דרך הגנים של דרום אפריקה

כתב: גילי חסקין; ‏26-02-23

תודה מיוחדת לאבי שפיר, שהוליך אותי לראשונה בארץ מרהיבה ומרתקת זאת.

ראו גם, באתר זה: טיול לקייפטאון וסביבתה; טיול לאזור הקארו, הממלכה הררית לסוטו, קוואזולו-נטאל – השער ללסוטו. מבוא לטיול באפריקה; לטייל באפריקה.; דרום אפריקה – המלצות לקריאה 

לאלבום תמונות

כתבה זו מתארת סיור לאורך דרך הגנים שבדרום אפריקה.

"דרך הגנים" (Garden Route), היא אחד האזורים המפורסמים ביותר בדרום אפריקה. זוהי רצועת חוף יפהפייה, שאורכה 160 קילומטרים וסימולה N2. אין בה ולו רגע אחד משעמם: מצד אחד, רכס ההרים המיוער של אוטֶניקוּאה (Outeniqua), המתנשא לגובה של כ-1,500 מ' ובו צמחיה עשירה, רובה אוטכטונית (ילידית) ומצד שני, חופים מרהיבים, לגונות ואגמים מתוקים או מלוחים. מעת לעת חוצים את הדרך, שפכי נהרות ומעשירים אותה בגווני כחול וירוק. לאורך הדרך פזורות כמה עיירות נעימות ומטופחות, בהן שפע של מקומות אירוח ואטרקציות תיירותיות, כולל אפשרויות רבות של סיורים מאורגנים וספורט 'אקסטרים'. כך למשל, צלילה עם כרישים, שנרקול עם אריות ים, גלישת רוח, גלישת גלים, חתירה בקיאקים, רכיבה על סוסים, סקווש (Squash), גולף, טיולים רגליים,  טרקים האורכים כמה ימים, סנפלינג, גלישת קניונים, רפטינג, רכינוע (סֶגְווֵיי), בנג'י, טיול קנופי (צמרות), אומגות (Zip line), חוות הצלה של בעלי חיים וחוות ממוסחרות, בהם מאכילים פילים או רוכבים עליהם. הצלילה עם עמלצים לבנים היא חוויה מאד עוצמתית, בה הצוללים יורדים למים בתוך כלוב, סמוך לסירה, וסביבם חושפים הכרישים שיניים. אכן, הם לא תמיד מגיעים, והמים תמיד קרים, אבל מדובר על חוויה רווית אדרנלין, שכנראה שלא מתאימה לבעלי לב חלש.

הדרך נמשכת מחופי סטיל ביי (Still Bay) במערב ועד לפלטנברג ביי (Plettenberg Bay) במזרח, ומובילה את המטייל לחופו של האוקיינוס ההודי, עם מעט גיחות פנימה, אל תוך היבשת. את הגבול הצפוני של רצועת החוף היפה, יוצרות שרשרות ההרים אוטֶניקוּאה (Outeniqua) וציציקאמה (Tsitsikamma), המתנשאות לגבהים של 1,000 עד 1,700 מטר ובהם צמחיה עשירה המתחלפת עם העלייה בגובה הטופוגרפי. מעת לעת נתקלים ביקבים בהם מייצרים יינות בוטיק, שם מציעים טעימות, מלוות בהסברים, להנאת המבקרים. מול החוף שוחים דולפינים ולווייתנים, ואפשר להצטרף להפלגה מיוחדת לעברם או לצפות בהם מהיבשה. לעתים הם מגיעים סמוך מאד לקוו החוף, לקול מצהלות המטיילים. בהרמנוס (Hermanus), הנמצאת מעט מערבה לדרך הגנים, ישנה מרפסת, בה מתקבצים חובבי טבע רבים, בעונת הנדידה של היצורים המופלאים הללו וצופים בהם, שוחים קרוב אל החוף, מרימים את גבם, מתיזים סילונות של מים, או מציגים לראווה את סנפירם הענק מעל המים. כל זה, ללא הפלגה ממושכת וללא נדנודים של ספינה.

היערות הגולשים מההרים ומגיעים על לים ממש, גרמו לקופירייטרים מוכשרים, להעניק לאזור את השם המצלצל "דרך הגנים" (Garden Route). האוזר ניחן ביופי פראי, אבל ההרגשה היא פחות אפריקאית. הנופים ובתי ההארחה הבנויים בסגנון ויקטוריאני, מעניקים תחושה שמדובר בין שוויץ לחופים אירופאיים. דומה יותר לדרום אוסטרליה, מאשר לפנטזיות על אפריקה. חובבי ההשוואות ממהרים להזכיר את ה'ויה אמלפיטה' (הדרך מאמלפי לסורנטו), דרך מס' 1 בקליפורניה[1] ודרכים הרריות בטנריף[2]. אני לא בעד. היופי הזה הוא ייחודי.

התחלנו את הסיור במוֹסְל ביי (Mossel Bay); מפרץ הנמצא בחצי הדרך בין קייפטאון לפורט אליזבת. זהו גם שמה של עיירת הנופש, המוקפת חופי רחצה. האטרקציה המפורסמת בעיר היא מוזיאון הספנות, על שמו של הנווט הפורטוגלי המוכשר ברטולומיאו דיאש (Bartholomew Dias 1450-1500), ובה תצוגה מרשימה של מפות, אביזרי ספנות, מכשירי מדידה ובעיקר, דגם של הקרוולה בה הפליג דיאש עד לכף התקווה הטובה.

ב-10 באוקטובר 1486 יצא דיאש בראש שלוש ספינות, שתי קרוולות וספינת אספקה, עם טובי הספנים של הצי הפורטוגלי, כולל נווטים שהשתתפו במשלחתו של דייגו קאו (Diogo Cão), שגילה את שפך נהר הקונגו[3]. הוא לקח עמו ששה אפריקאים, שנועדו לסייע לפורטוגלים בסחר עם המקומיים. ב-1487 התקרב דיאש אל דרומה של אפריקה. עקב הסערה המתקרבת, הוא השאיר את ספינת האספקה ליד חופי נמיביה. באחד מעיקולי החוף, פקדה סערה את המשלחת והיא נאלצה להעמיק אל תוך הים. הספינות שטו שלושה עשר ימים, במפרשים מקופלים, בים סוער ונסחפו דרומה, הרחק מהחוף. כשוך הסערה, ניסה דיאש לנתב את ספינותיו מזרחה, במפרשים מונפים. אך כשניסה לחזור לחוף גילה שהוא נעלם. הוא פנה צפונה, כ-300 מייל, עד שראה לפניו הרים גבוהים. הוא הבין שלפניו הקצה הדרומי של אפריקה – כף אגילס (Cape Agulhas).

הוא קרא לנקודה בה שב לחופי אפריקה – מפרץ סינט בלייז ( Aguada de São Brás ) – על שם הקדוש שיומו חל באותו תאריך והמשיך בהפלגה מזרחה. הוא ידע שהדרך הימית להודו פתוחה בפניו ושדבר אינו עומד בדרכו.

ב-3 בפברואר 1488 עגן דיאש כאן, במפרץ מוסל (Mossel), כארבע מאות ושישים ק"מ מזרחית לקייפטאון של ימינו. כשעלו אנשיו אל החוף, ניסו הילידים לגרשם באבנים. דיאש עצמו הרג אחד מהם בחץ מקשתו ובכך הסתיים המפגש. עתה נותר לדיאש, רק להגיע להודו ולזכות בתהילה רבה, אך דווקא אז התמרמר הצוות ודרש לחזור הביתה. לטענתם השלימו את המשימה שלשלמה נשלחו ועליהם לשוב לפורטוגל. דיאש הסכים, בתנאי שיקבל אישור בכתב לכך, שהצוות כפה עליו את השיבה הביתה, עבור הפוליטיקאים של ליסבון. כפי שהעיר מאיר בן דוב, גם בקצה השני של כדור הארץ, ידע דיאש היכן צפויה לו הסכנה האמיתית…

בדרכם חזרה שבו אל אניית האספקה, ממנה נפרדו תשעה חודשים קודם לכן, כשעל סיפונה היו תשעה אנשים. כעת נותרו רק שלושה ואחד מהם מת לאחר שנפגש עם חבריו, כנראה מרוב חולשה. אניית האספקה אכולת התולעים הועלתה באש ושתי הקארוולות שבו לפורטוגל בדצמבר 1488, ששה עשר חודשים ושבעה עשר יום לאחר צאתם. בדרכו חזרה לליסבון, העניק דיאש, לכף הגדול המפריד בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי, את הכינוי "כף הסערות" (Cabo das Tormentas), על שום  הסערות העזות המנשבות שם, אך המלך ז’ואאו ה-II, שינה את שם המקום ל"כף התקווה הטובה" (Cabo da Boa Esperança), שכן עתה הונח יסוד למצוא את הדרך להודו.

כאשר נכנסו אניותיו של דיאש לנמל ליסבון, בין מקבלי פניהם היה גם כריסטופר קולומבוס, שהיה אז עדיין אלמוני. הוא הגיע לליסבון בפעם השנייה (הראשונה הייתה ב-1484), כדי לשכנע את המלך לממן את מסעו הימי אל הודו, בהפלגה מערבה, דרך האוקיינוס האטלנטי. נצחונו של דיאש היווה אכזבה לקולומבוס. כעת הוכח שדרך הים להודו, סביב אפריקה, אפשרית ומסעו של קולומבוס נעשה מיותר. קולומבוס נאלץ לחפש לו תמיכה בספרד, שטרם מצאה את דרכה סביב אפריקה. דיאש רצה לארגן משלחת חדשה ולצאת מיד אל עבר הודו, אך אז להיטותו של המלך פחתה, ומסעות הגילוי הפורטוגליים נעצרו לתשע שנים. דיאש נהיה לאיש הנשכח של עידן התגליות.

ב-1497 עגן כאן וסקו דה גמה, בשליחותו של המלך מנואל (Manuel) הראשון. הוא גם סחר עם שבטי הקהוי-סאן (Khoi-San) המקומיים. לאחר שהספנים גילו את הצדפות הרבות החיות במימי המפרץ, שהיו עבורם מזון משובח, שונה שם המקום, ב-1601, למוסל ביי, היינו, 'מפרץ הצדפות'. המקום הפך  לנמל מסחר מרכזי, מכאן יצאו ועדיין מייצאים צדפות משובחות.

בקצה העיר, יש מקום שנקרא The Point ובו טיילת יפה לאורך החוף, מסעדות ומרכזי ספורט. הלכנו עד לקצה הטיילת, שם נחשפים סלעים משוננים, שצבעם אדמדם ויוצרים בריכות מים שקטים לרחצה. המוני נערים קופצים למים, יוצאים מהם וחוזרים חלילה. מהצוק שממעל, יורדים רבים באומגה, החולפת במהירות מעל הסלעים ומעל ראשיהם של המתרחצים. התחלנו לטפס אל ההר זהו חלק ממסלול הליכה שנקרא St. Blaized Trail, שעובר על פני הצוקים הנופים אל הים ואורכו 13.5 ק"מ. בשל קוצר הזמן, "חתכנו" עד מעל למגדלור, צפינו במבנה הבולט והמרשים, הבנוי על הצוק. בוהק בלבן ומעוטר בפסים אדומים, על רקע הכחול העמוק של המפרץ והמשכנו בדרכנו.

העיר ג'ורג' (George), נקראת על שמו של המלך הבריטי ג'ורג' השלישי ומציעה אטרקציות שונות, כולל מוזיאון הרכבות ויציאה למסלולים ביער אוטֶניקוּאה, כולל טרק בן שבוע ימים, עד לנייזה. אטרקציה מיוחדת היא טיפוס בקרון קטן, שנועד בעבר לבדוק את המסילה, אל היער. מג'ורג' יצאה בעבר רכבת האוטֶניקוּאה צ'וּ-צ'וּ (Outeniqua Choo-Tjoe), שהופעלה על ידי קיטור ונסעה מזרחה לכיוון נַייזנה (Knysna), כשהיא חולפת במסלול מרהיב לאורך החוף. הרכבת חדלה מלפעול. נקווה שתחדש ימיה כקדם. מזרחה לג'ורג', מתחילה שרשרת של אגמים מלוחים ומתוקים, בנחלים הנשפכים אליהם, בכמה מקומות, כשצפינו בכתמים הכחולים המוקפים בירוק, נראו מטיילים חותרים בקיאקים. 10 ק"מ מזרחית לעיר, פרוסה רצועה של 30 ק"מ של חופים, שמורים היטב, ללא פיתוח תיירותי. מדובר למעשה בשני חופים ארוכים ורחבי ידיים: Wilderness ו- Leentjiesklip. זהו חלק מהפארק הלאומי Garden Route NP. האזור עתיר ירק, זרוע אגמים קטנים וחרוץ על ידי נחלים. חובבי ציפורים מגיעים לכאן כדי לצפות בבעלי הכנף הרבים המקננים בו, או חולפים מעליו.

לצד הדרך, לגונה יפהפה, שמימיה כהים, כמעט שחורים, בולטת כנחש מתפתל לתוך היבשה, מוקפת צמחיה עבותה במיוחד, ונקראת Kaaimay, "לגונת התנינים". במים הכהים עתירי הצמחייה נראו מטיילים חותרים בקיאקים צבעוניים. מעניין מה יקרה אם מי מהם ייפול למים. בהמשך, נראתה לגונה רחבה מלאה בעשבי מים, בה נראו עופות מים, המכונה  Ganz Vleie, כלומר, "ביצת האווזים". מקום יפה לחתור או להתבונן בנוף.

בהמשך הדרך פניה ימינה, כלומר דרומה, אל שמורת הטבע חוֹאוּקאמָה (Goukamma Nature Reserve) היפה, הנמצאת מזרחית ללגונות של וילדרנס (Wildernes). מדובר ב-14 קילומטר של חוף סלעי ומצוקי אבן חול, חולות מכוסי צמחייה ואגם גדול. בשמורה חיים כ-150 מינים של בעלי כנף: עופות של מים מתוקים, עופות חוף, ציפורים המסתתרות בסבך, שחפים לרוב, ועופות חוף. בכניסה לשמורה, רצועת חול דקה, היוצרת את הלגונה, עליה מושבת קינון של שחפים. שוטטנו קרוב, לא קרוב מדי, כדי שלא להפריע להם והתבוננו בהשתאות בעופות העולים ויורדים, תוך נפנוף כנפיהם. לתשומת לב מיוחדת זכו  שלצדףשחורים, שבלטו במקורם האדום. מקום שראוי לפחות ליום טיול.

מזרחה על הכביש הראשי נמצאת נייזנה (Knysna). עיירה תיירותית מטופחת, לשפת לגונה יפהפייה, חלקה כמראה, עטורה ביערות, מוקפת בשטחי מים המופרדים ממנה על ידי לשונות חול. מסביבה, חגורה של גבעות מיוערות ובכניסה אליה אסטואר (estuary), שהוא ההיפך מדלתה, כאן הנהר אינו כובש חלקים מן הים, אלא ההיפך, המים נוגסים בשטחי היבשה. בלגונה היפה, שלו בעבר צדפות משובחות וכיום מגדלים אותן בכלובים מיוחדים. כשהבריטים הגיעו לכאן, הם החלו לכרות את Cape Real Yellow Wood , העצים המיוחדים שגדלו ביער, המוכרים בעיקר בשמם הלטיני: Podocarpus latifolius.  עצים גבוהים אלו נודעו בגזעם הצהוב, הטוב לבניית בתים, רהיטים וספינות. הבריטים היו האדונים והמנהלים. הם לא חטבו את העצים בידיהם, לשם כך הם השתמשו בשחורים ובאפריקנס, שאת עבודתם ניצלו בציניות ובתאוות בצע כפי שמתואר היטב בספרה המיתי של דלין מתיה, "הקפות ביער". ביערות חיים עדיין פילי היער, שהם קטנים וקומפקטיים ביחס לפילי הסוואנה. כבר עשרות שנים שהם לא צולמו בטבע. אם כי ריינג'רים מדווחים שהם חיים במעבה היער. זכור לי היטב מן הספר, פיל ענק גדל חטים, שהיה מושא הפחד של החוטבים המתוארים ב"הקפות ביער" וכונה בפיהם "זקן רגל".

העיר התפתחה כמרכז לסחר בעצים. הלגונה הייתה נמל אידיאלי. מעל המקום בו נכנס הנהר ללגונה, מזדקרים שני צוקים מרשימים, בנויים אבן חול אדמדמה, מקום אידיאלי לצפות בלגונה ובגווניה המשתנים משעה לשעה. בית המלון שלנו נמצא על שפת הלגונה ומהחלון נראות יאכטות וספינות מפרש לרוב, עוגנות במקום בו עגנו פעם הספינות שהובילו לאירופה בולי עץ. בין הסירות נראים מטיילים חותרים בקיאקים, על הרציף, מסעדות משובחות. מתקני הדמיה של משחק גולף, דוכנים למכירת מזכרות ועוד. שעות הערב עושות חסד עם הלגונה. המים והשמים מקבלים גוון חום זהוב, כמו בתמונות ישנות. קסם אפריקאי.

בשעת בקר מוקדמת, כשהאור עדיין רך והחנויות, כמו המסעדות, טרם נפתחו, יצאנו לטיול בלגונה של נייזה (Knysna). המים היו חלקים כמראה, הרציפים השתקפו בהם בבירור ותרני הסירות נראו כשהם  במהופך. כך גם הגבעות שמצדו השני של המפרץ. כמה משכימי קום חותרים במהירות, מפלחים בסירתם את המים.

באזור נמצאו עקבות מאובנים של בני אדם, מלפני 90,000 שנים. מדובר באוכלוסייה של ציידים מלקטים שנקראו סאן (San) ויישבו את רובה של דרום אפריקה, בתקופת האבן העתיקה. אלו התחלפו בהדרגה על ידי שבטים דוברי Khoekhoe. ב-1760 הגיעו לכאן האירופאים הראשונים וייסדו חווה בחוף המזרחי של הלגונה. תחילה היו אלו הולנדים. הדור השני נקרא כבר 'אפריקנס'. אחריהם השתלטו הבריטים בכוח הזרוע. המקומיים זוכרים לבריטים את ההשתלטות הכוחנית ואפילו את פשעי המלחמה שחולל במלחמת הבורים, אבל מכירים תודה על כך שהמהפכה התעשייתית הבריטית הקפיצה את המדינה, מארץ אפריקאית, למה שהיא כיום.

יצאנו לשיט בסירה לאורך הלגונה, בהובלת מדריכה מקומית, שלא חדלה מלדבר ולמעשה לא אמרה דבר. לאחר כחצי שעה מרהיבה של שיט, של מראות שמכרים, של צבעי כחול מתערבבים בירוק, של מים חלקים שהופכים לגליים, של יער המגיע עד לים, הגענו לשמורת הטבע Featherbed . שם, טיפסנו במשאית 4X4, אל עמוד השער המערבי של הלגונה. הנוף שראינו בדרך היה מרהיב. עוצר נשימה, שעוד מספר סופרלטיבים לא יצליחו לתאר נאמנה את הדרו. כחול רך של בקר, ירוק של גבעות מיוערות, חום עז של בלעים, תכלת בשוליים, שובל לבן של סירה והרבה גוונים של השתקפויות במים. מראש ההר ירד המצוק בתלילות אל קוו המים ממש. לאחר סדרה של תצפיות, ירדנו בשביל נוח, לצד שלטים המסבירים על כל צמח וצמח, אל שביל צר שהוביל מעל לקוו המים. חלפנו על פני נקרות יפהפיות, כשגלי המים, עתירי הקצף, מלחכים את היער. במקום מסוים, עזבנו את השביל וירדנו בגרם מדרגות מתפתל, לחללים בהם הבלייה הבקיעה את חומת הסלע והים הציץ מן הנקרות שנפערו בהר.

סיימנו את הסיור בארוחה דשנה. המטעמים נשטפו עם הרבה בירה. דרום אפריקה יודעת לפנק, הרבה יותר מאשר כל ארץ אפריקאית אחרת. זכינו לשעת חסד, בה יכולנו לבהות במים ללא נקיפות מצפון, עד שהספינה החזירה אותנו ישר אל גרג נהגנו, שהמתין על הרציף.

נסענו משם לשכונות הגבוהות של העיר נייזה, שקל להתעלם ממנה, כששוכנים לחוף הלגונה, למרות שהיא מונה למעלה מ-70,000 תושבים. השינוי בנוף האנושי חד, בולט, אגרסיבי כמעט. אם לחוף האגם שוררת אווירה של משהו בין אגנו הצפוני של הים התיכון לבין ויקטוריה שבאוסטרליה, הרי ברגע שמתחילים להעפיל, בין הפחונים הבנויים ממעל, נכנסים לאפריקה ממש. אפריקה Hard Core.

התבוננו ממעוף הציפור, אל הבתים הדלים המטפסים על המדרונות, העומדים בסתירה עצומה לשלווה ה"אירופאית" של האגם. המלווה שלנו הצביע בסיפוק על כך שיש כאן היפוך במדרג הבניה: השחורים חיים מעל הלבנים…. מבתיהם העלובים נשקפת תצפית נפלאה על הלגונה ועל המצוקים החובקים אותה. המקום דל מאד, אך למרות הפערים הכלכליים הגדולים ולמרות זיכרון האפרטהייד, הטרי עדיין, לא חשתי צריבה בעיניהם של המקומיים. כזו המוכרת ממקומות רבים באפריקה

בחור מזוקן בדלילות, בעל ראסטות ארוכות המוגנות במעין מטפחת ענקית, לקח אותנו לשכונות של הראסטאפרי, המורכבת ממהגרים מאפריקה כולה, שחדרו לכאן בדרך לא דרך. רסטאפרי (Rastafari) היא תנועה דתית-תרבותית מונותאיסטית, שמקורה באוכלוסייה השחורה בג'מייקה. הראסטפארי, החלה את דרכה כתנועה לשחרור שחורי העור מעליונות האדם הלבן, נולדה בג'מייקה של ראשית המאה ה-20 ועם הזמן התפתחה לדרך חיים ולאמונה בטבעיות, בניקיון הגוף מחומרים לא טבעיים ובשחרור המוח והנשמה מכבלי החברה המודרנית, שנתפשת כמסואבת.

הולדת התנועה הרסטפארית בשנות ה-30 של המאה ה-20. אבי התנועה היה מרקוס גארווי  (Marcus Mosiah Garvey Jr.)   מג'מייקה, מראשי התנועה הפאן אפריקאית, אשר לחם לשוויון זכויות של צאצאי העבדים בג'מייקה ולהחזיר לשחורי העור את כבודם האבוד, בשנים 1930-1914 ופעל בקרב אוכלוסיות ממעמד כלכלי וחברתי נמוך. יסודותיה של התנועה מושתתים על הדת הנוצרית, בשילוב רעיונות המבקשים לבטא עצמאות והעצמה שחורה בקרב מעמדות אלו. גארווי שאל בקול: "מדוע מלכת אנגליה תהייה מלכתנו (ג'מייקה היתה תחת שלטון בריטי) ולא יהיה לנו מלך אפריקאי"? המלך האפריקאי היחידי שהיה זמין היה קיסר אתיופיה, היילה סילאסי.

ראו באתר זה: תנועת הראסטפארי

החל מה ועד היום שומרת התנועה הרסטפארית על מספר תפיסות יסודיות הקשורות באופן מהותי לזהות האתיופית. הם נקראים על שמו של ראס-טפארי, כפי שנקרא קיסר אתיופיה היילה סילאסי, טרם הכתרתו. עקרונות היסוד של התנועה הרסטפרית נטועים עמוק במרחב הרוחני-דתי של הנצרות האתיופית.  הרסטפארים רואים את שורשיהם כנטועים באתיופיה ומדגישים זאת על ידי מספר אלמנטים היסטוריים, דתיים-רוחניים וחברתיים. זוהי תופעה מופלאה: צאצאי עבדים מאפריקה התיכונה וממערבה, חשים קשר כה עמוק למדינה ממזרח היבשת, שלא הם ולא אבותיהם היו בה מעולם. הרסטאפארים מתחברים למסורת האתיופית שמאדירה את תפארתה של אתיופיה והאדם השחור, כחלק מניסיונם לנכס לעצמם זהות שורשית ועצמאית המנותקת מהשפל והשעבוד של תקופת העבדות.

על קירות הבתים ראינו את דיוקנו של היילה סילאסי, שכונה גם "גור אריה יהודה". ביקרנו בבתים, ראינו את גינות הקנאביס, ה"מנקים" לדבריהם את הגוף. שוחחנו עם הפעוטות  שקנאביס זורם בעורקיהם כבר מילדות, ניגנו עמם על תופים, התבוננו בגרפיטי הרבים, בילדים שנעצו בנו עיניים סקרניות, ושוחחנו בקצרה עם אשה ש"רולים" ירוקים  מפלסטיק תקועים בשערה.

לאחר ששבנו מהמציאות, חזרה לחלום של הלגונה, נסענו כחצי שעה, אל עמוד השער המזרחי של הלגונה, טיפסנו בכביש מתפתל, דרך שכונת יוקרה, לתצפית, המשקיפה על הלגונה, ששנתה את צבעה באור אחר הצהרים, באסטואר של הנהר ובחוף הים. שביל מטופח מתפתל לאורך המצוק, ומאפשר תצפיות  למטה, אל הים, מערבה, אל הגבעה עלה סיירנו בבקר והן מזרחה למצוק תלול, שצבעו חום אדמדם והבתים הלבנים שבראשו, מזכירים עוגת קצפת.

נסיעה קצרה הוליכה אותנו ל– Coney Glen beach. הליכה קצרה ממגרש החניה, בתוך יער דליל וירידה לצוקים אדומים ומשוננים, הבולטים מתוך המים וכולאים ביניהם בריכות קטנות. צבעי אחר הצהרים היטיבו עם המראות.

שבנו לנייזה, כדי לנוח מעט וכדי לצאת לארוחת ערב במסעדה המשובחת34° South . מאכלי ים הנשטפים בכוס של יין שרדונה, מבט ללגונה המצהיבה, בגוונים המקבלים גוון של חלודה, הסירות הנראות כצלליות. השלווה הזאת נספגת.

עזבנו את נייזה (Knysa) בתחושה של כמעט החמצה. זה לא מקום לשני לילות בלבד. מגיע לסביבה הזאת הרבה יותר. צפינו פעם אחרונה בלגונה היפהפייה, שכיום מפרנסת את תעשיית התיירות, אך בימים ההם, הגיעה הפרנסה מסחר בצדפות ובעיקר סחר בעץ. הדמות המשמעותית ביותר בתולדות נייזה היא בריטי בשם ג'ורג' רקס (George Rex), שהאגדה המקומית מספרת שהיה  בנו של המלך ג'ורג' השלישי, הוא הפליג בספינתו שנקראה 'נייזה' וסחר לאורך החוף. כשמת בשנת 1839, היה בעל האדמות הגדול באזור.

יצאנו בשעת בקר מוקדמת, חזרה לכיוון מערב, הכביש עובר ליד שטחים מוצפים, שנקראים בפי המקומיים Wet Land. גרג מסביר שהמילה Swamp, היינו 'ביצה', אינה מתאימה, כי האחרונה מתייחסת לאזור של מים עומדים, עם לא מעט גזעי עצים רקובים. בעוד שב-Wet Land, יש זרימה והמים צלולים. פנינו  צפונה, אל רכס אוטֶניקוּאה (Outeniqua). לאחר כרבע שעה של נסיעה במעלה ההר, הגענו לשער Goudveld. הריינג'רים בדקו שאני מצוידים באישורים מתאימים (חובה!) והתחלנו לנסוע בתוך יער סבוך, שכולו צמחים ילידי דרום אפריקה. אין זה יער גשם טרופי, שהרי אנחנו בקוו רוחב דרומי ובאקלים דומה לזה ששורר בים התיכון (הצפוני), אלא משהו שמזכיר יער אירופאי, אבל צפוף כמו חורש ולהבדיל מהיער של האזור הממוזג, גם עשיר במינים. כאן עובר Outeniqua Trail – מסלול של שבעה ימי הליכה, המתחיל בג'ורג' ומסתיים בנייזה.

בדרך ראינו קודו ניאלה (Kudu Nyala) ביישן שקפץ במהירות לתוך הסבך. היה זה זכר שגובה כתפיו כמטר ואורך גופו גבוה בהרבה.  בית גידולו הוא בעיקר באזורים מלאים סבך ושיחים, ולעיתים גם בסוואנות, בדומה לכמה מינים הקרובים אליו. רגליו ארוכות ודקיקות ובעזרתן הוא יכול לרוץ במהירות ולטפס על הרים בקלילות. צבעו של הזכר חום-שחור ופסים לבנים חוצים את גבו לרוחב והוא מתאפיין בקרניים ארוכות ומכופפות לאחור. כמו אצל קרובי משפחתו, זכר הניאלה נלחם ביריב, באמצעות נגיחות קרניים. המנצח זוכה בנקבות ואוסף סביבו הרמון שלם. הנקבה ממליטה עגל אחד, לאחר היריון של תשעה חודשים, אותו היא מחביאה מטורפים פוטנציאלים. טיפסנו לגובה של 1,400 מ' לערך, אך למרות הגובה הטופוגרפי ושעת הבקר המוקדמת היה חם מאד. נסענו לאזור Woodmill, שם נמצא זהב באמצע המאה ה-19. אך בעקבות גילוי מרבצי הזהב של אזור יוהנסבורג, זנחו את המכרות. הזהב משגע את העולם.

כבר בממלכת מפונגובווה Mapungubwe) ) הקטנה, של שבטי הבנטו, שנוסדה במהלך המאה ה-11  והשתרעה בצפונה של דרום אפריקה של ימינו, החלו להפיק זהב ואף סחרו בו, אבל האדם הלבן התייחס לזהב בשיגעון. הזהב והיהלומים גרמו לאירופאים, להרוג את המקומיים וגם אלו את אלו. למרבה הצער, הכורים בראו את היער ונטעו במקומו אקליפטוסים. שריפות תכופות השלימו את המלאכה. בינתיים נעשים מאמצים לחסל את האקליפטוסים, כמו את האורנים, באזורים אחרים.

המשכנו לאתר פיקניק יפהפה שנקרא Jubilee Creek, היינו, 'ערוץ היובל', לכבודה של המלכה ויקטוריה. בלב היער משתרע כר דשא קטן ובריכות מים רדודות שצבעם זהבהב בשל עושר המינרלים שבהם. יצאנו למסלול הליכה ביער, בשביל שהתפתל בצמחיה צפופה, דילג על פני גזעי עצים כרותים, חצה ערוצים על גבי סלעים והוביל אותנו לבריכה עגולה ויפה. אילו היה לנו זמן, ניתן היה לרדת לכאן מאזור המכרות בו היינו קודם. ליד שער השמורה, פנינו לעץ ענק, של Cape Real Yellow Wood , מאותם מיני עצים ענקיים, המתנשאים מעל לאפיריון היער ופורשים את ענפיהם לצדדים. עץ זה הוא שריד ליער של עצים צהובי הגזע, שהבריטים כרתו אותם בהמוניהם. למרגלות העץ, עומדת מצבה, שתחתה קבורה הסופרת דלין מתיֵה (Dalene Matthee;‏ 1938 – 2005) שכתבה באפריקנס ותרגמה את ספריה בעצמה לאנגלית. היא ידועה בעיקר בזכות רביעיית הספרים שכתבה על סיפורי היער, אשר תורגמו ל- 14 שפות. ספריה, עוסקים ברובם בסביבה הגיאוגרפית  בה חיה היא את מירב שנותיה – יערות העד של נייזה. מבין דפי הספרים, עולה התנגדות עזה לאפרטהייד, אבל, הם אינם מציגים את הבורים בכללם, כעם של גזענים, אלא כחברה בעלת ריבוי דעות. ספריה דנים גם במתחים שבין הבורים לבין המתיישבים הבריטים שהתנשאו עליהם. ספרה "הקפות ביער", (Kringe in 'n bos’  באפריקנס; Circles in a Forest באנגלית) שיצא לאור ב-1984 והיה לרב מכר עולמי, הפך לספר איקוני בדרום אפריקה ולחלק מתכנית הלימודים בבתי הספר.

ירדנו מ-N 12 והמשכנו לנסוע מזרחה. לארוך הדרך יש לא מעט אטרקציות, ממוסחרות במידה זו או אחרת. כך למשל Garden of Eden, המציע שביל הליכה מסומן ברחבי היער, על גבי שביל עץ. לא בדיוק מסלול הליכה, אלא מקום להירגע בטבע. אטרקציה אחרת, פופולרית מאד היא 'פארק הפילים', שזוכה משום מה, להרבה שבחים. זוהי לא שמורה, אלא שטח מגודר, בו חיים ששה פילים אפריקאים, בעלי חטים זעירות, מאולפים למחצה. המבקרים, להפתעתי, כמעט כולם מקומיים,  נוסעים אליהם בעגלה רתומה לטרקטור, מאכילים את הפילים העומדים מעבר לגדר עץ ושולחים אליהם חדק ארוך. אחר כך פוסעים ליד הפילם ומצטלמים איתם. למרבה השמחה, כאן לא רוכבים על הפילים כמו בחוות אחרות. לטעמי, המקום מביך ממש. מתאים אולי לילדים קטנים. 30  ק"מ מזרחה לנייזה,  נמצאת העיר פלטנברג ביי (Plattenberg Bay), הפרוסה מעל לחופו של מפרץ עגול ומרהיב בשם זה. מעל המפרץ, נראים בתי מידות של עשיריה של דרום אפריקה. "פלט" כפי שהיא מכונה בפי המקומיים, מוקפת בסלעים אדמדמים של אבן חול, מיוערים, בצמחיה נמוכה ('פינבוש') כשהחום-אדמדם של הסלעים, מבצבץ מתוך הירוק. באביב, הירוק זרוע בפרוטאות בשלל צבעים. העיר כונתה 'בהיה פורמוסה' (Bahia Formosa), היינו, המפרץ היפה, בפי הספנים הפורטוגלים, שהגיעו לכאן בחפשם מים טריים ומזון. המקום השתנה לבלי היכר מאז המאה ה-16, אבל יופיו, הגם שהשתנה, נשמר. היא מצבור של שפכי נחלים, לגונות וחופים מרהיבים. על לשון יבשה, המפרידה את המפרץ לשנים, בנוי מלון גדול, הבולט בצבעו הלבן ואינו מתחשב כלל בנוף.

המסעדות בנויות דווקא נכון, חבויות בצלע ההר ומשקיפות על הנוף. מקום נפלא לאכול צהריים. בחופים נופשים המוני בני אדם. חלקם שוחים, מרביתם משתזפים ורבים אחרים תופסים גלים. לפתע נשמעה צפירה המתריעה על סכנת כרישים וכאיש אחד יצאו ההמונים מן המים והתבוננו בסקרנות בים. תור ארוך השתרך ליד דוכן למכירת גלידה בצבע כחול. ששה נערים לקקנים, מחויכים להפליא, הצטלמו אתנו. בקצה המערבי של המפרץ, נמצא חצי האי רוברג (Robberg) ובו שמורה בשם זה. זהו אי אליפטי משהו, שמסלול הליכה מקיף אותו, על גבי מצוקים המזדקרים לגובה של כ-140 מ' מעל הים. אורך המסלול 9.3 ק"מ, אבל אפשר לקצר אותו. מכל עבר ניבטים נופים מרהיבים של מפרצים חוליים או סלעיים. גם זה מקום הראוי ליום שלם….

מזרחה משם, נמצאת שמורת הטבע של נהר Keurboom, המגיח מתוך הרי Langkloof, כשהוא עתיר צמחיה. ספינה מובילה את המטיילים במעלה הנהר. החרוצים, שזמנם בידיהם, עושים זאת בחתירה בקאנו. לאורך הנחל גדלה צמחיה צפופה. ככל ששטים במעלה הנהר, הנקיק נהיה צר יותר, והמים כהים יותר, עד שבעומק הנחל, דומה שצבעם שחור. כאן חיים שלדגים לרוב (ענקים ומלכיתים), צופיות ססגוניות להפליא, ויפה במיוחד הוא הלורי (Lourie), שראשו גדול, צבעו כחול וציצית צהובה מזדקרת מראשו.

מזרחה נמצא גן הקופים Monkey Land. זוהי אינה שמורת טבע, אבל מקום יפהפה, המאפשר למטייל ללכת בסיור מודרך ביער ולצפות בקופים הרבים החיים שם, מבלי לחוש תייר ממוסחר. אמנם, למעט הקוף הכחול"  (Cercopithecus mitis), שהוא מקומי, מרבית הקופים הם מדרום אמריקה כמו קוף עכביש וקוף שאגן, הניכרים בזנבם הלופתני, קוף סנאי (מרמוסט), אף הוא מדרום אמריקה, שלמרות גודלו ואולי בגללו, הוא תוקפני במיוחד, כלפי קופים אחרים. ראינו גיבון ממזרח אפריקה ולמורים מדמגסקר.

צמוד לגן הקופים, נמצא 'גן העדן לציפורים'. זהו יער גשם טרופי, שבו גדלים יחד עצים דרום אפריקאיים ומטפסים דרום אמריקאיים, ובלבו מקווי מים קטנים מכוסים בנופרים. המקום זכה בדין בשמו "גן העדן". המקום מכוסה ברשת וחיות בו ציפורים לרוב, בהן ניתן לצפות, כאילו בסביבתן הטבעית. אכן, גם כאן נראים עופות שאינם בני המקום, כמו פסיוני כסף שהגיעו מדרום מזרח אסיה; פסיון זהב שהובא מסין, מגלן ארגמני מוונצואלה, ארה יקינטונית מהאמזונס ועוד, אבל הרושם הכללי, עז.

בהמשך נמצא, Nature Valley , שהיא חלק מיער ציציקמה (Tsitsikamma). זוהי פיסת אלוהים קטנה, של חופים מרהיבים, לא נגועים, עטורים בהרים מיוערים, בין הערוצים החוצים את הבקעה, חבויות לגונות קטנות. את הרכס חוצה קניון מרהיב Groot River שבאחת ההסתעפויות שלו, הקרובה לכביש, נמצא מצוק ה"באנג'י", הגבוה ביותר בעולם. סיימנו את היום בכפר נופש יפהפה, בו הבקתות מסודרות בעיגול, סביב כרי דשא וגינות מטופחות, כשברקע נישאים הרי ציצי'קאמה.

הפארק הלאומי ציציקאמה (Tsitsikamma), הוא אחת מגולות הכותרת של דרך הגנים הדרום אפריקאית. הוא נמצא מעבר משני צדיו של קניון Boukrans, היינו, הקניון הכחול, המפריד בין הכף המערבי למזרחי. זו שמורת טבע, שמציעה למטייל, יער, מפרצים חוליים, מצוקים, חופים סלעיים,  קניונים ועולם חי מגוון. שמורה הראויה לכמה ימי טיול. הוראת השם "ציציקאמה", בשפת הקוי סאן, היא 'המים השופעים'. היא חלק מהשמורה של דרך הגנים ואורכה 68 ק"מ. מעבר להרים המיוערים בצפיפות, ללגונות ולצוקים, קיים כאן "שביל מתחת למים", היינו עולם תת מימי עשיר, למשנרקלים ולצוללים. בשעת בקר פגשנו שני צוללים מאושרים, שדיווחו על כמות גדולה ומגוונת של דגים. בפארק עוברים שני הטרקים המפורסמים בדרום אפריקה: 'מסלול הלוטרות' (Otter Trail) העובר בסמוך לחוף הים, בו ניתן ללכת רק ממזרח למערב ושביל ציציקאמה (Tsitsikamma Trail), העובר על ההרים ובו ניתן ללכת ממערב למזרח. הראשון אורך חמישה ימים והשני ששה. בשני המסלולים, פזורות לאורך המסלול, בקתות ובהן מזרונים בלבד. שניהם מציעים נופים מרהיבים. מסלול הלוטרות מפורסם ופופולרי יותר. אבל מותר להכניס לשטח 12 איש ליום, לכן יש להירשם לטרק שנה או שנתיים מראש.

האטרקציה הראשונה בפארק, כשבאים ממערב היא ה-Nature Valley, שכולה הרים, מפרצים כחולים, שצבעם משתנה מרגע לרגע,  וחופים חוליים. הכול פראי, בתולי, לא נגוע. נראה הכי קרוב לרגע שאלוהים ברא את המקום. לא הרחק משם, נמצא Salt River Trail, שלו מים צהבהבים.

פנינו דרומה, לכיוון הים, הלכנו לכיוון גשר תלוי על נהר הסערות (Storms River), הגולש מהרי ציציקמה, אל האוקיינוס ההודי, דרך קניון מרשים. מדובר בסיבוב כשעה במסלול  מסודר ונוח, המתפתל בסבך ומשקיף על הים. הגשר, אלו בעצם שני גשרים תלויים, המאפשרים הצצה פנימה לקניון העמוק, ההולך ומשחיר ודומה שצופן בלבו סוד.. אחרי הגשר, מוביל השביל בתלילות, מעלה מעלה, לתצפית על החוף ועל פי הנהר.

חזרנו היישר לטיול מודרך, בקאנו זוגיים, דרך האוקיינוס ופנימה אל הקניון. זהו טיול המאפשר להרים את הראש מעלה ומעלה ובקושי לראות את החריץ הדק של השמיים. פס כחול בתוך השחור ירוק שמסביב.  טיול המאפשר גם מבט קרוב אל שכבות אבן החול, על הצמחייה הנאחזת בקיר בעקשנות ועל הקורמורנים הרבים החוצים את הקניון מגדה לגדה. לקורמורן מעוף דומה לזה של ברווז, אך הוא מסורבל יותר. על עמוד סלע מולנו, נראה זוג קורמורנים טורח בבניין הקן. הזכר מביא לנקבה ענפים במקורו. אם היא מוצאת את הענף בלתי ראוי, היא משליכה אותו המיימה. שני המדריכים הצעירים, קלטו כמה מילים בעברית ולא חדלו לקרוא לנו "אבא", "אמא" ולזעוק "מחליק", בל פעם שזה היה נחוץ או לא. הם הנחו אותנו בחתירה, וקראו בקול רם "ימינה" או "שמאלה", לפעמים אפילו מבלי לטעות. חתרנו בנעימים, בקניון המתפתל והמוצל, אפילו חשוך משהו, אל מקום בו הוא נפתח אל השמים ואור רב שוטף אותו, שם עגנו. המדריך הפנה את תשומת לבנו אל שכבות הסלע הנטויות בצורה אנכית, דיבר על הקימוט, הזכיר את טקטוניקת הפלטות (תזוזת היבשות), אך מיהר לסייג, שזו דעת המדע, בעוד שהוא עצמו לא מאמין במדע, אלא בתנ"ך בלבד. ניסיתי לשכנע אותו שאין סתירה בין השנים; שהקב"ה ברא גם את תזוזות היבשות, אך הבחור בשלו. הו תמימות קדושה….

הלכנו כמה מאות מטרים על גבי הסלעים וגלשנו למעין בריכה טבעית, שהיא למעשה התרחבות של הקניון. מי שרצה, טיפס אל  דרגש סלע, ממנו קפץ אל המים. אחרי שהקפצנים סיפקו לעצמם את מנת האדרנלין, עלינו על מזרוני אוויר והתקדמנו בתנועות חתירה איטיות, עוד כמה מאות מטרים, פנימה אל הקניון, בקטע שהלך וצר, עד לנקודה שאי היה אפשר להמשיך ממנה הלאה.

מדובר בטיול של שעתיים נטו, כחצי שעה של התארגנות וברבורים. לחילופין, אפשר לשוט לתוך הקניון , בספינה קטנה, ללא החלק הפנימי. נוח הרבה יותר מבחינת הצילומים, אבל בניגוד לחתירה, זהו טיול פאסיבי. חוויה בה המטייל פעיל, בהליכה או בחתירה, משאירה לדעתי, רושם רב יותר.

ארוחת הצהרים בפארק אינה להיט במושגים דרום אפריקאיים. האמת היא, שלמסעדה היחידה בשמורה הכל כך פופולרית, אין סיבה להתאמץ.

יצאנו לטיול רגלי ב"מסלול המפל". בתחילה עוברים דרך קמפינג ובו אוהלים מעוררי קנאה. ניכר על הגרים בהם, שהם מנוסים בחיי שטח. נעבר לקמפינג,  פסענו בשביל מרוצף, שהפך חיש קל לשביל חולי ואחר כך לסלעי. זהו שביל מסודר בחלקו, העובר במקביל ומעל האוקיינוס. בחלק מהמקומות אין שביל כלל, אלא רק סימנים צהובים, המסומנים על הסלעים של אבן החול. בכמה מקומות יש ללכת על גבי שורשים, להתכופף תחת הענפים. בכמה מקומות נראים מחדרים (דייקים). לעתים, אלו הם דייקים שליליים, אין הכוונה לתכונת אופי כמובן, אלא למחדרים שהתבלו מהר יותר מהסלע אליו חדרו, התבלו והשאירו חריץ עמוק במקום בו נכנסו. כמו ה"נאקב" בסיני. לעתים הדייק הוא "חיובי", כלומר, עשוי מחומר עמיד יותר מסלעי אבן החול, כמו במקרה של דייק גדול מקוורציט, שבלט בגונו הלבן שקוף, יחסית לסלעים העתיקים של אבן החול. לאורך החוף ראינו שחפים ממרחק  קצר יחסית וביער ראינו לא מעט פרחים, כמה ציפורים וביניהם שני עופות לורי כחולים, שציצת ראשם הפעם הייתה אפרפרה, בניגוד ללורי ניזייה שראינו אתמול, שאת ראשו עטרה ציצית צהובה.

ההליכה הייתה לא קלה, בגלל תוואי השטח. לעתים, אם לא מתרכזים, ניתן לאבד את הסימנים הצהובים ולתעות בשבילים שאלתרו מטיילים אחרים. בסופו של דבר הגענו לבריכה טבעית ענקית, שניזונה ממפל גבוה, שהתפרס על פני הקיר, בעשרות זרזיפים, ששיוו לו מראה של הינומת כלה. כמה מטיילים שחו במים. אנחנו העדפנו לצפות בשחפים שלא חששו מקרבת בני אדם ובכמה קורמורנים שבהיעדר בלוטת שומן, הם נאלצים לפרוש את כנפיהם לייבוש. החזרה היא תמיד יותר קצרה ותמיד יותר קלה (חוץ מאשר בשירו המפורסם של אבי טולידנו).

קיבלנו תמונה יפה על הפארק, אך נותרו פעילויות רבות שלא הספקנו לעשות. כך למשל צלילה, אומגה, או ירידה בחבלים לתוך קניונים…. צריך להשאיר משהו לפעם הבאה. לצערי, למרות האינטנסיביות, אנחנו משאירים יותר מדי

חזרה למלון, שטובל בגן מטופח. אחרי מקלחת הגונה, עם כוס משקה ביד, החיים נראים נהדר.

‏ביום המחרת, השכמנו לבקר מעונן. ערפילים גלשו מההרים הירוקים וכיסו את צמרות העצים, במעיין שמיכה צמרירית. קרירות נעימה השתררה באוויר. חזרנו 18 ק"מ מערבה, לערוצו של הקניון הכחול (Boukraus), המסמן את הגבול בין הכף המערבי לכף המזרחי. רובה של דרך הגנים נמצאת בכף המערבי, ממנו באנו. מהגשר הענק, שמתוח בגובה של 216 מ' מעל האפיק, מבצעים את "קפיצת הבאנג'י (bungee) הגבוהה ביותר בעולם". לא רציתי להעליב את הדרום אפריקאים, אבל מצאתי שבספר השיאים של 'גינס', מצוין כי אתר הקפיצות הגבוה ביותר, נמצא דווקא במקאו אשר בסין. שם קופצים צרכני האדרנלין, ממגדל מקאו, מגובה של 233 מ'. למי שלא מכיר את המושג, הוראת המילה "בנג'י", היא 'רצועה אלסטית', בסלנג ניו זילנדי. בכול מקום, מדובר בקפיצה ממקום גבוה, הנבלמת על ידי חבל אלסטי, הקשור לרתמת סנפלינג, אותה חוגר הקופץ (יש מקומות שהחבל נכרך סביב קרסוליו) ומחבר אותו למקום ממנו קפץ. האלסטיות  של החבל, יוצרת בלימה הדרגתית ולא רק שהיא מונעת חבלה, אלא גם יוצרת תנועה מחזורית מעלה מטה (זוכרים את השיעור על אנרגיה קינטית?).

נהוג לחשוב שהספורט האקסטרימי הזה, שבני בצעו בחדווה רבה, אחד מהם על הגשר הזה ממש, הגיע לעולם מניו זילנד. לא בדיוק. מקור הספורט הזה, בטקס התבגרות לצעירים, המכונה "צלילת קרקע" המתבצע, באי פנטקוסט (Pentecost) שבואנואטו (Vanuatu), שם הבוגרים עוברים מבחן אומץ, כשהם קופצים ממבני עץ גבוהים, כשרגליהם קשורות בצמח מטפס, שאמור להחזיק אותם לבל יתרסקו אל מותם. הם יורדים עד למצב ששערותיהם מברישות את הקרקע. האירוע המוזר הזה תועד על ידי צוות טלוויזיה של ה-BBC בשנות ה-50. בשנת 1979 בצעו כמה צעירים, שהיו חברים במה שכונה "אגודה לספורט מסוכן" של אוקספורד, קפיצה מגשר קליפטון (Clifton) המתוח על פני קניון אבון (Avon) שבבריסטול (Bristol). בתום האירוע, נעצרו הקופצים על ידי המשטרה, אך שנה אחר כך,  הם קפצו מגשר הזהב שבסן פרנסיסקו וכך יצרו מודעות לספורט הזה. כבר בשנת 1982 בוצעו קפיצות ספוראדיות ממגדלים ואפילו מכדורים פורחים. ב-1988, פתח אלן ג'ון הקת (A. J, Hackett) הניו זילנדי, חברה שהציע קפיצות מסחריות לציבור הרחב ומשום כך נחשבת ניו זילנד למולדת הבאנג'י.

ליד שפת הקניון, ניצב בחור שחרחר מקומי, שצבע עורו נמצא על הרצף הארוך והמגוון, שבברזיל היו מכנים "מולאטי". בדרום אפריקה של פעם, הוא היה נקרא 'צבעוני'. היום איש לא מתייחס לצבעו. לבחור ולאביו ידי זהב והוא מפסל פסלים נהדרים מאבן רכה (Soapstone). ב"מוזיאון" קטן שבמקום, מציגים את ששת גשרי הבנג'י הקיימים בדרום אפריקה וכמה שיאים הקשורים לגשר הזה, כמו למשל, אדם שקפץ אל התהום הזאת, כשהוא בן 96. מישהו אחר שקפץ 19 פעמים בשעה. אחר שקפץ 105 פעמים ביממה ועוד שיאים תימהוניים. לאחר שצפינו על הקניון המיוער ועל התצורות היפות שבצעו המים באבן החול שעל קירותיו, יצאנו לסיור מודרך שנקרא Skyline, הפוסע על גשר מרושת שנועד להולכי רגל סקרנים. הגשר התלוי, נמתח מתחת לגשר המכוניות, היישר מעל למצוק. לא עניין למי שסובל מפחד גבהים. תוך כדי הליכה, נשקפות תצפיות מרהיבות על הצוקים המיוערים הגולשים מטה, על שפע הירק ועל הערוץ הכחול- כהה של המים הזורמים בו ועד לים שנראה בפתח. זהו אירוע שכנראה גורם לקופצים להנאה רבה והראייה, הסכום הגבוה יחסית שהם מוכנים לשלם עבורו. מעת לעת, כיסה ערפל את הגשר והקופצים ניתרו ממש אל הלא נודע. התבוננתי בעניין רב בנוף המבותר ומעת לעת גם בקופצים. הם נקשרו היטב, הוחזקו על ידי שני מדריכים, פרסו ידיים לצדדים וזינקו בקפיצת ראש אל התהום. גם אלו מאתנו, ה"ג'ובניקים", שרצו להציץ אל הקניון, נקשרו ברתמה מיוחדת. לייתר ביטחון

המשכנו בדרכנו מזרחה, בין הים מדרום להרי Langkluff בצפון. משני צדי הכביש גדלה צמחיה צפופה, ממנה בלטו סוקולנטים דמויי עצים, הנקראים Aloe. סוקולנטים אלו, המכונים בטעות "קקטוסים", שיוו ליער מראה שונה משל כול יער אחר. חצינו את עמק ג'פרי, המתנקז למפרץ בשם זה (Jeffry’s bay) ובו חקלאות משגשגת. הירוק שבעמק, שרובו דגנים וחלקו ירקות, הוסיף עוד גוון לספקטרום הרחב של הירוק ירוק שמסביב. יש הטוענים שעמק ג'פרי הוא הקצה המזרחי של דרך הגנים. יש המותחים אותה עד פורט אליזבת. הנוף הלך והתייבש. הגשם שהמטיר סילוני מים בעוז, הלך ופסק. חלפנו על פני נחל Gaptoos, הזורם בבקעה בשם זה, עברנו  על פני קניון Vam Staden המרשים, המגודר, בשל הפופולריות שלו בקרב מתאבדים. הנוף הלך והשתפל, נעשה פחות ופחות דרמטי. הנקודה האחרונה בעלת עניין הייתה Sunday’s River, שהוא מרכז לטיילות אקטיבית. לא אקסטרים, אבל פעילה. כך למשל, חתירה בנחל, כך למשל, גלישה על החולות של הדיונות שנראו מדרום, בולטות בצבען הצהבהב. חלפנו על פני פורט אליזבת, עיר מתועשת, שהפכה להיות "דטרויט" של דרום אפריקה, משום שהיא משמשת כמרכז של תעשיות רכב. כאן מייצרים מכוניות בדגמי 'פורד' ו'פולקסוואגן'. זו העיר החמישית בגודלה במדינה והנמל השלישי בגודלו. העיר שנודעה בעבר בבתים הקולוניאליים הבריטיים, שנבנו בה בראשית שנות ה-20, של המאה ה-19, הוזנחה לחלוטין בשנים האחרונות. גרג מספר, ששלטונות האפרטהייד, שרצו להפגין לכול העולם שהשיטה עובדת, היטיבו לשמר את חזותם של המבנים והגנים. סביר להניח שהעבודה הזולה, לא הפריעה….נלסון מנדלה המשיך בקו של שלטון יעיל, עם מודעות לשימור. אחריו התחילה כול להתדרדר וכיום, בתקופה של פוסט קורונה, העיר מוזנחת ולא נעימה.

כשעה נסיעה מערבה לעיר, פנינו ימינה, היינו, דרומה, לשמורת Khariga. בדרך ראינו חזירי יבלות פוסעים על הדרך, כשגוריהם אחריהם ובבונים קופצים מצד לצד. 34 ק"מ של נסיעה בדרך עפר כבושה ואנו בלודג' של השמורה הפרטית. מטופח ומפנק להפליא.

לאחר ארוחת צהרים דשנה, יצאו לסיבוב "ציד" (Game Drive) עם מדריכה מקומית בשם מלבה. השטח ירוק מאד. ירוק יותר מכול ספארי שאני זוכר. אליה זו קוץ בה. לעתים בעלי החיים מתחבאים בסבך. ראינו זוג לביאות, אנטילופות מתעטשות (Bless Buck), אנטילופות מים (Water Buck), שהעיגול הלבן והגדול המשורטט על אחוריהם, גרם לריינג'רים ליצור את הבדיחה, שהוא נגרם על יד ישיבה על אסלה מלוכלכת. הומור דרום אפריקאי. ראינו אנטילופות סבך (Bush Buck), ג'ירפות, שמתחו את צווארן אל צמרות העצים, זברות, גנו, תאואים ועוד. ראינו אפילו קרנף שחור (הוא אינו שחור כמובן. אלא קרנף צר שפה, שקיבל את כיוניו זה, כדי להבדיל אותו מהקרנף רחב השפה, אלא שה-Wide, השתבשה ל-white). למרות שהקרנף הוא בעל חיים נדיר, אפילו בסכנת הכחדה, גולת הכותרת של הסיור היתה משפחה גדולה של פילים, מלווים בגורים, שהשתובבו כילדים. כנראה שהדבר שהכי מביא אושר לאנשים, בהתבוננם בבעלי חיים, הוא דווקא התנהגות הנראית לנו כאנושית. כך או אחרת. היה זה מחזה רב רושם: שני זכרים נאבקו זה בזה, כמה גורים התבוססו בחול, פרסו אוזניים, הזקיפו חדק…העיפו אבל על עצמם ועל זולתם. הגדולים שבהם פסעו קרוב לג'יפים, כך שהיה ניתן להתבונן לתוך עיניהם. בקניה ובטנזניה, נוהגים שלא לדומם מנועים ליד פילים, מחשש לתוקפנות בלתי צפויה, אך כאן, המדריכים נראו שלווים. לקראת שעת שקיעה, עצרה אלבה את הג'יפ, פתחה צידנית ואלתרה באר מגוון של משקאות חריפים. לגמתי ג'ין טוניק, עם לימון וקרח, הנאכל בתוספת לחטיפים כמו נקניק בקר מיובש ומנגו, מיובש אף הוא. למרבה הצער, השמים היו מעוננים ונבצר מאתנו לקיים את הטקס הבריטי של 'הורדת השמש'  (ה-(Sun Down, עם כדור חמה כתום, השוקע במהירות לתוך האופק, בתוך שמים שצובעים לעננים שוליים וורודים. אבל גם ללא שקיעה רומנטית, הייתה זו בהחלט תחושה קולוניאלית.

בבקר יצאנו בשעה מוקדמת מאד. עטופים בשמיכות. מחפשים בעלי חיים משכימי קום. ראינו גור צעיר של ג'ירף, במרחק בטוח מאמו, בהמשך צפינו באותן לביאות של אמש. במקום אחר, ראינו אריה זכר גדול שהואיל לזקוף את ראשו לרגע, כדי לזכות אותנו במבט חטוף. ראינו זרזיר הדור, את עוף הלבלר (Secretary Bird) המפורסם, החנוט ב"חליפה" לבנה ומכאן שמו. ראינו קופי גונון מתרוצצים ליד עצים, כנראה בניסיון לחפש ביצים והראייה, הציפורים נאבקו בהם וניסו לגרש אותם על ידי "צלילה" מהירה ממש על ראשיהם. ראינו גם נקבת קרנף, מלווה בצאצאיה, שני זכרים צעירים. הנקבה קיבלה פרסום עולמי בשנת 2012, כשציידים שחתכו את גדרות שמורה, ירו בה ובשני זכרים גדולים, חצי הרדמה, כרתו את הקרניים בעזרת מצ'טות והותירו את הקרנפים בשטח, לדמם אל מותם. את הנקבה הצליחו להציל, אך הזכרים מתו בייסורים. קרן הקרנף עשויה מקריטין כמו הציפורניים שלנו, אך במזרח אסיה, מייחסים לה סגולות רפואיות, בין הייתר, כמסייעת לכוח הגברא. מחירה של קרן קרנף בשוק השחור מגיע ל-$60,000. במקומות רבים הציידים מגיעים בהליקופטרים, מבצעים את הקטיעה במהירות ונעלמים. הדבר הביא את בעלי כמה שמורות, לנתח באופן יזום את קרני הקרנפים שלהם, כדי שלא לתת לציידים סיבה לפגוע בהם.

גם כאן הפגינה מלבה את כישורי האירוח שלה, כששלפה מדף ועליו משקאות חמים ומאפים טריים. אחרי הפינוק, המשכנו בנסיעה, לכר דשא ענק, שנראה לנו כגן העדן המקראי. היה שם מצבור ענק של פרסתנים: תאואים שרבצו במקבץ מרשים, גנו, צבאים, אימפלות, זברות, אנטילופת עשב, אנטילופות מים, קודו ועדר גדול של איילנדים גדולים. זוהי האנטילופה הגדולה ביותר באפריקה. משקלה עשוי להגיע ל-800 ק"ג. שני זכרים צעירים שילבו את הקרניים אלו באלו והתאמנו בהתגוששות. לא הרחק משם, עמדו זכרים של יען וניפחו את נוצותיהם, כדי להרשים את הנקבות. ברקע, עמדו כעשרים ג'ירפות. כמה מהן כופפו את צווארן אל השיחים, אחרות פסעו בהילוכן המוזר: שתי רגלים שמאליות ובעקבותיהן שתי רגלים ימניות. אלו גם אלו, הוסיפו לגווני החום והשחור הרבים, את הצבע הצהוב כתום שלהם. מראה שהיה קשה להתנתק ממנו. זיכרון מתוק מדרך הגנים.

הערות

[1] ראו באתר זה: טיול לקמפניה

[2] ראו באתר זה: טיול לאיים הקנריים

[3]  דיוגו קאו היה מגלה ארצות פורטוגלי בן המאה ה-15, אשר ערך שני מסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה בין השנים 1482 ו-1486. במסעו הראשון (1482–1483) גילה קאו את נהר הקונגו ובמסעו השני (1485–1486) הרחיק דרומה יותר, עד קייפ-קרוס בנמיביה. בשנת 1480 היה קפטן של ספינות שתפקידן היה לתפוס ספינות דרומיות לאיים הקנריים. במסגרת תפקידו הפעיל קאו מדיניות של ים סגור ליד אזור גינאה, בשל מכרות זהב שהיו לאורך החוף.