גליה ועמוס עוז – דבר שמתחפש לאהבה

כתב: גילי חסקין; ‏01/03/2021

הרשתות החברתיות רעדו בימים האחרונים, בעקבות הכתבות האינטרנטיות על ספרה החדש של גליה עוז, בתו האמצעית של עמוס עוז, "דבר שמתחפש לאהבה". התגובות הנסערות לא נבעו מאיזו איכות ספרותית שייחסו לספר, אלא בשל הצהוב העכור שעולה ממנו. לא רק צבע, אלא גם ריח. הראיונות המפרגנים, המחבקים כמעט, רק הוסיפו להתעניינות הציבורית. אפילו אני, שהכרזתי תחילה שלא אקרא את הספר, לא עמדתי בפני הפיתוי. ספק אם ספר כלשהו שכתב עמוס עוז, זכה לכזאת תהודה.

בספר מגוללת גליה עוז מסכת של מכות, קללות והשפלות שספגה מאביה בשנות ילדותה בקיבוץ. זהו ספר חשוף וכואב. כתוב תמציתי וחד, ללא להטוטים וירטואוזים עם השפה, שמילאו אותי התפעלות בכתיבתו של אביה. היא מספרת על השתקה, על צל שחור ומתעתע שגרם לה לאובדן ביטחון שלה בעצמה. על פחד לעמוד על שלה מול אב דומיננטי שהיה למיתוס.

לדבריה, האלימות היתה גם מנת חלקה של אמה. גליה עוז לא מתארת את אביה כדמות מורכבת מאורות וצללים, אלא כמפלצת. למרות זאת  היא הקפידה לשאת את שם משפחתו. דין, בנה של פאניה, מתאר כיצד נדרש ליישר קו עם גליה באופן טוטאלי ולא – יסומן כשליח או כאויב. בדיוק אותן תכונות בהן האשימה את אביה. היא סיגלה לעצמה את מה שלא אהבה ובספרה, לקחה ממנו את גלימת הקורבן שהוקיעה והניחה על כתפיה.

אין לי מושג מה באמת גרם לגליה עוז לעשות צעד כה קיצוני ומיטלטל. האם באמת היא רואה בציבור המריע, כלי נכון לסייע לה להתמודד עם כאבה? האם מדובר בקנאה באחותה הבכורה פניה, שהיתה זוהרת יותר? באחות שזכתה לכתוב יחד ספר עם האב הנערץ ("יהודים ומילים"), שניכרים בו לא רק בקיאות במורשת ושפה רהוטה, אלא גם חיבה עזה והערכה הדדית. היא מתארת בספרה את פניה כ"בת של אבא", ואת דניאל כ'בן של אבא'. האם מדובר ב'ילדת סנדוויץ", שחשה עצמה לא אהובה דיה? האם היא מונעת על ידי הרצון לתפוש את המקום של הבת החשובה במשפחת עוז? האם מדובר במסכת של אלימות, או באירוע קשה של אובדן שליטה? גבריאל גרסיה מרקס אמר  פעם (בציטוט לא מדויק), שהחיים הם לא בהכרח מה שחווית, אלא מה שאתה זוכר ומה שבחרת לספר. מי יודע איזה פילטרים עבר הזיכרון במשך 48 שנים?  האחים פניה ודניאל, תיארו בחשבון ה'טוויטר' שלהם, דמות שונה לחלוטין, של אב חם ואוהב. קראתי את תגובתה הפגועה של המשפחה, מאופקת ואצילית. האם כל מעשי האכזריות, כביכול, נעשו ללא ידיעתם?

נראה שגליה עוז עברה חוויה קשה, לפחות מבחינה סובייקטיבית. לטעמי, עם עבירות כאלה הולכים למשטרה. לא בגיל 8 כמובן, אבל בגיל 18 או 28, או 38. למצער, הם פונים לפסיכולוג. אני חש אי נוחות, בלשון המעטה, לגבי הצורך הזה של אנשים להוציא את דיבתם של הוריהם רעה. בפרט כשהם שוכני עפר. יהודה עמיחי היטיב להתנסח ממני כשכתב: "והבית נסגר בערב, על הטוב והרע שבו".

קראתי על הצורך שלה כביכול לחשוף אמת כואבת שהיא, לדעתה, נחלתן של משפחות רבות, אבל אני מניח שלו עמוס עוז היה החצרן של קיבוץ חולדה, ולא סופר מפורסם, הספר לא היה מתפרסם.

אני תוהה לגבי הכנסת הציבור לתוך קודש הקודשים שנקרא משפחה.  בעבר הלא רחוק, תבעה גליה עוז, להסיר פרק שעסק בה בביוגרפיה על עמוס עוז, שכתבה נורית גרץ. היא הפעילה מכבש של לחצים, שלא להוציא את דיבת המשפחה רעה, ואחר כך, הוציאה באותה הוצאה, את הספר שלה.

כאשר קראתי את הספר, חשתי כאב על החוויות שגליה נושאת עמה. חשתי גם בלבול, מבוכה לא מעט ספיקות. אולם כשקראתי את התגובות הבוערות ברשתות החברתיות, התמלאתי כעס ובעיקר צער. התגובות היו, כצפוי, נחרצות, מרושעות ובעיקר רדודות. החל מהצד הימני של המפה, המוקיע את הסופר, הרגיש לסבל הפלסטינים ובו זמנית מתעלל בביתו פנימה, וכלה בתגובות מסוג "אני מאמינה לה". היו בתגובות הללו המון אמפתיה כביכול ("לילדה") ועשיית צדק בגרוש, אבל נעדרו מהן תהייה וסימני שאלה.

לא היתה שם טיפה של חמלה לאב, שלפי תגובות המשפחה, התרחקותה של בתו גרמה לו לסבל רב. כל אלו שלקחו את האירוע כמעט למגרש של METOO# וקיבלו את גרסתה של האשה הנפגעת, לא גילו חמלה כלפי האם, נילי, שהתעוררה בבקר אחד, ללא הכנה כלשהי וגילתה שחייה התהפכו עליה.

הסופרת דבורה בארון, כתבה בחדות, משפט שכאילו נכתב עבור המקרה הזה: "והאנשים הן, לריח אסון זולתם, כמו לזה של עשן השריפה, ממהרים לבוא למקום המעשה, נרעשים, בלי ספק, מזה אשר יראו, אבל בו בזמן – כמו אל מול פני בניין אחוז להבות – גם מתחממים במקצת לאורו."

לא זיהיתי די תגובות שמטילות ספק. אבל לא צריך הרבה כדי להתעלל בכבודו ובזכרו של אדם. אף אחד או אחת מאלו ש"האמינו לה" לא הסביר מדוע הוא מאמין ולא לאחיה, אחותה ואמה. אני תוהה מדוע להאמין לגליה עוז של 2021 ולא לגליה עוז של 2006, כשבראיון ל"הארץ", השיבה לשאלה אם אביה קורא את ספריה: "הוא עין בשבילי, כמו שאני בשבילו", היא אומרת. על אמה היא אמרה שהיא "לימדה אותנו מה זה חיוניות ושכל ישר. לא לקפוץ מעל לשום פופיק, לא לזלזל בשום תופעה. היא מאוד רחבת לב ומבינה גדולה במוסיקה. מזהה כל יצירה בשני צלילים". האינסטינקט המידי הוא להגן על מי שמצטייר כאן כקורבן. אני לא מכיר אישית את גליה, אבל מטיל ספק בתפישת המציאות שלה. את הספק הגדילה בעצמה, כאשר תיארה כיצד אביה שיבח בעילום שם את אחד מספריה. אני ראיתי בכך פעולה של אב מעצים ומפרגן והיא ראתה בכך התעללות. "אובססיה של שליטה".

האם המעשה החריג של גליה עוז מלמד משהו על משפחתה, ובעיקר על אביה? סביר להניח שכן. הוא מטיל צל כבד על המשפחה, גם אם אין בהאשמותיה דבר. לדעתי, הוא מלמד משהו גם עליה.

בנעורי, כשרצינו לתאר אדם חסר עכבות וערכים, היינו אומרים עליו שהוא "ימכור את האמא שלו". במקרה דנן נמכרו גם האב וגם זכרו, ולפי ההתעניינות הציבורית, כנראה שבכסף רב.

משפחות הן דבר מורכב, לעתים רבות מסובך. ז'ן ז'נה הרחיק לכת וטען שהן "עניין מסוכן". למעט זירת הפייסבוק, שם כולן "מ-ה-מ-מ-ו-ת. לב טולסטוי כתב בהקשר זה: "כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה הדרך, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". איני יודע בכמה משפחות מאושרות אין כתמים של עצב, אין זיכרונות של עלבון וצער. הורות זה דבר מסובך. אנחנו נדרשים לעבור הכשרה של כמה חודשים כדי להיות מדריכים בחדר כושר, אבל לא נדרשים לכל הכשרה עבור המשימה המסובכת ביותר של חיינו. הכללים והנורמות בחינוך ילדים עברו שינויים גדולים בשנים האחרונות. מה שהיה מקובל בדור של הורי, כבר לא היה מקובל בדור שלי. כמה מבני השישים פלוס יכולים להעיד שמעולם לא חטפו סטירה מהוריהם? עד לפני דור, שלט בכיפה, האתוס של "חושך שבטו, שונא בנו". גם רבים שלא ציטטו את הפסוק המקראי הזה, הכירו את המושג "סטירה חינוכית". העולם השתנה וטוב שכך. את החוויה הזאת, שהיום אנחנו מבינים שהיא משפילה, יכול כל ילד לקחת למקום אחר. סביר להניח, שחוויות שעבר בנעוריו ובבחרותו, לא רק אלו הקשורות להורים, יכולות להעצים את אותה תחושה. עמוס עוז היה לאב בגיל צעיר מאוד. ייתכן שעשה טעויות איומות. שלא השכיל להתמודד עם קשיים חינוכיים, ובעיקר עם מה שמצטייר כנשמתה המיוסרת והמסוכסכת של בתו.

למרות שגליה קראה שלא להחרים  את ספרי אביה ולהפריד בין הנפש העדינה שכתבה אותם, לנפש המפלצתית שהסתתרה מאחוריהם, אין לי ספק שרבים שיקראו את הספר, לא יפרידו בין היד הכותב ליד המכה.

איני יודע מה קרה בחדרי החדרים של משפחת עוז. ברור לי שגם הגולשים משולחי העט והרסן אינם יודעים. אני סבור שיש להילחם באלימות. אם יש צורך, גם דרך פניה לערכאות. אני מסויג מכך, שאשה המתקרבת לגיל 60, בוחרת להתמודד עם זיכרונותיה הקשים ועם יחסיה העכורים של אביה, על ידי השלכת המשפחה, לשיפוטו של ההמון המריע בזירת הגלדיאטורים. אני קורא מכאן להניח למשפחת עוז ולכאבה, לגלות אמפתיה לתחושות של גליה, גם אם הן סובייקטיביות בלבד. יחד עם זאת, להתייחס אליהן בחשדנות. אני מסתייג מרכילות תוך-משפחתית ולפגיעה בזכרם של אנשים, שאינם יכולים להגן על כבודם ועל האמת שלהם.