ögedei, Khan), על מרביתה של אירופה. אירוע זה ואירועים קודמים הגבירו באירופה את הפחד מהמונגולים, אבל בו זמנית, עוררו תקווה לנצר את המונגולים ולהפוך אותם לבני ברית כנגד העמים הטורקיים המוסלמים. האפיפיור הנמרץ אינוצנטיוס הרביעי Pope Innocent IV)), החליט זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, לשלוח משלחת לאסיה, כדי להגיע להבנות עם המונגולים ואפילו להמיר את דתו של החאן המונגולי לנצרות, דבר שיציל את אירופה מפלישה טורקית ואולי ליצור ברית אירופית-מונגולית כנגד החליפות העבסית של בגדד. בחירתו נפלה על הנזיר הפרנציסקני ג'יובני דה פאין דה קארפינה (Giovanni da Pian del Carpine), שהיה למעשה תלמידו ובן לווייתו של פרנציסקוס הקדוש מאסיסי (1226-1182) והיה מוצב כראש המנזר הפרנציסקני בקלן, בזמן הפלישה המונגולית הגדולה למזרח אירופה. הנזיר ג'יובני התגלה כאיש המושלם למשימה זו והפך לאחד הנוסעים המפורסמים של דרך המשי. הוא יצא לדרכו ב-16 באפריל 1245, כשהוא מלווה בנוסע הפולני בנדיקטוס פולק (Benedykt Polak). הם חצו לאיטם את מזרח אירופה ואסיה התיכונה, כשהם מתמודדים עם הקור המקפיא של הערבות ומחומו הלוהט של המדבר. קרפנייה לא הסתיר את מטרת שליחותו ולאורך הדרך הצליח לשכנע את מארחיו לספק לו מורי דרך וסוסים רעננים, כדי לזרז את המסע. הם עצרו במחנהו של באטו ח'אן בהורדת הזהב שעל הוולגה וכעבור שלושה חודשים נוספים, הגיעו לבירת המונגולים קאראקורום (Karakorum), במונגוליה של היום ולמעשה מיסדו שם את השגרירות האירופאית הראשונה אצל הח'אן הגדול גייק (קויוק) ח'אן (Güyük Khan) , בנו של אוגדיי ח'אן, נכדו של ג'ינגס ח'אן.

כאשר הגיעו לשם שני הנזירים הפרנציסקנים, התכנסו אלפים כדי להכתיר את מלכם החדש. ב"אוהל הנשען על עמודים מכוסים בלוחות זהב, מחוזקים במסמרי זהב". הנזירים מסרו את משאלתו של האפיפיור, שהמונגולים יקבלו את אמונתו של ישו הנוצרי. הח'אן לא השתכנע לדבוק בנצרות והנזירים עזבו כעבור שלושה חודשים. דרכם חזרה לאירופה היתה קשה לא פחות. קארפינה כתב: "היינו בדרך כל החורף ורוב הזמן התעכבנו שלג במדבר ורק במישור הפתוח, שלא היו בו עצים, יכולנו לפלס ברגלינו מקום חשוף; וגם אז, לעתים קרובות, כשנשבה הרוח פנימה, היינו מוצאים, כשהתעוררנו, את כול גופני מכוסה בשלג". קרפנייה תיאר את מסעו בדו"ח המשתרע על פני שלושים דפים, שלמרות תמציתיותו, נשאר התיאור הטוב ביותר של מנהגי המונגולים בימיה בינים. בנדיקט פולק כתב את chronicle De Itinere Fratrum Minorum ad Tartaros, שהוא תיאור מסעו אל הטטארים. ספר שפורסם רק ב-1839 בצרפת ושנה מאוחר יותר, בפולין. מאוחר יותר, כתב ספר ארוך ומפורט יותר, בשם Historia Tartarorum (תולדות הטטארים), שפורסם רק ב-1965, על ידי חוקרים מאוניברסיטת ייל. מסע זה קדם למסעו המפורסם של מרקו פולו[3].

זמן לא רב, לאחר שהמלך הצרפתי לואי התשיעי, הגיע לקפריסין, בספטמבר 1248, נמסר לו מסר מאדם שהציג עצמו כשליח הח'אן הגדול וטען שהח'אן הגול התנצר ומעוניין לשתף פעולה נגד האיסלם. לואי הנלהב, שלח במהירות את שגרירו, אנדריוס מלוניגמו (André de Longjumeau,) , שידע ערבית וכבר ביקר פעם במחנהו של באטו ח'אן. הוא חצה את אסיה והגיע לחצרו של הח'אן הגדול, אבל שם התבשר שקויוק ח'אן מת וכעת היתה האימפריה המונגולית בידיה של האם העוצרת אוגול גיאמיש (Oghul Qaimish), שלא היתה נוצריה כלל ושילחה אותו מעל פניה בצירוף מכתב מעליב למלכו[4].

שליחים נוספים שחצו את אסיה בדרכם אל המונגולים היו אסלין מלומברדיה (Ascelin of Lombardia)   ואנדרה דה לונגז'ומנו (André de Longjumeau)  ב–1249, שפגשו את המונגולים באסיה התיכונה, לא הגיעו לפקינג, אך העשירו את היידע שהיה קיים אודות המונגולים ודרכיה סחר שחלשו עליהם. תיאור חי של הח'אן המונגולי הותיר אחריו הנזיר ויליאם מרוברוק (William of Rubruck), יליד פלנדריה הצרפתית, שחצה את אסיה התיכונה והגיע לבירה המונגולית ב-1254. ויליאם מרוברוק, שקודם לכן התלווה למסע הצלב השביעי[5] שהוביל המלך לואי ה-9 מצרפת, ב-1248. ב-7 במאי, 1253, הורה לו המלך לצאת להמיר את דת הטטארים לנצרות ויליאם עקב אחרי הנתיב של קודמיו- הנזיר הדומיניקני ההונגרי פריאר ג'וליאן (Friar Julian), שהגיע אל הוולגה ושל קרפינה, שהוזכר לעייל. הצטרפו אליו למסע ברתולומאו דה קרמונה  (Bartolomeo da Cremona), עוזר בשם גוסט (Gosset) ומתורגמן שוויליאם כינה "Homo Dei", כלומר איש האלוהים, אולי תרגום של השם הערבי עבדאללה. היה לו כישרון לשפות, הוא ידע מעט ערבית והיה מסוגל להסתדר בשפה הטטארית. וילאם עזב את קונסטנטינופולס ב- 7 במאי 1253, חצה את הים השחור, בספינה, לעיר סודאק (Sudak) שבחצי האי קרים ומשם המשיך בעגלה רתומה לשוורים. תשעה ימים לאחר שחצה את הדון, נפגש עם סרטק ח'אן (Sartaq Khan), שליטה של הח'נאת הטורקית הקיפצ'אקית, שבאירופה רווחה שמועה, שהוא התנצר. הח'אן הכחיש את השמועה בכעס ולעג לנוצרים.  הנזיר עב הבשר המשיך בדרכו אל  באטו ח'אן (Batu Khan) שליטה של הורדת הזהב, ששכן בסאראי, לגדת הוולגה[6].

ראו באתר זה: רוסיה תחת שלטון הטטארים.

לאחר שהגיעו לשם כעבור כמה שבועות, סירב באטו ח'אן לפגישה ושלח את השגרירים את מנגקה (Möngke Khan), הח'אן הגדול של המונגולים. ויליאם ומלויו עלו על גב סוסים ב-16 בספטמבר 1253 ויצאו אל הח'אן הגדול שישב בקאראקורום, במרחק של אלפי ק"מ משם.  סובלים מרעב, מבהונות רגלים קפואות, מרוחות קרות ומחום המדבר, הגיעו ליעדם ב-4 בינואר, 1254[7]. הם הופתעו למצוא שם כוהנים מדתות וממקומות שונים – קתולים, נסטוריאנים, ארמנים, מאניכאים, בודהיסטים ומוסלמים – מתפלמסים בחצרו של הח'אן ונהנים מתמיכתו. ויליאם הביא עמו לאאירופה אוצר של מידע על צדו השני של כדור הארץ. הוא תיאר את מהלך הדון והוולגה, והסביר שהים הכספי אינו מפרץ, כפי שחשבו אז, אלא ימה סגורה בפעם הראשונה בספרות אירופה צוין כי סין אינה אלא ארץ ה"סרים", שהרומאים תיארוה כמקור המשי. כמו כן הסביר לאירופאים על הכתב הסיני הפיקטוגרפי ותיאר את הטקסים הדתיים של הנזירים הבודהיסטיים. ויליאם מרובריק הותיר אחריו תיאור מפורט של חומות העיר, שווקיה, ומקדשיה וכן את הרובעים הנפרדים בהם חיו אומנים מוסלמים וסיניים, בתוך אוכלוסייה קוסמופוליטית באופן מפתיע. הם שהו במחנה הח'אן עד 10 ביולי 1254, אז התחילו את דרכם החזרה והגיעו למדינה הצלבנית בטריפולי ב-15 באוגוסט 1245.

המפורסם בכול הנוסעים לאורכה של דרך המשי היה כמובן מרקו פולו, שעלה על כול הנוסעים הנוצריים האחרים בניסיונו, בפועלו ובהשפעתו.  קדמו לו אביו ניקולו ודודו מֶפֶאוֹ, ששרשרת של מפגשים בני מזל הביאה אותם אל בייג'ין (שנקראה אז שאנג-דה), אל חצרו של קובלאי ח'אן, הקיסר הגדול של שושלת יואן, נכדו של המצביא הידוע לשמצה, ג'ינגיס ח'אן, שעסק באותה עת במסעו הגדול לכיבושה של סין. הם היו בין ראשוני הסוחרים הנוצרים שחדרו לסין. קובלאי ח'אן היה מנהיג רב כישרונות. בעזרת יועציו הצליח לאזן בין דרישת בני עמו המונגולים, צורכים של נתיניו הסיניים וציפיותיהם של הסוחרים הטורקים והפרסיים. בני משפחת פולו היו עבורו זרים שיכלו לתרום מבט מושכל מהחוץ וכנראה משום כך צירף אותם לפמלייתו. הם חזרו לאירופה ב-1269 או 1270 , לאחר מסע של תשע שנים ובידיהם דרכונים מוזהבים, המציג אותם כשגריריו של הח'אן, דבר שהקנה להם מעבר בטוח ממקום למקום. הם נשאו עמם גם בקשה של  הח'אן מן האפיפיור, לשלוח אליו מאה נוצרים בעלי ידע במקצועות שונים, כדי שיחליפו ידע עם יועציו האישיים. כפי שאומר הפתגם העממי, שבאימפריה שנכבשה ברכיבה על סוס, איא פשר לשלוט מגב סוס. השליטים המונגולים נזקקו לאדמיניסטרציה משוכללת לניהול האימפריה הרחבה שלהם. בין הייתר לכישוריהם של זרים.

ב-1271 יצאו למסע חדש אל המזרח, והפעם עם מרקו הצעיר. על פי ספרו The Travels of Marco Polo, אנו למדים כי הם הפליגו למצרי הורמוז, חצו את מדבר קאמאן הפרסי ואת ארמניה. משם המשיכו בדרכי יבשה קשות תנועה לבדאחשן (Badakhshan) בטג'קיסטן, של ימינו. מכאן ואילך נעו במרחבים בלתי מוכרים לחלוטין. ככול הנראה החליפו את סוסיהם בגמלים דו דבשתיים שהתאימו יותר לתנאים הקשים. הם המשיכו לכיוון הרי פאמיר, שם חווה מרקו את השפעת אוויר הפסגות הדליל. במהלך המסע ביקרו הסוחרים לבית פולו במחוזות הינדו קוש ואולי אפילו בקשמיר. מגג העולם הם גלשו לעולם שונה, לא רק גיאוגרפית, אלא בעיקר תרבותית  הם חצו את צפון טיבט, הקיפו את מדבר טאקלמקאן היבש והקר, ביקרו בערים המשגשגות בנאות המדבר ירקאנד וחוטאן  וחצו את מדבר גובי, שעל פי האמונה, היה משופע ברוחות רפאים, הלוחשות על אוזני נוסעים פזיזים ומפתות אותם אל מותם. הם המשיכו על נתיבה המרכזי של דרך המשי, לכיוון סין, עד שהגיעו לקסאנדו (שאנגדו בסינית) , ששימשה אז כבירת הקיץ של שושלת יואן. מרקו פולו מתאר את ארמונו המפואר של קובלאי ח'אן ואת חיות הבר המאולפות ששוטטו בגנו. עם הגיעם לחצרו של הח'אן, בשנת 1275, היה מרקו פולו כבן 21. הוא הגיש לקיסר את כלי השמן הקדוש שהביאו מירושלים ואת מכתבו של האפיפיור וכנראה שרכש מיד את אמונות של הח'אן.

בחודש נובמבר 1275 ליוו בני משפחת פולו את קובלאי ח'אן בשובו לח'אנבָּליק ("עירו של הח'אן"), כפי שנקראה אז בייג'ין ובאירופה היתה מוכרת בשם "קאמבָּלוּק". היתה זו עיר עוצרת נשימה, בה התוודע  מרקו לראשונה לעצמתה של סין. ח'אנבליק (בייג'ין) מתוארת כעיר מוארת, גדולה עשרת מונים מרומא, מוקפת חומה ועתירת פגודות ענקיות. השהייה בסין, ארכה 17 שנים שבמהלכן היה איש אמונו של קובלאי ח'אן. תפקידו העיקרי היה לייעץ בענייני מסים והכנסות ובעיקר לדווח לשליט על אירועים ומקומות ברחבי הממלכה. הצטיינותו בתחומים אלו הקנתה לו את חיבתו של השליט. הוא למד מונגולית, פרסית, סינית  ואויגורית ושלט בהן באופן שיכול היה למלא שליחויות פוליטיות. במהלך שליחויות אילו חצה את סין, שנקראה "קתאי", לארכה ולרחבה.

ב- 1292 החליטו בני משפחת פולו לשוב לביתם. הם הפליגו בצי גדול, לאורך החוף של ממלכת צ'אמפה (וייטנאם), דרך מיצרי מלאקה (מול סינגפור של היום), חברי המשלחת שטו לאורך החוף ההודי עד הורמוז. אותו נמל שבו מרקו פולו סב על עקביו בטרם יצא למסעו היבשתי המדהים עשרים שנה קודם לכן. בדרך היבשה המשיכו לטבריז שבצפון-מערב איראן, שהו בחצרו של האילח'אן הפרסי, אליה הביאו בשליחותו של הח'אן, נסיכה מונגולית מסין מבין שש מאות הנוסעים שהתחילו את המסע, רק שמונה עשר הגיעו לפרס, ביניהם שלושת הוונציאנים. הם התקבלו בחמימות וזכו לליווי חמוש, כדי שיוכלו להשלים את מסעם בבטחה. הם יצאו דרך ההרים שבמזרח אנטוליה אל טרפיזונד (טרבזון) וממנה הפליגו לקונסטנטינופול ומשם, אל וונציה. בני דורו התקשו להאמין לסיפוריו, בין הייתר משום שהזיכרון ההיסטורי אודות הכיבושים המונגולים ואכזריותם, היה עדיין טרי והם סירבו להאמין שבמזרח שוכן ח'אן משכיל וחובב תרבות.

בעשרות השנים הללו של המסעות החלוציים דרך היבשה, פרח המסחר בין אירופה לקצה המזרחי של אסיה, אם כי בקנה מידה מצומצם. מספר סוחרים אירופאים הגיעו מן הסתם לאותם מקומות רחוקים, אבל אף אחד מהם לא הותיר דיווח מפורט כמו זה של מרקו פולו. כמה נזירים פרנציסקנים נועזים הותירו בידי ההיסטוריונים רישום חי, אם כי לא תמיד אמין, על קהילות נוצריות בסין. אחד הנמרצים שבהם היה האיטלקי ג'ובאני ממונטקורבינו (Giovanni da Montecorvino), שיצא למסעו ב-1289 בשליחות האפיפיור ניקולאס הרביעי והגיע לחאנבליק (בייג'ין)  ב-1295 ולפי סיפורו הטביל אלפים מתושבי העיר ומונה שם לבישוף של העיר[8].

אחד הנוסעים המעניינים בתקופה זו היה הנזיר הפרנציסקני אודוריק מפורדנון ((Odoric of Pordenone, שיצא מפדואה שבאיטליה לסין באפריל [9]1318. הוא ערך מסע מופלא דרך ונציה, קונסטנטינופוליס, דרך הים השחור אל טרפיזונד (Trebizond). משם נסע דרך ארמניה, מדי ופרס. בכול הארצו הללו, הפרנציסקנים כבר ייסדו מסדרים מיסיונריים. משם דרך Sultanieh שבאזרבייג'אן, המשיך לקשאן שליד איספהאן שבאירן, ליאזד, פרספוליס, שירז, בגדד והמפרץ הפרסי. יחד עם נזיר פרנציסקני נוסף בשם ג'יימס מאירלנד, הוא הפליג מהורמוז להודו. משם הפליג לסומטרה, בורניאו, צ'אמפה (Champa) שבווייטנאם ומשם לגואנגזו (Guangzhou), הלוא היא קנטון שבדרום סין. הוא שהה בסין מספר שנים וכתוב ספר אודותיה[10]. הוא הכתיב לנזיר עמית את אחת העדויות העשירות ביותר על החיים בסין, שבה חי שלוש שנים, בטרם חזר לפדואה, דרך אסיה התיכונה. הוא ציין פרטים רבים, שמרקו פולו לא הזכיר, כמו דיג באמצעות קורמורנים, הנוהג להצמיח ציפורני ידעים ארוכות והמנהג לחתל את כפות רגליהן של נשים. אולם הוא  לא זכה לפרסום כמו זה של מרקו פולו[11].

אחריו נסעו סוחרים ודיפלומטים נוספים, ביניהם האיטלקי ג'יובני דה מרגנולי (Giovanni de' Marignolli), שנשלח עלי ידי האפיפיור, בנדיקטוס השביעי, בראש פמליה גדולה אל חאנבליק, בשנים 1338–1353. הוא ציין כי הארכיבישוף של העיר גר בבניין ההולם את מעמדו הרם וכל הכמורה של העיר מקבלת את כלכלתה ישירות מהקיסר הסיני. אולם החלק הארי של זיכרונותיו, מוקדשים לתיאור מפורט של גן העדן בציילון (כפי שנקראה אז סרילנקה)[12].

גם אבן-באטוטה, הנוסע הערבי במאה ה-14, עבר במסעו בחלקים של הדרך, חמישים שנה לאחר מרקו פולו. מסעו הראשון יצא מטנג'יר שבצפון מרוקו ב- 1325 והביאו למכה דרך סוריה (הגיע לסוריה בפרוץ "המגיפה השחורה", שאת נוראותיה היטיב לתאר). בדרכו ביקר גם את המקומות הקדושים בארץ ישראל. לאחר מכן המשיך לבגדד ולדרום-מערב איראן; לתימן; למזרח אפריקה, לעומאן, למפרץ הפרסי; לאסיה הקטנה, לקושטא, להרי הקווקז ולדרום רוסיה, לחצי האי קרים, להודו (שם שימש קאדי אצל סולטן דלהי), לאיים המלדיביים, לאסיה התיכונה ולסין.  משם חזר למגרב מולדתו, ומשם לאל אנדלוס (ספרד בפי הערבים) ולסהרה.

ראו באתר זה: אבן בטוטה

בשנת 1340 נכתב ספרו של הבנקאי והסוחר הפלורנטיני פרנצ'סקו באלדוצ'י פיגולוטי (Francesco Balducci Pegolotti)), שנקרא "La Practica della Mercatura, שהיה ביסודו מורה דרך לסוחרים בסין. הספר מעיד על מסחר פורח באסיה התיכונה ובסין. הוא מוסר שם מידע רב שנוסע – סוחר על פני היבשה נזקק לו: המרחקים בין המקומות, הסכנות האורבות בדרך, מידות ומשקלות, מחירים ושערי חליפין, תקנות מכס ועצות מה לאכול והיכן ללון. הוא מייעץ לנוסעים בדרך לצמח את זקנם, לקחת מתורגמנים ולשלם להם בעין יפה, לקחת נשים מקומיות כ"סוכנות בית" בטאנה, המקום בו משתפך הדון לים אזוב, שכן אישה משם "מדברת קומאנית, והיא תיטיב לדאוג לצרכייך". מומלץ שם לסוחרים לנסוע מגנואה או וונציה לקתאי (סין), עם גלילי בד, אותם יוכלו למכור ברווח גדול באורגנץ', שם ייקנו מטילי כסף ויימכרו אותם בסין, שם יקבלו כסף נייר ותמורתו ייקנו סחורות רבות". כמו כן הוא ממליץ לתת כבוד לקציני המכס ולתת להם משוה במתנה, בסחורה או בכסף וכן ללבלריהם ולמרי הדרך, הם ינהגו בו בנימוס ויהיו תמיד נכונים להעריך את סחורתו בפחות משוויה האמתי.

בשנים הללו הגיעו סחורות רבות מסין , מהודו ומהמזרח בכלל  בנוסף לאירופאים שהגיעו לסין, היו גם סינים שנדדו מערבה. הם הביאו עמם קלפי משחק, חרסינה, אריגים יקרים, מוטיבים באומנות וסגנונות חשים של ריהוט. כל אלו עצבו את חייהם של בני המעמדות הגבוהים באירופה. מורים אחרים, כמו כסף נייר, דפוס, מצפן ואבק שריפה, חוללו מהפכה טכנולוגית בעולם.

אלמלא הכישרונות המיוחדים וההישגים הבלתי רגילים של השליטים המונגולים, קרוב לוודאי שהדרך לסין לא היתה נפתחת, כפי שנפתחה. רק בזכותם נפתח ציר התנועה לאנשים כמו מרקו פולו. בלעדיו ובלעדי הנוסעים האחרים, שהציתו את הדמיון האירופאי והגבירו את התשוקה להגיע אל המזרח וגם בשל המצאת הדפוס של יוהאן גוטנברג, שאפשר להפיץ את סיפוריהם, ספק אם מסעות הגילויים האיבריים היו יוצאים לדרכם. הטטאריים שכונו "ברברים" לא היו שבויים בידי שום תורה, שתהיה חשובה מספיק כדי לרדוף בשמה את הכופרים. הם אלו שפתחו את הדרך לאסיה בפניה המערב הנוצרי. הכיבוש הטטארי באירן הביא עמו את המדיניות המונגולית של מכסים נמוכים, דרכים שמורות היטב ומעבר חופשי לכול – וכך פתחו אתה דרך להודו. הכיבוש הטטארי ברוסיה, פתח את הדרך לסין אולם עידן "השלום המונגולי" היה רק הרמת מסך קצרה. הפוגה של אור בתוך האפלה שמנעה מבני אירופה ואסיה לראות אלו את אלו.

בשנות ה-30 של המאה ה-14, חל יצוא לא רצוי מאסיה לאירופה, בשל קיומן של דרכי המשי. היה זה "המוות השחור" – מחלת הדבר, שנישאה על ידי מרמיטות שהדביקו את חולדות הבית, שנשאו פרעושים נגועים במחלה העוברת לבניה אדם. תוך כחמש שנים נמחתה כמעט מחצית מאוכלוסייתה של אירופה, מיבוא זה של מגיפה, שלא היתה חוצה יבשות אלמלא היתה הדרך קיימת.

ימים אלה של תחבורה יבשתית נמרצת בין אירופה לסין לא נמשכו זמן רב. ג'ובאני ממונטקורבינו היה הארכיבישוף הראשון של בייג'ין וגם האחרון למשך מאות שנים. נראה שהיורש שמינה האפיפיור יוחנן ב-1333 לא הגיעו שבילי היבשה אל סין, שנפתחו בפתאומיות באמצע המאה ה-14, נסגרו באותה פתאומיות מאה שנה מאוחר יותר. אחרי התפוררות האימפריה המונגולית הראשונה, איבד המערב האירופאי את הקשר עם המזרח הרחוק.

ב-1368 נפלה שושלת יואן המונגולית ועלתה שושלת מינג באותם שנים עלה כוחו של טימור לנג באסיה התיכונה. האימפריה שלו תפשה רק רבע ממלכתו של ג'ינגס ח'אן, אך שלטה בנתיבי הסחר היבשתיים שהובילו את המזרח. ביתורה של האימפריה המונגולית קטע את דרכי המסחר שתיאר פגולוטי, רק כמה עשורים קודם לכן. טימור לנג, שנודע כרוצח אכזרי מסוגו של ג'ינגס ח'אן, אך בניגוד לו, ידע להעריך את התרבות העירונית. בתוך ממלכתו הדרכים היו בטחות ופתוחות ואירופאים יכלו להגיע דרך טבריז שבפרס אל בירתו סמרקנד, שבאותה תקופה כונתה "אתונה של אסיה". אולם זמן קצר לאחר מותו ב-1405 נהפכה סמרקנד (באוזבקיסטן של ימינו), מעיר הומה על דרך המשי, לעיי חורבות. העיר שהיתה אי של פאר בלבה של אסיה התיכונה, הפכה לעיי חורבות.  מתקופתו של טימור לנג ואחריה, הגיע רק זרזיף של סיפורי נוסעים.

המלך אנריקה השלישי מקסטיליה, שלח אציל ממדריד, בשם רוי גונזלס דה קלויחו (Ruy González de Clavijo), בשנת 1403, כדי להפציר בטימור לנג לכרות ברית כנגד הטורקים העות'מניים. משלחתו של קלאוויחו יצאה באנייה לטרפיזונד (טרבזון) שלחוף הים השחור, בטורקיה של ימינו משם, דרך ארמניה, אזרבייג'ן ואירן, אל סמרקנד. הם היו עדים לתפארת ארמונו ובירתו של טימור לנג ועל קהילות בעלי המלאכה השבויים, ששגשגו בעיר. היו שם אורגי משי, קדרים, מנפחי זכוכית, חרשי נשק, צורפים, בנאים, חייטים, שנאספו מן הערים הכבושות וקיבלו את חייהם במתנה[13]. תיאוריו מעניקים צבע אחר לתדמיתו הרצחנית של טימור.

ראו באתר זה: טימור לנג.

ב-29 במאי 1453 נפלה קונסטנטינופול לידי העות'מניים. אסיה התיכונה הפכה לרצף לא סימפטי של ממלכות ונסיכויות טורקיות, דבר שהוריד את האטרקטיביות של הסחר בדרכי המשי. המוסלמים סחרו ע אירופה באלכסנדריה, חלב או דמשק, אבל לא אבו להתיר לאירופאים להתקדם צעד אחד מזרחה משם. היה זה מסך הברזל של שלהי ימי הבינים[14].

'דרך המשי' איבדה באופן סופי את חשיבותה לאחר שב-1498 הגיע ווסקו דה גמה להודו דרך "כף התקווה הטובה". התחבורה היבשתית פינתה את מקומה לתחבורה הימית והסחורות החלו לנוע בספינות, במקום על דבשות גמלים.

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגליים וגילוי הדרך להודו

כך נוצרה החלופה הימית להובלת סחורות, מסין לאירופה ובחזרה. התפתחות התחבורה הימית מוטטה את חשיבותה של "דרך המשי" היבשתית.  צמצום המסחר הביא לירידה חדה בהכנסות השליטים המקומיים. כך הפכה אסיה התיכונה מצומת מרכזי של הנתיבים הבינלאומיים, לשוליים נידחים של העולם האירופי המתפתח. במשך המאות שלאחר מכן הסתגרה סין של שושלת מינג ושושלת צ'ינג המנצ'ורית מאחורי חומותיה ורק במאה ה- 19 החלו מעצמות המערב לדרוש להן זכויות מסחר בנמליה המזרחים של סין. במאה ה-19 התחיל "המשחק הגדול" בין רוסיה הצארית לאימפריה הבריטית, כששני הצדדים מנסים להשתלט על מרכז אסיה ולשלוח את ידיהם לנאות המדבר של דרכי המשי הסיניות[15].

אולם דרכי המסחר היבשתיות כמעט נדמו. הם נאלצו להמתין מאות בשנים, עד לשלהי המאה ה-12 ובייתר שאת, המאה ה-21, כשהסחר שב לנוע בדרכים, אבל הפעם במשאיות ובמסילות ברזל.

הערות

[1] פירדוסי (הוא הכינוי הספרותי שקיבל המשורר הלאומי הפרסי, חכים אבואלקאסם פרדוסי תוסי 934-1020).

[2] . דניאל בורסטין, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, הוצאת כתר, ירושלים, 1983, עמ' 110.

[3] Grousset, René (1970). The Empire of the Steppes. Translated by Naomi Walford. New Brunswick:

[4] The Empire of the Steppes: A History of Central Asia. Retrieved 29 September 2014.

[5] . מסע הצלב השביעי, שהונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת, נערך משנת 1248 עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים: תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים, מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל, כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250 ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי.

סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון .

השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו. כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, , במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך צרפת נשתנה לרעתו, עזב לואי התשיעי את ארץ ישראל ובכך נסתיים המסע .

[6] De Weese, Devin A. (1994). Islamization and Native Religion in the Golden Horde. Penn State Press. p. 3.

[7] Encyclopædia Britannica "Möngke"

[8] acques Gernet (31 May 1996). A History of Chinese Civilization. Cambridge University Press. pp. 377

[9] BRESSAN, L.. 1997. “ODORIC OF PORDENONE (1265-1331). His Vision of China and South-east Asia and His Contribution to Relations Between Asia and Europe”. Journal of the Malaysian Branch of the Royal Asiatic Society 70 (2 (273)). Malaysian Branch of the Royal Asiatic Society: 1–23

[10] The Travels of Friar Odoric: 14th Century Journal of the Blessed Odoric of Pordenone

[11] Boulnois L. The Silk Road, Goerge Allen & Unwin Ltd., London 1966 (Translated from La Route De La Soie, Arthaud, Paris 1963).

[12] "Giovanni de' Marignolli", Catholic Encyclopedia, Vol. XVI, New York: Encyclopedia Press, 1914.

[13] Ruy González de Clavijo. Embassy to Tamerlane 1403-1406.,Guy Le Strange, tr. (London: Routledge) 1928:280, quoted in Frances Wood, The Silk Road: two thousand years in the heart of Asia 2002:137.

[14]  דניאל בורסטין, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, הוצאת כתר, ירושלים, 1983, עמ' 110-111.

[15] . רנן הורקני, החיים החדשים של דרך המשי, באתר ynet,  7 במארס 2016