כתב: גילי חסקין
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
האל דיוניסוס, הינו אחד האלים הפופולאריים בתרבות הקלאסית .דיוניסוס היה אל היין והחקלאות, התענוגות והפריון, השִכרות והאכסטזה, פטרונם של הקוצרים ושל התיאטרון והשחקנים הנודדים. הוא זכה לפופולאריות לא רק בתחום המיתולוגי ובאמנות החזותית של התרבות היוונית וההלניסטית אלא גם בחברה היהודית, הנוצרית והמוסלמית של שלהי העת העתיקה
ראה באתר זה: מבוא לטיול ליוון. טיול ליוון – חומר עזר למטייל.
המטייל נדרש לדיוניסוס בכל טיול שלו ביוון, טורקיה, סיציליה, ירדן, או תוניסיה וכמובן גם בארץ ישראל. בכול מקום בו הוא מבקר בתיאטרון, ששימש למופעים, אך ראשיתו בפולחן דיוניסוס. למעשה בכול התייחסות לקרנבל, בברזיל, באיטליה או בכול מקום, נדרש המטייל להרחיק את עדותו עד לדיוניסוס ולחגיגות שנערכו לכבודו.
דיוניסוס מיהו
דיוניסוס (יוונית: Διόνυσος), הוא אל היין וההתלהבות בדת יוון הקדומה[1]. זהו אל יווני כוחני, שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. .בניגוד למה שמקובל לחשוב, יש לו ביוונית שני שמות: דיוניסוס ובכחוס. כך למשל, בפסיפס הדיוניסי אשר בציפורי[2], שמו של אל היין מופיע פעמיים: פעם כדיוניסוס ופעם כבכחוס. שמו הרומי /הלטיני של אל היין הוא ליבֶּר פטר (Liber Pater) מילולית: "האב החופשי"[3].
באמנות היוונית של התקופה הקלאסית מוצג דיוניסוס, על פי רוב, כגבר מזוקן, בעל גוף נשי מעט, לעורו הוא לובש גלימה ארוכה או עור צבי. לראשו זר של עלי גפן ואשכולות ענבים. החל מתקופתו של הפסל פרקסיטלס[4] ואילך, הוא מוצג כעלם עירום וחלק פנים האוחז בתירסוס (זמורת גפן מקל ועליו עלי גפן וקיסוס, שהוא סמל הפוריות; בראשו אצטרובל עטוף עלי גפן; לעתים ענפי שוּמָר עטורי קיסוס ואצטרובלים)[5]. יש לו אטריבוטים רבים: הם בדרך כלל קנקן של יין, גביע, עלי גפן, ענבים ופירות נוספים. בעלי החיים המקודשים לו הם נמרים, המובילים את המרכבה שלו. פעמים נראית בסביבתו חמור או עז.
דיוניסוס הוא אל הצמיחה. אך מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין, הפך דיוניסוס גם לאל היין. כאל חקלאי היתה לו מעורבות בחיי יום יום של היוונים. כאל היין, ייצג דיוניסוס, את הכוחות הלא רציונליים בעולם. בפולחנו יש משום הכרה או לפחות חיבור, לתשוקות הבסיסיות של האדם.
ראה באתר זה: גידול הגפן ותעשיית היין
דיוניסוס הוא אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, אהבה, תיאטרון, שינה ומוות. סמלו הברור הוא הגפן, אך הוא קשור גם לתאנה, לקיסוס ולרימון.
מכיוון שכבר בתקופה הקדומה הביא פולחן דיוניסוס את החוגגים למעשים זרים ופראיים, הפך דיוניסוס גם לאל הרגשות, שאינם ניתנים לשליטה. פמלייתו הורכבה מאלים למחצה – סאטירים (Satyrs) [6] והזקן השיכור סילֶנוס (Silenos), שהיה אבי הסאטירים ושמו הפך לשם נרדף לסאטירים עצמם. בצעירותו הוא היה מחנכו של דיוניסוס וזה העריצו כל חייו. (דיוניסוס עצמו הופיע לפעמים בצורת שור).
מקורו של האל והפולחן
דיוניסוס (כמו דמטר), אינו מופיע ברשימת תריסר האלים האולימפיים. משום כך סברו חוקרים, בעיקר במאה ה-19, שהגיע ליוון מאוחר יותר. יחד עם זאת, מקומות העלילה של דיוניסוס – תבי, ארגוס, אורחומנוס (Orchomenus), היו מרכזים של התרבות המיקנית הקדומה, ומכאן אפשר להסיק שדיוניסוס היה מקובל על היוונים כבר בתקופת הראשית שלהם. לוח בכתב לינארי ב', מפילוס, מהמאה ה-13 לפני הספירה, שם מצוין di-wo-nu-so-jo. נמצאו כבר בארמון נסטור (Nestor) אשר בפילוס (Pylos), מן המאה -13 לפני הספירה, דבר המעיד שפולחנו של דיוניסוס היה קיים כבר בתקופה המיקנית. ב"איליאדה" של הומרוס הוא מוזכר בין הגיבורים ומכונה שם "המשתולל" ובמקום אחר, "גורם השמחות לבני אדם".
פולחנו של דיוניסוס הגיע ליוון גופא, מאסיה הקטנה, שם החיתים כינו את עצמן "נסי" (Nesi) מקובל לחשוב שהגיע מהמזרח. יתכן שמקור השם "דיוניסוס" הוא האל ("דיו") של "ניסה" (Nysa). אפילו הומרוס מזכיר את הר ניסאון (Nyseion), בו גדל דיוניסוס, תחת השפעה של הנימפות. בלקסיקון של הבלשן הסיכיוס מאלכסנדריה (Hesychius), שנכתב במאה החמישית לספירה, מציע המחבר כמה אפשרויות למקומו של הר ניסה: מצרים, בבל, תרקיה, תסליה, קיליקיה, מקדוניה, אתיופיה, לוב, טריבליה (Tribalia) – חבל ארץ בין סרביה למקדוניה של ימינו – הודו או חצי האי ערב. יש עדויות שפולחן דיוניסוס היה נפוץ מאד בכרתים, במאה ה-13 לפני הספירה. הוא מוזכר בארמונו של מינוס, מלך כרתים, בשם "פתאוס " (Pentheus).
אף על פי שכאמור לעייל, לא נמנה בתחילה על קבוצת האלים האולימפיים, אפילו בדלפי תפס דיוניסוס מקום חשוב לצדו של פולחן אפולו. האגדות על התנגדותם של שליטי ערים יווניות לפולחן האל, אינן בהכרח זכר למאבק התרבות ההלנית כנגד הפולחן הזר, אלא באות להעיד על התנגדות השכבות העליונות של החברה, להשתוללות ההמונית ולפריקת עול המוסר הכרוכות בעבודת דיוניסוס.
הסיפור המיתולוגי
אגדות רבות כרוכות בדיוניסוס. מהן אפשר להרכיב את התמונה הבאה:
דיוניסוס נולד בתבאי[7], בחבל בויאוטיה שביוון התיכונה. בה נולד לאביו זֶאוּס ולאמו סֶמֶלֵה[8] בת קַדמוֹס מלך תֵבַּי ואשתו הרמוניה (בתם של ארס ואפרודיטה). הוא האל היחידי שהוריו לא היו שניהם בני אלמוות. זאוס, בהגיעו לתנות אהבים עם סמלה, לבש צורה של בחור צעיר, חזק ונאה. כאשר סמלה הרתה לזאוס, נדר מרוב חיבה, לעשות כל מה שתבקש. הוא נשבע לה בנהר סטיכס ושבועה זו, אפילו הוא עצמו לא יכול היה להפר. הֵרָה אשתו הקנאית של זאוס, ביקרה אותה במסווה של אשה זקנה, בירכה אותה על מזלה הטוב, ויעצה לה לבקש מזאוס שיופיע לפניה בהדרו האלוהי, כמלך השמים וכאדון הרעמים, כפי שהוא נחשף לעיני אשתו. בכך המיטה כיליון על סמלה. זאוס, שידע כי אדם שיראה אותו כך, מות ימות, אך מכיוון שנשבע, נאלץ להיענות לתחנוניה, בא אליה כברק ושרף אותה. זאוס הצמיח במהירות קיסוס על הבטן ובעוד מועד הוא חילץ את העוּבּר בן ששת החודשים מגופה, טמן אותו בירכו ופרף אותה בסיכות זהב. כשתמו חודשי ההיריון, פתח את הירך וילד את דיוֹניסוֹס[9].
יש לזכור כי בניגוד לרושם שאפשר לקבל מספרה של עדית המילטון[10], המיתולוגיה היוונית היא אוסף של סיפורים, שחלקם סותר זה את זה, כך למשל, לפי דיודורוס (Diodorus), דיוניסוס הוא בנם של זאוס ופרספונה, בתה של דמטר אלת הדגן.
רוב המידע על חייו של דיוניסוס מובא בפואמה האפית – "דיוניסיקה" (Dionysiaca) , פרי עטו של המשורר היווני, נונוס מפנופוליס (Nonnos of Panopolis) , שחי באמצע המאה החמישית לספירה, במצרים ההלניסטית, תחת שלטון רומא . השירה כוללת 48 ספרים הכוללים כ-20,426 טורי שירה בסגנון היוונית ההומרית. זהו אחד האפוסים השלמים הגדולים ביותר ששרדו מהעת-העתיקה. הנושא המרכזי של הפואמה הוא לידתו, חייו, מותו ותחייתו של האל דיוניסוס ובמסעו המופלא ממקום לידתו במערב אל הודו[11].
לפי הסיפור המקובל, הֶרמֵס מסר את התינוק האלוהי לידי הנימפות[12] בעמק של נִיסָה (Nysa), שנחשב לעמק היפה בעולם, שאיש אינו יודע היכן מקומו. ימים, יוחד השם "ניסה" לאומנתו של דיוניסוס, שהפכה לאלוהות בפני עצמה. הנימפות הסתירו אותו במערה, טיפחוהו והאכילוהו דבש. לאחר מכן, קבע זאוס את הנימפות בשמים ככוכבים המביאים גשם כשהם קרובים לאופק. יש אומרים שאלו הן קבוצת הכוכבים הנקראת "פליאדות" (Pleiades) [13].
הנימפות רחצו את התינוק במים וייבשו אותו בשמש. מאז, הגפן גדלה בשמש וזקוקה למים. הנימפות השקו את התינוק רך הרך ביין ולימדוהו לייצר יין. סיפור זה תואר פעמים רבות באומנות. להבדיל מיתר האלים המתוארים בפיסול ובציור כמבוגרים, מתואר דיוניסוס כתינוק או כילד. ידוע במיוחד ציורו של גוידו רני (Guido Reni) "בכחוס השותה", משנת 1623 [14].
דיוניסוס רכש את מעמדו האולימפי, רק לאחר תקופה של נדודים ושל מאבק הרה, רעייתו הנבגדת של זאוס, לא חדלה לרדוף את הילד, מצאה אותו והכתה אותו בשיגעון. משום כך קשור פולחנו של דיוניסוס, בשיגעון. הוא נאלץ לנדוד עד שהיטהר מקללתה של הרה.
נדודיו של דיוניסוס
דיוניסוס, גדל, ונדד לארצות רחוקות ובכול מקום לימד את בני האדם את תרבות גידול הגפן וגם את פולחנו. בדרכו ליוו אותו במחולות וצהלות הנשים המַניאדוֹת, שהוראת שמן "היוצאות מן הגדר" (מלשון :מאינומאי) וכן "בכחאי". הן נשאו תירסוֹסים, התעטפו בעורות שפשטו מעופרים בעודם בחיים וחגרו למותניהן נחשים, תוך שהן מתופפות ורוקדות באקסטזה פראית, דרך הרים ויערות ומשמיעים קריאות מבהילות, כשכול אחת מהן נושאת תירסוס ומנופפת בו. למניאדות לא היה מקדש. פולחנן נערך בתוך יערות עד, על הרי הפרא. הן נהגו לעזוב יחד בהמוניהן את מקום מושבן ואת משפחותיהן ורצו אחוזות טירוף על יערות ההר. הן היו רצות עירומות, חגורות נחשים על גופן, שיסעו גדיים ואיילות שהוקרבו לבאכחוס ואכלו את בשרן הנא. טקסים אלו כונו בפי היוונים "אורגיות", כלומר פעולות פולחניות סודיות[15]. הן קיימו יחסי מין מזדמנים עם גברים שהזדמנו בדרכן. דיוניסוס, שפרס עליהן את חסותו, השקה אותו ביין ובחלב, האכיל אותן בדבש ובפירות טריים[16]. הוא היה האל שלהן, "האל המשתולל והמשחרר. פרפר הלילה, אבי כול צהלה, המריע וצווח"[17].
יצורים נוספים בפמליה של דיוניסוס היו הסאטירים (הפאונים). אלו הם יצורי כלאיים – מחצית גופם כשל בן אנוש. מאחוריהם מבצבץ זנב. לראשם זוג קרניים. פעמים רבות הם מזוקנים. הם מתאפיינים באוזניים ארוכות ובאיבר מין גדול במיוחד. זקור בדרך כלל. באחת מיצירות המופת של מיכלאנג'לו, מפוסל בכחוס, במופע כמעט נשי, לראשו זר ענבים, גביע יין בידו ועל פניו נסוכה הבעה של שכרות. הסאטיר הקטן נחבא מאחוריו, נבוך וביישן ובידו אשכול ענבים. הסאטירים נהגו להשתכר, לרקוד ולהטריד מינית גם נימפות וגם נשים בנות תמותה[18].
אל היין והשמחה יצא להפיץ את פולחנו גם באיי הים האַגֵאי. כשעמד על החוף, הבחינו בו שודדי-ים אטרוסקים, התקרבו אליו בספינתם וחטפו אותו. הם קיוו לקבל כופר תמורת העלם הלבוש מחלצות, ואטמו את אוזניהם לאזהרותיו של ההגאי אקואטס (Acoetes), שהבחין כי הכבלים נושרים בדרך נס מידיו ומרגליו של השבוי. כאשר הרימו את המפרשים, הספינה לא זזה. גפנים התפשטו על המפרש ויין זרם על הסיפון. האוויר נמלא ניחוח, ועל הסיפון צמחה גפן עמוסה אשכולות. הגפן השתרגה במפרש, וקיסוס ליפף את התורן. אז הפך דיוניסוס את עצמו לאריה מנהם, מזרה אימה. בחרדה קפצו השודדים לים והפכו לדולפינים. רק על ההגאי הטוב חס האל, ונפרד ממנו בחיבה[19]. האירוע הזה הונצח על תחתית של כלי חרס, בסגנון "שחורי הדמויות", מן התקופה הארכאית ביוון, בערך משנת 530 לפני הספירה, מעשה ידיו של הצייר אקסקיאס.
האגדות מדווחות על גילויים רבים שהאל היה צריך לדכא והדבר מלמד שבקרב חוגי האולימפוס, היה דיוניסוס בחזקת מסיג גבול[20]. כשעבר עם חבורתו בתְראקיָה, תקף אותם ליקוּרגוֹס (Lycurgus), מלך האֵדוֹנים התרקים, שהתנגד לפולחן החדש ונופף לעברם במלמד בקר. בבהלה הושלכו התירסוסים ארצה, הסאטירים והמינאדות נכלאו, ודיוניסוס עצמו קפץ לים והסתתר במערתה של תֵטיס. אבל מלוויו הכלואים של האל השתחררו בדרך פלא: הכבלים גלשו מידיהם, בית-הכלא רקד ודלתותיו נפתחו. ליקורגוס נתקף בשיגעון. הוא דימה בהזיותיו את בנו דריאַס לזלזל גפן שצץ מהאדמה, וקיצץ בגרזן את אפו, אוזניו ואצבעותיו. מעוצם הזוועה לקתה הארץ בעקרות, ודיוניסוס שעלה מהים ניבא לאֵדוֹנים שארצם תישאר שוממה אלא אם כן יהרגו את מלכם. הם כלאו את ליקורגוס במערה על הר פַּנְגַיוֹן, ולאחר מכן קשרו אותו לסוסים משתוללים שקרעו אותו לגזרים.
דיוניסוס נדד בהרפתקאותיו למצרים ונתקבל אצל המלך פּרוֹטֶאוּס. ממצרים יצא להודו. הוא חצה את הפרת על גשר שהצמיח מגפנים ומקיסוסים, כשהוא יושב על גבו של נמר. לאחר שכבש את הודו והנחיל ליושביה את הגפן שב לאסיה הקטנה. בדרכו הביס את האַמַזוֹנוֹת שחסמו את דרכו. במסעותיו מצא את אריאדנה (Ariadne) היפה, נסיכת כרתים, שננטשה על ידי תזאוס בחוף נכסוס[21]. הוא ריחם עליה, הציל אותה ולבסוף התאהב בה. בנם אוינופיון (Oenopion), שמשמעותו היא "יוצר היין", היה המלך של כיוס.
כשהיא מתה, נטל כתר שהעניק לה פעם וקבע אותו בין הכוכבים[22]. "אדריאנה הנרדמת" היתה דמות פופולרית באמנות, כבר בעת העתיקה. סיפור תרדמתה על החוף הפך להיות אטריבוט שלה. ביצירות רבות המתארות את דיוניסוס ועלילותיו, עשויה להיראות אשה ישנה. זו תמיד תהיה אריאדנה, רעייתו של דיוניסוס.
כשהגיע דיוניסוס ליוון, נתקל בהתנגדות לפולחנו ואת מתנגדיו העניש במכת שיגעון. יש להניח שבני התקופה חששו ממצבים של ההשתכרות, חוסר השליטה ולעתים התופעות האלימות הנלוות אליה ומשום כך התנגדו לפולחנו. הוא הגיע לתֵבַּי, למקום בו נשרפה אמו מהברק של זאוס, וכשנוכח לדעת שאחיותיה של אמו כופרות באלוהותו, הכה אותן בשיגעון. בהנחייתו זנחו כל נשות העיר את בתיהן, עלו להר קיתַיירוֹן, וקיימו שם בהתלהבות ובמחולות את פולחני האל. רועה אחד שב העירה ותיאר באוזני המלך פֶּנתֶאוּס (Pentheus), בן דודו של דיוניסוס, את התמורה שחלה בהן: יחפות הן משוטטות בחורשות, לבושות עורות מנומרים וחגורות בנחשים שלוקקים את לחייהן. את ראשיהן הן מעטרות בזרים מענפי קיסוס, גפן ואלון. באחווה נפלאה עם הטבע , הן חולצות שד ומיניקות עופרים וגורי זאבים. הן מכות בתירסוס, ומהסלע פורצים מים. חובטות בענף, ומהאדמה מפכה להן יין. שורטות בציפורניהן את הקרקע, ופורצים ממנה סילוני חלב[23]. למרות אזהרותיו של הנביא העיוור טריזיאס, החליט פנתאוס להילחם בפולחן.
כדי למצוא חן בעיני המלך פנתאוס, ניסו רוע הצאן שלו לתפוס את אַגַאוּאֵה אמו, אך הנשים הניסו אותם, שיסעו בידיהן את הפרות, ואחר-כך תקפו את הכפרים שלמרגלות ההר. גופן היה חסין בפני חניתות הכפריים. הן חטפו תינוקות מתוך הבתים, וכלי ברזל כמו נצמדו מעצמם לכתפיהן. הן נשאו אש על ראשיהן, ולא נכוו. אלה מהן שנתפסו ונכלאו השתחררו בדרך נס: החבלים עצמם הרפו מרגליהן ובלא מגע אנוש, הוסטו כל הבריחים.
המלך ציווה על חייליו לכלוא את דיוניסוס בארמונו, אבל האל הרעיד את הקרקע ומוטט את הבית. הוא יצא לחצר ובשלווה צפה בפנתאוס, שרדף אחריו, ובהיותו אחוז תעתועים עט על שור וניסה לעקוד אותו בחבלים. לבסוף פיתה דיוניסוס (שהתחזה למשרתת) את פנתאוס ללבוש בגדי אשה וללכת ולהציץ במעשי הנשים. כשהגיעו להר קיתיירון (Mount Cithaeron), כפף האל עץ, והושיב את פנתאוס על צמרתו. ברגע שהעץ הזדקר למרומים הבחינו הנשים בגבר היושב על צמרתו, הפילו אותו ארצה וקרעו אותו לגזרים. לשווא התחנן פנתאוס בפני אמו שתחוס עליו; בשיגעונה היא דימתה אותו לאריה, וכמנצחת נשאה לתבי את ראשו הכרות. רק לאחר שהתפכחה מיינה, גילתה למרבה החרדה כי קרעה לגזרים את בנה היא[24]. אורפידס כתב את הטרגדיה "בכחי", שבמרכזה דמותו של פנתיאוס. כחלק ממאבקו נגד הפולחן
גם באוֹרכוֹמֶנוֹס נתקל האל בהתנגדות לפולחנו, כאשר שלוש בנותיו של המלך מיניאַס סירבו להצטרף לנשים המתהוללות. דיוניסוס לבש צורה של נערה וניסה לשכנען אותן לחזור בהן. כשסירבו, הוא כעס, וכשישבו השלוש וארגו בארמון, השתרגו לפתע בנוליהן זלזלים של גפן וקיסוס. מסלי הצמר הציצו נחשים, ומהגג ניגרו טיפות יין וחלב. צריחות ונגינת אבובים עלו מכל עבר. האחיות הפילו ביניהן גורל, ואחת מהן, לֶאוּקיפֵּה, שחטה את בנה היפּאסוֹס. השלוש אכלו מבשרו ורצו אל ההרים לחגוג. יש הטוענים כי הכינוי "מניאדות" מקורו בבנותיו של המלך מיניאס.
באַרגוֹס דחו בנות המלך פְּרוֹיטוֹס את דיוניסוס, וגם בהן הכניס האל רוח שיגעון. הן יצאו למסע פרוע ברחבי הפֶּלוֹפּוֹנֵסוֹס ומשכו אחריהן את יתר נשי העיר, שנטשו את בתיהן והרגו את ילדיהן. פרויטוס הזמין ממֶסֵנֵה את הנביא מֶלאמפּוּס, וזה החזיר את נשי ארגוס לבתיהן וריפא אותן משיגעונן.
דיוניסוס ביקר גם באַטיקָה, ובמחוז הכפרי איקאריוֹן נתקבל בכבוד על-ידי איקאריוֹס. האל העניק למארחו שתיל גפן ולימד אותו להכין יין. איקאריוֹס, שיצא להפיץ את מנחת האל, פגש כמה רועים ומזג להם מהיין. הרועים טעמו מן המשקה, ומכיוון שלא ידעו שיש למהול אותו במים, השתכרו מיד. הם סברו שאיקאריוֹס השקה אותם ברעל, התנפלו עליו והרגו אותו. בתו אֵריגוֹנֵה פגשה את כלבתו של אביה, הלכה בעקבותיה, וכשמצאה את גופתו, תלתה את עצמה[25]. דיוניסוס גמל לחסידיו אלו וקבע אותם ככוכבים בשמים, וירגו ובוטס.
כאשר הגיע לפריגיה, טיהרה אותו האלה קיבלה, מהדם הרב ששפך. (בגרסאות אחרות טיהרה אותו רֵיָאה). היא לימדה אותו את פולחני ההתקדשות, והעניקה לו את השמלה ואת הטמבור[26]. לאחר שפולחנו נתקבל בכל הארצות, עלה דיוניסוס לאולימפוס ותפס את מקומו במשפחת האלים. הוא לא שכח את אמו סֶמֶלֵה, אף שלא ראה אותה מעולם. כה גדולים היו געגועיו אליה, עד כי העז לבסוף לרדת אל השאול, שהיה ממלכתו הבלעדית של האדס. הוא התייצב מולו והצליח לקחת ממנו את אמו. הוא העניק לה את השם תיאוֹנֵה" ("אם האל" ), ובשם זה הציג אותה בפני יושבי האולימפוס. האלים הסכימו לקבלה לחברתם, משום שהיתה אמו של אל.
כשהגיע לאולימפוס מצא שהרה, שרדפה ועינתה אותו, נקלעה לצרה: בנה הפייסטוס, שנזרק מהאולימפוס אל האדמה, לאחר לידתו, בגלל כיעורו, שלח לה כס מלכותי מוזהב, שזרועות נסתרות כבלו אותה אליו. דיוניסוס השקה את הפייסטוס ביין וכשזה היה שיכור, שכנע אותו לשחרר אותה. בתמורה, הרה התפייסה עמו.
דיוניסוס מוכר גם מסיפורו של המלך מידאס. הוא עזר פעם לדיוניסוס ובתמורה האל הציע לו לבקש כרצונו. מידאס ביקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב, אך במהרה התחרט על בקשה זו כיוון שלא יכל לאכול אוכל או לשתות מבלי שזה יהפך לזהב ופעם אחת אפילו הפך את בתו לפסל זהב. מידאס התחנן בפני דיוניסוס שיסיר ממנו את מגע הזהב שלו, האל שלח אותו לרחוץ את ידיו בנהר הפקטולוס ומידאס איבד את מגע הזהב שלו.
נראה שבתחילה נתקל הפולחן בהתנגדות, אך עם הזמן היה לפולחן רשמי במדינות רבות, כמו קורינתוס בימי פריאנדרוס, סיקיון בימי קלייסתנס ואתונה בימי פייסיסטרטס, אם כי במקומות שונים, כונה בשמות שונים. כך למשל, כונה בארקדיה, בשם Acratophorus (שהוראתו היין הבלתי מעורב במים), בסיקיון (Sicyon) כונה Acroreites, בבאוטיה כונה Aegobolus (היורה בעזים) באכאה (Achaea) כונה Aesymnetes (אדון, שליט), במקדוניה Agrios (פראי), בסמירנה Briseus (המנצח) ועוד.
במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשיגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון. אוריפידס אמר (בתרגום לופשי, של ד"ר רנטה רוזנטל-הגינבוטום) : "בני תמותה מוצאים שִכְחה בגביע היין המבורך שלו'". זה ההיבט המועיל של היין; מבחינה זאת הגפן והיין הם אלגוריה לחיים המאושרים (((vita felix. ואולם רק דיוניסוס מסוגל לשתות יין ללא כל סיכון; בני אדם חייבים לשתות אותו במידה ובזהירות (ביוון העתיקה שתו אותו מהול במים), הואיל וכסם הוא עלול לגרום לטירוף ולאיבוד חושים.
הדיוניסיה
דיוניסוס התקבל גם בדלפי. כאשר המדינה פרשה את חסותה על הפולחן, הוטלו הגבלות על הטקסים הפרועים. ליוונים הקדמונים לא היה יום מקודש, בדומה לשבת. אבל במהלך השנה הם קיימו חגיגות שונות לכובד אלים שונים. מהמאה החמישית לפני הספירה ואילך, נערכו לכבודו של דיוניסוס ארבע חגיגות, שנקראו "דיוניסיה" (Dionysia), או בכחנליה (Bacchanalia). הבכחנליה היה שמו של החג ברומא, אך לעתים נקרא כך גם ביוון: הדיונסיות הכפריות היו בעיקר חגים חקלאיים: בפברואר נחוג חג פרחים ויין , במשך שלושה ימים. חג אחר לכבודו של דיוניסוס היה "לניאיאה" (Lenaia) ששמה נטבע מלנוס שהיא חבית לסחיטת אשכולות ענבים. לכבודו של דיוניסוס נערכו גם מסיבות בעלות אופי אוֹרְגִיאַסטי, שמשתתפיהן – שהיו שרויים בשִכרון חושים – רקדו הלומי-יין לקולם של חלילים, אבובים, מצילתיים ותופים, עד שהגיעו לערפול חושים. הבאקחות, שנהגו להשתתף בחגיגות אלו באופן פעיל, כונו אף בשם "לנאי". באוקטובר נחוג חג האוסחופוריה" שקיבל את שמו מהענפים עמוסי האשכולות, שנשאו אל המקדש, בראש התהלוכה, שני נערים, בשמלות אשה ארוכות של האלה אתינה, הפטרונית של מגדלי הזיתים, שאותה עבדו לכבודו של דיוניסוס, פטרון הכרמים. חג נוסף היה הדיוניסיה הכפרית (בדצמבר), והידועה מכולן היתה הדיוניסיה העירונית שהתקיימה סמוך לסוף חודש מארס, התנהלה בפאר רב וארכה מספר ימים. היה זה החג החשוב ביותר ביוון אחרי ה- Panathenaia (המשחקים הכלל יוונים). מכיוון שפריאפוס, בה של אפרודיטי, שתואר כגמד בעל אבר מין ענק, היה חבר בפמליה של דיוניסוס, ייצג אבר המין הזכרי (Pallos), כסמל של פוריות ופריון. אלו שנשאו את צלמי אבר הזכרות קראו חרוזי לעג. המוני אדם בילו ברחובות, שתו יין ושרו שירי זימה.
הפולחנים לכבוד דיוניסוס שהתחילו כאמור, כבר בתקופה המינואית, התגבשו ביוון החל במאה השמינית או השביעית לפנה"ס. בתקופה זו כבר התקיימו תחרויות של זמרי מקהלה, שאף חוללו בחגיגות שנערכו לכבודו של האל. ריקודים אלו לוו במזמורי הלל נלהבים לדיוניסוס שכונו "דיתירמבוס" (Dithyrambos), מילה שהוראתה ביוונית "שתי דלתות", לציון לידתו הכפולה של דיוניסוס, מרחם אמו ומירך אביו[27]. המקהלה מנתה עשרות גברים צעירים שהיו לבושים כסאטירים שליוו ליוו את השירה בנגינת נבל וחלילי אָאוּלוֹס. לעתים היו נערכות תחרויות בין מקהלות שונות. את השירים חיברו גם משוררים נודעים, כמו פידארוס וסימונדס. לדברי אריסטו, הדרמה התפתחה ממזמורים וממחולות אלה. ומהם התפתחה הדרמה ביוון.
השילוב בין שתיית היין לבין ההופעות, הובילו למשתאות ולחגיגות נטולות רסן. המנידות, שנקראו גם "בכחנטיות" היו נשים שהיין הטריף את דעתן. בחגיגות לכבוד דיוניסוס הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, ולכן הפך דיוניסוס לאל הפריון.
המשתתפים היו מתחפשים לעתים לבני פמלייתו המיתולוגיים של דיוניסוס. תחת המסווה הזה, לא היה הבדל בין המעמדות[28]. אנשים מכל השכבות החברתיות היו שווים בימים אלו. יתכן וזהו אחד השורשים הם התפתחו הקרנבלים בעולם הרחב. (שורש אחר הוא הסטורנליה שנחגגה ברומא בתקופה הרפובליקאית)[29].
ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים – שורשים
הפולחן התפשט תחת ההשפעה המהממת של האופי האקסטטי של האורגיות הדיוניסיות. האקסטזה היתה דבקות דתית, מעבר למצב פסיכופיזי אחר ותחושה של התייחסות עם האל. למשתתפים נדמה היה שהנשמה נוטשת במצב זה את הגוף ומאפשרת לרוח האל להיכנס במקומן.
הפסטיבל החשוב ביותר נערך באתונה בחודש אֵלָפֵבֵליון (מארס-אפריל) ונוסד על ידי הטיראן פייסיסטרטס (Peisistratus) במאה ה-6 לפני הספירה (בשנים 531-534). דיוניסוס נקרא באתונה בשם אֶלֶוותֶרוס, משום שפייסיסטרטס הביא אותו מהכפר אלאותרי.
אל היין הוא לפעמים טוב ומיטיב ופעמים שהיה אכזרי והניע בני אדם לעשות מעשים נוראים. אלה שהתנגדו לו – דעתם נטרפה. מסיבה זו, הפך דיוניסוס לאל התיאטרון והמסכה. הוא הפך לאל המסכה, גם מפני שפניו היו תמיד מכוסים מסכה, מכיוון שמי שראה אותו ללא מסכה – היה מת או משתגע. דיוניסוס עצמו ידוע כאל שיכול ללבוש ולפשוט צורה כרצונו: אריה, נחש, אייל ותיש. משום כך ומשום שחייו היו רצופים בשינויים וגלגולי חיים, משום שהיה אל המסכה ומשום שהיין גורם לאנשים לשנות את טבעם (כאשר הם משתכרים) – הפך גם לאל המטמורפוזה (שינוי צורה). בחגיגות לכבוד דיוניסוס, החוגגים התחפשו וחבשו מסיכות. תחפושת היא אפשרות של האדם להתנער מאישיותו שלו וללבוש צורה חליפית. המסכה היתה תמיד ביטוי לאשליה, כי היא מסתירה את הפנים האמתיות. מכיוון שמסיכה נקראה ביוונית "פרסונה", הפכה המילה למגדירה אישיות. המקדש שיועד לפולחנו של דיוניסוס, הפך לימים לתיאטרון. כאן החל השימוש במסכות בהצגות תיאטרון. המסכה שימשה גם לזהות את תפקידו של השחק והן כתיבת תהודה לקולו.
החל מהמאה השישית לפני הספירה, נכללו בחגיגות הדיוניסיה, הצגות תיאטרון. כנראה שראשית הטרגדיות כבר בתקופתו של פייסטסטרטס אך הטרגדיה הקדומה ביותר שנותרה היא "הפרסים" (Persai), של אייסכילוס (Aeschylus’) משנת 472 לפניה ספירה.
השחקנים בהצגות חבשו מסכות, שהיו קוו היכר לפולחן דיוניסוס. העסקים והמלאכות שבתו למשך חמישה ימים ואפילו אסירים הוצאו לחופשה, כדי לאפשר להם להשתתף בחגיגות. המחזאים, השחקנים והזמרים, נחשבו לעובדי האל דיוניסוס. ההצגות נפתחו בקרבת קורבן לדיוניסוס והיו מקודשות כחלק מפולחנו. האמונה הרווחת היתה כי דיוניסוס עצמו נוכח בחגיגות. לכן בחורף צוין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות. עם תום החגיגות, היו שופטים את ההצגות והמחזאי שנבחר, זכה בזר של עלי גפן וקיסוס לראשו.
העדות הראשונה לתחרות זו היא משנת 535, אז זכה תספיס, בתחרות הדרמה הטובה ביותר. הוא המחזאי היחידי מתקופה זו הידוע לנו בשמו הואיל והוא גם שחקן התיאטרון הידוע הראשון, כונו השחקנים, לעתים קרובות בשם "תספים"[30]. אפשר לזהות את פמלייתו העולצת של דיוניסוס, את המניאדות המחוללות, את הסאטירים הבהמיים מלאי התאווה ואת סילנוס הזקן, על כדים עתיקים, כמו, לדוגמא, על אמפורה מאמסיס, בערך משנת 520 לפני הספירה.
ראו באתר זה: תיאטרון.
האורגיות של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שהתהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי[31]. הן סבבו בהרים במחולות ושרו על תענוג הריקוד והיין.
אל היין של רומא היה כאמור ליבר, שבדומה לדיוניסיס היה גם אל חקלאות ופריון. הוא היה פטרונם של פשוטי העם, הפלבאים. הפולחן שבו מופיע דיוניסוס בשמו השני בכחוס, הגיע לאיטליה בזמן קדום יחסית. כבר בתקופה הרפובליקנית התפתחו ברומא, טקסי מסתורין חדשים של דיוניסוס. הבכחנליות משכו אליהן רבים ואווירת החופש המיני סללה את הדרך לפריקת עול כללית ולמעבר על החוקים ושבירת המוסכמות החג רכש לו חסידים בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, בתחילת המאה ה-2 לפני הספירה. החגיגות הליליות, שבהם הגיעו גם לכדי מעשי רצח פולחניים, עד שהסנט נאלץ להוציא בשנת 186 לפני הספירה, צוו לדיכוי הפולחן. משום כך נאלצו המשתתפים, לנדוד למרחקים, כדי להשתתף במשתאות. כ-7,000 איש היו אמורים להיענש, במוות, בעקבות הרשאה חוקתית. במיוחד רבו חגיגות אלו היו בדרום איטליה במושבות שהוקמו בזמנו על ידי היוונים. זו אחת הסיבות שמשתאות ההוללות היו כה פופולריים בעיר פומפי שבקמפניה, דרום איטליה. במבנה מפואר בעיר פומפי, הנקרא עד היום, "הווילה של המיסטריות" (Villa of the Mysteries) מתוארת בכחנליה בציור קיר באיכות גבוהה. הבכחנליה היתה נושא פופולרי באומנות בתקופת הרנסנס.
ידוע במיוחד ציור של טיצ'יאן, המתאר את הבכחנליות באי אנדרוס. זוהי יצירה מרהיבה של צבע, תנועה, שתיית יין, פעילות מינית וריקודים. בפינה הימנית של התמונה נראית דמות עירומה של אריאנדה הנרדמת[32]. רובנס העתיק את התמונה כמחווה של הערצה ליוצר וליצירה.
המיסטריות של דיוניסוס (Dionysian Mysteries), היו פולחן ביוון וברומא העתיקות, שבהם השתמשו בטכניקות שונות לכניסה לטראנס, כמו ריקודים, מוסיקה וסמי הזייה, כדי לסלק מעצורים ומחסומים חברתיים ולהתחבר למצב הראשוני, הטבעי. הפולחן העניק חרות מסוימת גם לשכבות המדוכאות בחברה היוונית כמו נשים, עבדים וכאילו שאינם אזרחים.
ראו באתר זה: אירועי טראנס.
פולחן דיוניסוס התרכז סביב שני רעיונות, לעתים רחוקים זה מזה: דרור ושמחה מחד ואכזריות פראית מאידך. יש שאלוהי היין הוא מקור של ברכה לאדם ויש שהוא גורם לאובדנו. באגדות על דיוניסוס באותת לידי ביטוי סתירות רבות ביחס לאישיותו. במקומות מסוימים הוא מתואר באל של שמחה ובאחרים כאל פראי ואכזר שני הרעיונות נובעים מכך שהוא אל היין. גם היין טוב ורע כאחד. הוא משמח לבב אנוש, אך גם מביא אותו לידי שיכרון. דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.
כאשר שותים יין, חשים בני האדם כאילו נכנס בהם כוח נשגב מבחינתם. כתוצאה משתיית יין, חשו היוונים הקדמונים, הם מתקרבים לאלוהים.
לכול אל במיתולוגיה היוונית, יש תחום משלו. אפילו זאוס חי בתחום מוגבל מנוע מלהיכנס לתחומיהם של פוסיידון (ים) או האדס (שאול). דיוניסוס הוא אל האחראי לכול מה שבין התחומים. ואכן, אדם השותה יין, נמצא בין התחומים וכך גם אדם החווה חוויית תיאטרון. גם המניאדות, שהיו משתוללות בסערת יצרים בפולחן דיוניסוס, היו נשים נשואות, שדיוניסוס מוציא אותן מן התחום, כדי להשיבן חזרה אל התחום. משום כך היו התהלוכות לכבוד דיוניסוס, מעין טקס היפוך, שתפקידן היה להוציא אנשים מהתחום, כולל מהתחום הפרסונאלי של השליטה, כדי שייקל להשיב אותם לשם. מכאן הקשר בין חגיגות דיוניסוס, לקרנבל הקתולי. שניהם טקסי היפוך.
ראו באתר זה: מאפייני הקרנבל.
מאידך, כאשר אדם שותה יין, הוא חש עמו גדול ומכובד יותר, ומשום כך, בעזרת דיוניסוס, יכול לחוש עצמו קרוב לאלוהים. עם הזמן הודגשה באישיותו של דיוניסוס יכולתו לשוב לחיים לאחר המוות ומשום כך תפש מקום חשוב בפולחן המסתורין.
ראה קובץ: התייחסות למוות וטקסי קבורה.
היו שטענו שהאופי היווני ההרמוני והשקול עומד בניגוד לאופי המשתלהב של דיוניסוס והסבירו את הסתירה הזאת, בכך שדיוניסוס הגיע מן המזרח. אבל היסודות האפולוניים והדיוניסיים היו קיימים ומשולבים זה בזה בדת יוון הקדומה. אפולו ודיוניסוס נחשבו לקטבים משלימים כבר בעת העתיקה. אפולו נעדר מדלפי למשך שלושה חודשים בשנה ובאותה עת היה מתקיים שם פולחן דיוניסוס. את תחושת הניגוד הזו העמיק הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה בספרו "הולדת הטרגדיה". ניטשה, שהעמידו על ניגוד עקרוני בין דת אפולו לדת דיוניסוס. בין ה"אפולוני" של החשיבה השקולה, לבין ה"דיוניסי" – שדוחף לברוא עולמות ולהחריבם. אפולו הוא סמל לתבונה ולכוח הרוח ודיוניסוס מסמל את האקסטזה, האמוציונליות והחושניות. אלא שניטשה השתמש בניגודים אלו לא כביטוי למציאות היסטורית, אלא כדי להסביר יסודות סותרים בנשמתו של האדם. אלו הם מטפורה לתהליכים פסיכולוגיים הנאבקים זה בזה. האפולוניות היא התהליך השכלי, הנשלט, של הסופר אגו. והדיוניסיות, מייצגת את כמיהת הלב, את תחושת הבטן ואת היצר.
מכיוון שהרה המיתה את דיוניסוס וסבתו ריאה החזירה אותו לחיים, מדי שנה דיוניסוס מת בחורף, בעינויים קשים, ובאביב קם לתחייה. זהו גם פירושו של כינויו "זאגריאוס" (Zagreus). משום כך, פולחן דיוניסוס נועד, בחלקו, להבטיח את שובם של האביב והפריון.
ראו באתר זה: חגי אביב.
דיוניסוס סימל את בטחון האדם כי לא הכול תם עם המוות. אמונתו היתה חלק מ"מיסתורי אליאוסיס" (Eleusinian Mysteries). תחילה התרכז רעיון זה סביב פרספונה, שאף היא קמה לתחיה באביב מדי שנה. אולם להבדיל מפרספונה, דיוניסוס ירד אל השאול והוציא את אמו משם. לכן נעשה הוא, יותר מפרספונה, מרכז האמונה באלמוות[33]. הנואם הרומאי קיקרו אמר כי דיוניסוס העניק לאדם את היכולת לחיות בשמחה ולמות בתקווה. משום שאמונה בחיים שלאחר המוות, מקלה על האדם לקבל בשלווה את מותו שלו. משום כך, בסרקופאגים רבים מוצאים תיאור מגולף של חגיגות דיוניסוס. אולם במרבית יצירות האומנות המתארות את דיוניסוס, לא בא לידי ביטוי היסוד הרעיוני של פולחנו, אלא דווקא ההיבט הייצרי והארוטי.
לאל דיוניסוס, כאל מתייסר, נודעה חשיבות רבה במיתוס של האורפיקנים[34] (אורפיזם היא כת מסתורין יוונית פילוסופית-דתית אשר בלטה במאה השישית לפנה"ס והשפיעה על התרבות היוונית בתקופתה. בפולחנה הודגשו דיוניסוס והמיסטריות. התנועה, שחסידיה ייחסו את ייסודה לאורפאוס[35], יצרה מיתולוגיה ושירה של עצמה. לפי מסורת אורפית אחת בחר זאוס את בנו דיוניסוס לשליט על העולם, מעל כל האלים, למשך ששה דורות.
הם זיהו את דיוניסוס עם האל זאגרווס וסיפרו את המיתוס על אותו דיוניסוס – זאגרווס, שזאוס הסתיר במערה בכרתים. הקורטים –בני שבט מקומי שהופקדו לשמור עליו, החרישו את בכיו בצל חניתותיהם. אבל הרה שמעה אותו ושלחה אליו את הטיטנים. הם נתנו לפעוט תפוחים, אצטרובל, רעשן, קוביות ומראה. כשהילד היה שקוע במשחק, הם ביתרו אותו. אתנה חשה למקום ובעוד מועד הצילה את לבו. זאוס הפיח בלב רוח חיים ויצר את דיוניסוס מחדש. הפעם כבן אלמוות. את הטיטנים הוא שרף בברק. יש אגדות המספרות שמאפרם נוצרו בני האדם, שבטבעם יש חלק ארצי שמקורו בטיטנים, בני האדמה וחלק אלוהי, שמקורו בדיוניסוס[36]. הם אימצו את המיתוס של דיוניסוס הקם לתחייה והאמינו בגלגול נשמות. לגבי האורפים, דיוניסוס לא היה רק אל היין, אלא גם האל הכוח היוצר ומפרה עולם ומלואו[37].
אופי הפולחנים תורם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השיגעון בא כעונש מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו. דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית. מכאן "פולחן דיוניסי", אינו דווקא פולחן לכבודו של דיוניסוס, אלא פולחן שנחגג בסערת יצרים.
האומנות החזותית מעידה על הפופולריות והאוניברסליות של דיוניסוס בשלהי העת העתיקה. זוהי כנראה תוצאה של קרבתו האינטימית לבני האדם: המיתולוגיה עצבה את דמותו כמשגיח אישי, השומר על הנזקקים עזרתו, בעתות של משבר או מצוקה. ב"דיוניסיאקה", שהוזכרה לעייל, כתב , נונוס מפנופוליס : "בקחוס אדוננו הזיל דמעות, כדי שיוכל לשים קץ לדמעותיהם של בני תמותה". את מידת האהדה שדיוניסוס זכה לה בחוגי התרבות הקלאסית, אפשר לאמוד על פי שכיחות הופעתו של השם "דיוניסוס", הממשיך להתקיים באנגליה ובצרפת בשם "דניס", כמו גם על פי הדומיננטיות של הנושאים הדיוניסיים באומנות.
דיוניסוס בארץ ישראל
פולחן דיוניסוס הגיע לארץ-ישראל עם המהפכה הגדולה בסדרי השלטון והאוכלוסייה, בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון. בימי גזרות אנטיוכוס הוכרחו היהודים להתקשט בקיסוס ולהשתתף בפולחן דיוניסוס[38]. דיוניסוס מופיע על מטבעות איליה קפיטולינה, העיר האלילית שהוקמה על חורבות ירושלים אחרי מרד בר כוכבא וכן על מטבעות קיסריה.
אחד הביטויים המובהקים להלניזציה של ארץ- ישראל היה שילובם של אתרים וערים במיתוסים המתארים תולדות ייסוד ערים במיתולוגיה היוונית. במהלך החפירות הארכיאולוגיות בבית-שאן נתגלו ממצאים המעידים על התייחסות ישירה לדיוניסוס ולפולחנו. בירושלים, בקיסריה ובמקומות נוספים היה פולחן דיוניסוס, על-פי הממצא הנומיסמטי, פולחן יווני, אחד מני רבים. בעיר בית-שאן, או בשמה היווני – סקיתופוליס, היה פולחן דיוניסוס הפולחן החשוב בעיר[39].
כך למשל, "לידתו' של דיוניסוס" כשראשו מבצבץ מברכו של זאוס, מופיעה על גבי מטבעות העיר מימי ספטימיוס סוורוס. עדויות היסטוריות[40]. ותגליות ארכיאולוגיות, בבית שאן מחזקות את הזיקה בין דיוניסוס לעיר בתקופות ההלניסטית והרומית, ומטבע הדברים הוא הופך לפטרונה של בית-שאן[41].
שמה הנוסף של בית-שאן בתקופות ההלניסטית והרומית היה ניסה" (Nysa), על שמה של האומנת של דיוניסוס. היו שזיהו את ניסה, מקום הולדתו של דיוניסוס, עם בית-שאן ואף רווח סיפור שלפיו נוסדה העיר בידי דיוניסוס עצמו, אל המקום, אשר קבר בה את אומנתו ניסה בימי מסעו מהודו ליוון. פליניוס גם הוא רומז למסורת זו באמרו: "סקיתופוליס, שנקראה לפנים ניסה, על שם המינקת של דיוניסוס, אשר אותה קבר שם".
בית-שאן העתיקה היתה לסקיתופוליס בתקופת שלטונם של התלמיים בארץ-ישראל. מכיוון שחשיבותו של דיוניסוס היתה גדולה במיוחד אצל התלמאים, ניתן להבין את מעמדו המיוחד של האל בעיר ואת התפתחות פולחנו בה[42].
ראובאתר זה: סיור בבית שאן
ייתכן כי את הסיבה לכך שיחסם של אנשי בית שאן האליליים אל היהודים היה טוב יחסית, החל ממרד החשמונאים ועד המרד הגדול נגד רומא, בגלל הזיהוי של אלוהי ישראל עם דיוניסוס, הנזכר בדברי פלוטארכוס ובדברי טקיטוס[43]. אסמכתא לזיהוי זה, ראו בלולב של חג הסוכות, אותו זיהו כתירסוס וכן בגפן הזהב שבבית המקדש. מצד שני, ייתכן שהצורה הקדומה של עלילת הדם, שלפיה "תופסים היהודים, אחת לשבע שנים נוכרי ומקריבים אותו מתוך קריעת בשרו קרעים קרעים", הומצאה על סמך קריעת קרבנות האדם ,בפולחן הקדום של דיוניסוס[44].
בבזיליקה של בית שאן נמצא ב-1987, מזבח משושה, עשוי אבן גיר, שהוקדש לאדון (Kyros), האל דיוניסוס, בידי סלווקוס בן אריסטון, משנת 142 לספירה. המזבח מורכב מבסיס מגולף, גוף המזבח וחלק עליון עליו הוקרבו הקורבנות. בשלוש הצלעות האחוריות של גוף המזבח, מתוארים סמלים כמו סירינקס (חליל פאן), מטה רועים ותירסוי מצטלבים, המלווים את הדמויות המוצגות בחזית. הדמות המרכזית הייתה דמותו של דיוניסוס. המזבח התגלה מרוסק לשברים, כאשר בסיסו עדיין עמד על תילו. על השברים נמצאו עקבות פיח, אשר העידו כי המזבח נפגע כנראה בשריפה[45].
ברצפת הפסיפס בציפורי, אשר נחשפה בשנת 1987, מתוארת תחרות שתייה בין דיוניסוס לבין הגיבור הרקלס. בשני לוחות נפרדים מתוארת השכרות שהתחרות גרמה לה. בלוח אחד מופיעה דמותו של הרקלס המעולף משכרותו, מוצגת בלוח אחד. לעומת זאת דיוניסוס, מוצג בלוח השני, מביע שביעות רצון מניצחונו. חלקים אחרים של הפסיפס מתארים את לידתו של דיוניסוס ואת הנימפות המגדלות אותו, נישואיו עם אריאדנה ותהלוכת ניצחונו לאחר מסעו להודו. כמו כן, הפסיפס מתאר היבטים שונים בפולחנו של האל. ייצוגו האומנותי של דיוניסוס לא בהכרח מעיד כי המקשטים את ביתם אתו, לוקחים חלק בפולחן האל. פעמים רבות, מהתקופה הלניסטית ואילך, נמצאים תיאורים כאילו, כאלמנט קישוטי בלבד. אולם מכיוון שפסיפס זה כה עשיר בתיאוריו המפורטים של דיוניסוס, אפשר להניח כי דיירי הבית נמנו עם הקהילה הפגאנית[46].
עלילותיו של דיוניסוס תפשו מקום חשוב באמונות הקלאסית, ההלניסטית והרומית ונמשכה בייתר שאת מתקופת הרנסנס ואילך. בימי הביניים אין ביטוי לדמותו, אך אז החלה להתפתח ההשקפה כי יש בסיפור חייו של דיוניסוס, משום הקבלה לישו, שכן שניהם נולדו לבת תמותה, שניהם בני האלוהים ושניהם קמו לתחייה[47]. יש הטוענים שפאולוס עיצב את דמותו של ישו הקם לתחיה, משום שפעל בעולם בו אמונותיהם של האנשים היו אפופות בסיפורים על אל שקם לתחייה מין המתים (לא רק דיוניסוס. גם אוזיריס המצרי, תמוז הבבלי, דושרא הנבטי ופרספונה היוונית).
הערות
[1] . דוד פלוסר, "דיוניסוס, האנציקלופדיה העברית כרך י"ב, עמ' 412
2. זוהי וילה גדולה שנבנתה בראש הגבעה. שמה של הוילה הוא על שם רצפת הפסיפס שנמצאה במקום בטרקלין המרכזי של המבנה ומתארת את פולחנו וחייו של אל היין דיוניסוס. בית זה נבנה בראשית המאה ה-3, השערת החוקרים היא שהמבנה נחרב כנראה ברעש האדמה של שנת 363.
[3] Grimal, Pierre, The Dictionary of Classical Mythology, Wiley-Blackwell, 1996
תודתי לפרופ' ארתור סגל על ההבהרה
[4] מיכאל אבי-יונה, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 146.
[5] תירסוס הוא מקל בו אוחז דיוניסוס האל . משום כך היה התירסוס, סמל של שגשוג, פריון, נהנתנות והנאה. במהלך הפולחן לדיונסוס, נהגו המינאדות, הנשים המשתוללות, להתהלך עם תירסוסים.
[6] לעיתים מתוארים הסאטירים כיצורי יער המתהוללים בקרחות היער עם נימפות ובאקכות ולעיתים מתוארים כשוכני השממה. לעיתים מתורגם שמם בעברית לשעירים והמיתולוגיה הרומית מכנה יצורים דומים בשם פָאוּנִים. סאטירים היה תיאבון מיני גדול וכן כוח פיזי גדול, לכן הרבו לאנוס נימפות ובנות תמותה. המיתוס על אורפיאוס ואורידיקה החל בגלל סאטיר, שרדף אחרי אורידיקה ביער בניסיון לאנוס אותה, ובעת מנוסתה היא לא שמה לב ודרכה על נחש, שהכיש אותה וכך מתה והגיעה לשאול.
השם "סאטירה" איננו נגזר מן השם "סאטיר", שכן שינויים וטעויות דקדוקיות טישטשו את מקורה של המילה "סאטירה" מהשפה הלטינית (Satura), ועל כן טעות אטימולוגית נפוצה היא לקשר בין סאטיר לסאטירה.Satyrs
[7] במיתולוגיה היוונית תבאי היא עירו של המלך אדיפוס. מוכרת כיום בעיקר דרך שלושת המחזות שכתב המחזאי היווני סופוקלס על המיתוס של שושלת המלוכה בעיר (אדיפוס המלך, אדיפוס בקולונוס ואנטיגונה).
[8] שמה הוא כנראה צורה יוונית של השם זֶמֶלו, אלת האדמה הפריגית. פולחנה היה נפוץ בפריגיה שבאסיה הקטנה.
[9] אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, הוצאת מפה, תל אביב, 2000, עמ' 23
[10] עדית המילטון, מיתולוגיה, מסדה, גבעתיים, 1982
[11] הדיוניסיקה נכתבה לכל הפחות בסוף במאה ה-4 או לכל היותר בתחילת המאה ה-5 לספירה. מספר הספרים 48, הוא כנראה סימבולי ומבטא את מספר הספרים הקיימים בשירתו של הומרוס הן האיליאדה והאודיסיאה יחדיו (כאשר בכל אחד ישנם 24 ספרים). ברם, נראה שהדיוניסיקה אינה שלמה, וישנם מספר חוקרים הסוברים כי ישנו גם ספר מספר 49 אשר נונוס אינו הספיק לכתוב במהלך חיו. צידוק לסברה זאת יכול להתמך על העובדה כי בשירה התגלו לא מעט מקטעים שבהן יש חוסר עקביות בין הספרים שכנראה מעידים על כך כי היצרה איננה שלמה. ואומנם חלק אחר של חוקרים סוברים כי החוסרים הגיעו בעקבות העתקות או תרגומים לקויים של השירה. נונוס כתב את היצרתו בעלת עלילה לא ליניארית כאשר בין כל סיפור למשנו יש קשר רופף. (ויקפדיה).
[12] הנימפה היא יצור על-טבעי במיתולוגיה היוונית. הנימפות היו חציין אל וחציין בנות תמותה והיו קשורות לאתר מסוים בטבע. הנימפות לא היו אלות ולא נצחיות, אבל משך חייהן היה רב מאוד וכוחן עלה על זה של בני האדם. הן לא הזדקנו ונחשבו לנוטות חסד לבני אנוש הנימפות מתקשרות ליצירה ולהתפתחות שבטבע והן לרוב האנשה של אחד מהמוטיבים שלו. ביתן של הנימפות הוא בהרים, ביערות, במעיינות, בנהרות ובמערות והן קשורות אליו בקשר בל ינותק. הנימפות מתוארות בדרך כלל כנערות צעירות ויפות, חובבות מחול, מוזיקה, מותחות קשת בפמליה של אפולו, דיוניסוס, ארטמיס, מפלרטטות עם סילנים, סאטירים ובני אדם (המלך נומה, אגריה), שאינן מסיבות נזק למין האנושי, אך עם זאת, מושכות בכוח את מי שהן אוהבות למקום שלהן. חייהן תלויים בסביבתן וכשהן נעקרות ממנה, חייהן נתונים בסכנה. כשכעסו, בדרך כלל בעקבות נזק שנגרם לביתן, הן נהפכו למסוכנות.
[13] היאדות – צביר פתוח בקבוצת הכוכבים שור המכיל כ-300 כוכבים ונמצא במרחק של כ-151 שנות אור ממערכת השמש. זהו הצביר הפתוח הקרוב ביותר למערכת השמש והבהיר ביותר שניתן לראות מכדור הארץ, ובשל בהירותו היה מוכר כבר בימי קדם. הצביר מהווה את פניו של השור, כאשר הכוכב הבהיר אלדברן מסמל את עינו של השור. אף על פי שאלדברן נראה כחלק מהצביר, הוא למעשה לא שייך אליו, כיוון שמרחקו ממערכת השמש הוא פחות ממחצית המרחק להיאדות, כ-65 שנות אור בלבד.
[14] אפי זיו, עמ' 290.
[15] אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1984, עמ' 226-227
[16] אבשלום זמר, דיוניסוס ובני לוויתו, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, 1998
[17] אובידיוס, מטמורפוזות, VI עמ' 11-15.
[18] אפי זיו, שם.
[19] המילטון, מיתולוגיה עמ' 40-45
[20] גרהארד פינק, מי ומי במיתולוגיה היוונית, מעריב, 1998, עמ' 101
[21] אריאדנה, בתו של מינוס, מלך כרתים, התאהבה בתסאוס והציעה לו תחבולה איך למצוא את הדרך החוצה מהלבירינת ובתמורה ביקשה שייקח אותה איתו לאתונה. תסאוס הסכים ואריאדנה נתנה לו פקעת חוטים, כדי שיקשור את הקצה לדלת המבוך ישחרר חוט מתוך הפקעת במהלך כניסתו לתוך המבוך. לאחר הריגת המינוטאורוס גלגל תסאוס את החוט בחזרה וכך מצא את דרכו אל פתח המבוך. תסאוס הפליג מכרתים יחד עם אריאדנה והנערים ששוחררו. הם עצרו באי נקסוס ומשם יצא תסאוס עם הנערים, כשהוא משאיר באי את אריאדנה
[22] המילטון, שם.
[23] יעקב שבתאי , שם.
[24] על פנתאוס בנויה הטרגדיה "בקכי", (חסידות בכחוס" ) של אורפידס.
[25] W. K. C. gurthrie, The Greeks and their Gods, 1955, pp 145-18
[26] אהרון שבתאי, שם
[27] בהשאלה קוראים כיום לשירה המכילה דברי שבח ומליצות, בשם "שירה דיתירמבית.
[28] אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, כנרת זמורה ביתן עמ' 287
[29] הסטורנליה היתה חגיגה לכבודו של סטורנוס, אל אטרורי שלימים זוהה עם קרונוס, אביו של זאוס. במהלך ימי החג, היה נעשה היפוך תפקידים: האדונים שירתו את העבדים.
[30] אוסקר ג' ברוקט, תולדות הדרמה והתאטרון, בעריכת דן אורין, הוצאת מסדה, עמ' 18-19.
[31] על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטנים ששלחה האלה הרה
[32] אפי זיו, עמ' 302
[33] המילטון, שם
[34] הכת הוקמה בהתאם לסיפור המיתולוגי העוסק באל אורפיאוס אשר היה מחבר הפיוטים הקדושים מהם נשאבו הדוקטרינות האורפיאיות. הלירה שלו כישפה סלעים, צמחים, ציפורים, יונקים ואף דגים. אפילו את הלוחמים התראקיים. האמונה המרכזית של כת זו היא גלגול הנשמות, גרסה יוונית לקארמה, כנראה בעקבות הסיפור המיתולוגי בו אורפיאוס יורד להשיב את אהובתו מהשאול בו מולך האדס. חסידי כת האורפיזם כונו" אורפים". הם תיארו את מוצא העולם באופן מופשט ופילוסופי יותר ברוחו, לעומת תיאורו של הסיודוס המשורר האפי היווני המוקדם, שחי במאה השמינית לפנה"ס וכתב את התיאוגוניה. כיוון שתיאורם של חסידי הכת היה פילוסופי יותר, הוא פנה לקהל מצומצם יחסית, מה שמנע מן הכת לגדול באופן משמעותי.
[35] אוֹרפֶאוּס היה אל למחצה, בנם של אויגרוס מלך תרקיה (לפי גרסה אחרת, של אפולו) ושל המוזה קאליופה, ראש למשוררים ולמוזיקאים.
הוא קיבל במתנה מאפולו כלי נגינה – "לירה". בנגינתו היפה הוא הצליח להפנט את כל שומעיו. האגדה מספרת שגם עצים ואבנים הקשיבו לזמרתו, ושלשמעה סטו נהרות ממסלולם וחיות היער נאלמו דום. הארגונאוטים (חבורת הגיבורים שהשתתפו במסע החיפוש של יאסון אחר גיזת הזהב בספינה ארגו) צירפו אותו אליהם במסעם כדי שישקיט בשירתו את גלי הים ויחזק את רוחם של הספנים. בשובו נשא אורפאוס לאישה את הנימפה אאורידיקה, אותה אהב אהבה עזה. כשאאורידיקה נסה מפני סאטיר זר שרדף אחריה בשדה, היא דרכה מבלי משים על נחש ארסי שהכישהּ, ומתה. אורפאוס, בעודו ממתין לה ביום כלולותיהם, קיבל את ההודעה המרה על מותה מפי שליח. הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הוא החל לנגן והאדמה שהייתה שבויה בקסם נגינתו פתחה פתח שדרכו הגיע לשאול, ושם פגש את כארון, הספן המעביר את המתים מעולם החיים לעולם המתים. הוא ריכך את לבו בשירתו הענוגה, וכארון הניח לו לעבור את סטיכס. הוא הרדים בנגינתו את קרברוס, הכלב התלת-ראשי השומר על הכניסה לשאול. רוחות הרפאים בשאול הוקסמו אף הן משירתו, ושליטי השאול, האדס ופרספונה, שהוקסמו מנגינתו, העניקו לו חסד חד-פעמי – הוא יוכל להחזיר את רעייתו אל ארץ החיים בתנאי שיילך לפניה ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם כליל מהשאול. כאשר אורפאוס עלה ויצא מן המחילה החוצה, פנה לאחור כדי לראות את אאורידיקה, שהייתה עדיין בפנים. הוא ראה את דמותה מתקרבת ופשט את זרועותיו כדי לחבק אותה. בו ברגע נעלמה וכל ששמע היה לחישה 'היה שלום!'. סופו של אורפאוס היה שנשים העובדות את דיוניסוס רצחו אותו. על פי המסופר היה אורפאוס מייסד האורפיזם – כת דתית מסתורית שחבריה כונו "האורפים".
[36] יעקב שבתאי, שם
[37] אתונה בימי גדולתה, עמ' 227
[38] חשמונאים ב', ו'-ז
[39] אשר עובדיה, "פולחנים יווניים בבית-שאן/סקיתופוליס בתקופה ההלניסטית-הרומית", ארץ-ישראל, יב תשל"ה, עמ' 124-116; גדעון פוקס, יוון בארץ-ישראל: בית שאן (סקיתופוליס) בתקופה ההלניסטית והרומית, ירושלים תשמ"ג.
[40] פרטים על כך ראה: עובדיה (שם, עמ' ,116 .124).
[41] באשר למקום הולדתו של דיוניסוס, ניסה, ראה למשל 'שירים הומריים' (תרגם ש' שפאן), ירושלים תשט"ז, שיר לג ,8 עמ' 152 .
[42] א' צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, ירושלים תשכ"ג, עמ' 82.
[43] https://www.jewishvirtuallibrary.org/dionysus-cult-of
[44] דוד פלוסר, עלילת הדם, תש"ט.
[45] אפרים שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, כרך 1, כרטא, ירושלים, עמ'218-219
[46] רינה טלגם וזאב וייס, "חיי דיוניסוס ברצפת הפסיפס של ציפורי", מתוך כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא תשמ"ט.
[47] אפי זיו, עמ 292
גילי כל הכבוד על המאמר הממצה המענין והמעמיק
משעמםםםםםםםםםםםם!!!!
סקירה מצוינת ומקיפה!
תודה
סיכום מצויין תודה רבה הצלתם אותי!
אחלה מאמר עזר לי מאוד!
תודה
נהדר
לא השארת אף אבן לא הפוכה.
משום מה הסיפורים המיתולוגיים האלו לא מאפשרים להעריץ מישהו בלי סייגים. תמיד יש בהם דברים מחרידים משולבים בדברים נפלאים.
Cum laudae
תודה