כתב: גילי חסקין
תודתי לגדעון ביגר על הערותיו.
האוקיינוס השקט הינו המרחב האחרון שהתגלה לאירופאים, בהתפשטותם אל מעבר ל"עולם הישן", שכלל את אירואסיה ואפריקה. את השם "האוקיינוס השקט" העניק לו ראשון מקיפי העולם, פרדיננד מגלן (ראה להלן), שהגיע אל מימיו השקטים יחסית לאחר ארבעים ימי מאבקים בסערות, במצרי מגלן.
ראו באתר זה: פרדיננד מגלן
גילוי האוקיינוס השקט הינו חומר עזר חשוב לקראת טיול בהוואי, בניו זילנד, באי הפסחא, בפולינזיה ובפפואה – ניו גיניאה.
ראו גם באתר זה: המאורים בניו זילנד והגילויים האירופאים
ראשונים היו הפולינזים, אותם תושבי דרום –מזרח אסיה שהגיעו בגלים שונים. כאלו הם האוברג'ינים הכהים באוסטרליה, הפפואנים, אחריהם תושבי מיקרונזיה הבהירים יותר ולבסוף המהגרים הפולינזיים שהגיעו כנראה מטאיוון של ימינו.
ראו באתר זה: הגירת הפולינזים ; תולדות אי הפסחא מאז גילויו ועד ימינו
אחרי הפולינזים, הראשונים שגילו עניין באוקיינוס השקט היו הסינים.
בצד האסייתי של האוקיינוס התנהל מסחר לאורך החוף ממוזמביק ליפן. אחד המסעות הראשונים היתה הפלגתו המיתית כמעט של מכשף החצר הסיני שו-פו (Xu Fu), שהפליג לאוקיינוס השקט בשנת 219 לפנה"ס מטעם שושלת צ'ין, בחפשו את סוד חיי הנצח.
בסביבות שנת 878 , התיישבו מוסלמים וערבים רבים בגוּאַנְגְג'וֹאו (Guangzhau) [1] שבדרום סין והשתלבו במסחר שם. המסחר והידע הגיעו מהעולם הישן, עד למלזיה ואינדונזיה, אך לא המשיכו עד אוסטרליה. בשנים 1404 – 1433 הוביל האדמירל הסיני הסריס המוסלמי גֶ'נְג חֶה (Zheng He)[2], משלחות של חוקרים לדרום מזרח אסיה ולמזרח אפריקה ותרם רבות לגילוי האוקיינוס ההודי[3]. על הגילויים הסיניים, אמתיים או דמיוניים, נכתב בהרחבה בספרו של גאווין מנזיס: 1421[4]. – "השנה בה סין גילתה את העולם".
הכותב טוען שהאדמירל הסיני חונג באו הגיע עד אוסטרליה. מטרת המשלחות לא היתה לבזוז ולא להפיץ דת חדשה. קיסר שושלת מינג, יונג לו, החליט, בצעד מגלומני, לשלוח משלחות ימיות, כדי להודיע על תפארתו בכול הימים שמסביב. למשלחות אלו, ששייטו בשנים 1433-1405 גויסו כ-37000 מלחים, בשייטות של 317 אניות. צ'נג חה השיט את הצי שלו כמעט לכול ארץ שלחופי הים הסיני והאוקיינוס ההודי. הסינים התכוונו לא לכונן בסיסים בתוך המדינות שהעלו מס, אלא קיוו להפוך את העולם כולו למעריץ מרצון את מרכז הציוויליזציה הגדול שלהם. יש הטוענים, כי אחת המשלחות, הגיע לאוקיינוס האטלנטי, "גילתה" את אמריקה ושבה לסין.
סוגיה מעניינת קשורה לסירות הדיג היפניות. מרביתן הגיעו לאוקיינוס השקט במקרה. אם הייתה תקלה באחת מהספינות האלה או וחסר לה ציוד ראוי, היא הייתה נסחפת בזרם ומגיעה לצפון אמריקה. סירות יפניות הגיעו לאקפולקו שבמקסיקו[5] ב-1617, לאיים האלאוטים[6] – ב-1782, לאלסקה – ב-1805, למקורו של נהר קולומביה[7] – ב-1820, לכֵּף פְלָטֵרִי[8] (Cape Flattery) ב-1833. לו היו המקומות האלה מתגלים, בשעה שאירופאים שהו באזור, ייתכן שהתיעוד היה מוקדם יותר.
הגעת האירופאים
כנראה שהאירופאי הראשון שראה את האוקיינוס השקט היה מרקו פולו (בשנת 1292), בעת שהייתו הארוכה בסין.
ראו באתר זה: מרקו פולו
צילום: גילי חסקין
היידע על האוקיינוס השקט
האירופאים ידעו שהיה אוקיינוס אחד במערב (האטלנטי), והסינים ידעו שהיה אוקיינוס אחד במזרח (השקט). אירופאים מלומדים חשבו שהעולם עגול וששני האוקיינוסים הם למעשה אוקיינוס אחד. לפיכך ב-1492 הפליג כריסטופר קולומבוס מערבה כדי להגיע לאסיה ובלי דעת הגיע לאמריקה. כאשר פֵּדְרוֹ אַלְבַרֵש קַבְּרַל (Pedro Álvares Cabral)[9] הגיע לברזיל ב-1500, התבררו ממדיה האמתיים של יבשת אמריקה. ב-1507 הייתה המפה של הקרטוגרף הגרמני מרטין וַלְדְזֶמִילֵר (Martin Waldseemuehller)[10] המפה הראשונה שהראתה שהאמריקות בעצם מחלקות את האוקיינוס לשני אוקיינוסים. בהתבסס על מפות אחרות (בעיקר על מפת קאוורי) שרטט וולדמיזלר את מפת העולם באותה השנה ובה מופיעות ארבע יבשות, כולל העולם החדש.
תפקיד מרכזי בגילוי האוקיינוס השקט שמור למגלי הארצות האיבריים, פורטוגליים וספרדיים, שהחלו במסעותיהם בראשית המאה ה-15, להקפת אפריקה, הגיעו במקרה לדרום אמריקה ואחר כך המשיכו לאוקיינוס השקט.
מגלה ארצות הוא חוקר או מטייל, שערך מסעות חקר ותגלית בחבלי ארץ ובתרבויות, שלא היו מוכרים לחברה האנושית, בה היה חבר, או שלא היו מוכרים בקרב בני תקופתו ותרבותו. המושג "מגלה ארצות" הוא מושג אתנוצנטרי ביסודו והוא יוצא מנקודת הנחה שדבר שאינו ידוע לתרבות מסויימת, אינו קיים. המניעים הדוחפים את מגלה הארצות למסעותיו הם רבים ומגוונים והם נעים בין סיבות רבות, כגון מציאת נתיבי מסחר חדשים, חיפוש אחר משאבים ואוצרות, השגת יוקרה לאומית ואישית, רצון להפיץ דת או תרבות מסויימת, או ניסיון לספק את שאיפת האדם לחקר הלא נודע.
למרות שמגלי ארצות היו קיימים משחר ההיסטוריה האנושית ובקרב כל התרבויות, המונח מתייחס בעיקר בתרבות המערב לחוקרים האירופים בני המאות ה-15, ה-16 וה-17, שחשפו בפני בני אירופה את ארצות אפריקה, אמריקה, אוסטרליה והמזרח הרחוק.
- ב-1498 הגיעו הפורטוגלים להודו וב-1511 הם כבשו את מָלָקָה (בצפון-מערב מלזיה). ב-1512 הגיע אנטוניו דה אבראו António de Abreu) ), ספן פורטוגזי בשירותו של אלפונסו אלבורקק[11], לאיי התבלין. ב-1513, בשנה שוסקו דה בלבואה הספרדי חצה את פנמה (ראה להלן), הגיע מגלה הארצות הפורטוגלי, חורחה אלוורס (Jorge Alvares) אל סין. אך כל אלו גילו אולי דרכים חדשות, אך לא תרבויות שלא היו ידועות קודם לכן.
על הגורמים למסעות ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי.
- ב- 1513 כאשר וסקו נונייז דה בלבואה[12] חצה את מיצרי פנמה ומצא בחופה המערבי מים מלוחים, הוכח בוודאות שאכן יש שני אוקיינוסים. ב-1529 הייתה מפת דיוגו (דייגו) ריבריו (Diogo Ribeiro)[13] המפה הראשונה שהציגה את גודלו האמתי של האוקיינוס השקט.
נואז דה בלבואה. באדיבות Wikipedia
- ב-1519 הפליג פרדיננד מגלן מערבה, לחוף המזרחי של דרום אמריקה. בדרכו הוא גילה מצר[14] שמאוחר יותר נקרא על שמו. ב-28 בנובמבר 1520 נכנס מגלן לאוקיינוס השקט. לאחר מכן הוא הפליג צפונה ובעזרת רוחות סחר הוא חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לפיליפינים ושם נרצח. אחת האניות שעמדה במסע הפליגה חזרה מערבה אל מעבר האוקיינוס ההודי. אנייה אחרת הפליגה צפונה בתקווה למצוא את הרוח המערבית ובעזרתה להגיע למקסיקו. צוות הספינה לא היה מסוגל למצוא את הרוחות המתאימות, ולכן הוא נאלץ לחזור לאיי הודו המזרחיים. את המסע חזרה לספרד, השלים רב החובל חואן סבסטיאן אלקנו (Juan Sebastián Elcano,), לאחר 1100 ימים. יש לציין כי האי הפולינזי היחידי שמגלן ביקר בו היה פוקה פוקה (Puka Puka), שבצפון מזרח הארכיפלג של טואמוטו.
ראו בהרחבה באתר זה: מגלן
- ב-1527, הפליגה באזור הקרוול (ספינה קלה ) הספרדית San Lesmes ועלתה על שרטון בריף האלמוגים של טאומטוס ב-1526 וכנראה שהמלחים הגיעו לאחד האיים ונשאו שם נשים פולינזיות.
בשנים 1517 – 1518 נבנו שתי אניות על חוף האוקיינוס השקט. ב-1522 הפליג הספן הבסקי פסקואל דה אנדגויה Pascual de Andagoya)) לאורך החוף המערבי של אמריקה והגיע עד לשטח אקוודור. ב-1532 כבש פרנסיסקו פיסרו[15] את פרו.
ראו באתר זה: הכיבוש הספרדי
מ-1565 הפליגו בקביעות הגליאונים – כך נקראו ספינות תלת סיפוניות,[16] של מנילה ממקסיקו לפיליפינים ובחזרה למקסיקו. בצד האסיאתי ביססו הפורטוגלים וההולנדים את המסחר מאיי הודו המזרחיים ליפן. בצד האמריקאי, שלטו הספרדים בכול המרחב, שמקליפורניה ומקסיקו עד צ'ילה. בשטח העצום של מרכז האוקיינוס השקט' ביקרו רק הגליאונים של מאנילה וחוקרים אקראיים. כך נוצרו פערים רציניים בידע של האירופאים. כמה פעמים חצו ספרדים את האוקיינוס השקט, אך מצאו אותו ריק. החלק הצפוני של מרחב האוקיינוס השקט, לא היה ידוע לאירופאים ובכלל זה קצותיו של החלק הזה, שהם החוף של קליפורניה במזרח עד החוף של יפן במערב
בשנת 1565 – גילה הספן הספרדי סובב העולם, אנדרס דה אורדנטה Andrés de Urdaneta)) שיטה שבה הרוח תשיט בבטחה את הספינה חזרה מהפיליפינים, לכיוון מזרח, לאמריקה. מאז כל שנה, עד שנת 1815, חצו הגלאונים של מנילה את האוקיינוס השקט. הן הפליגו ממקסיקו לפיליפינים וחזרה. היה סחר חלופי של כסף מקסיקני תמורת תבלינים וחרסינה. עד מסעותיו של קפטן קוק, היו הגלאונים של מנילה, האניות הגדולות היחידות שבהן חצו את האוקיינוס השקט בקביעות. נתיב ההפלגה היה מסחרי בלבד, והשטחים מצפון ומדרום לא נחקרו. הספרדים ייסדו מושבה בגואם (Goam), כמקום מנוחה לספינות המסחר שעשו את דרכן מערבה.
במשך זמן רב, היתה זו המושבה האירופאית היחידה באוקיינוס השקט, שלא הוקמה על קו החוף של היבשת, אלא על אי קטן. חיש קל התפתח מסחר במהלכו הובל זהב פרואני לפנמה, לאיים הקריביים ומשם לספרד. ההתיישבות הספרדית התרחבה והגיעה עד מרכז צ'ילה. ב-1557 – 1558 חקר חואן פרננדז לדרייירו (Juan Fernández Ladrillero) את האיים לאורך החוף של צ'ילה, מוולדיביה דרומה והגיע עד מצר מגלן (לזכרו הוקמה אנדרטה בפורטו נטלס).
דרום האוקיינוס השקט:
הספרדים שישבו בדרום אמריקה עשו כמה ניסיונות לגלות מה נמצא ממערב להם. כולם ניצלו את רוחות הסחר הדרומיות ולא ניסו לפנות דרומה ולתפוס את הרוחות הדרום-מערביות, כדי לחזור לדרום אמריקה.
בשנת 1526 – 1527 נחת חורחה דה מננדז. (Jorge de Menezes) באי וייק ובאי Don Jorge de Menezes (שנקרא כמובן על שמו), מול החוף הצפון-מערבי של גינאה החדשה (כיום איריאן גאיה – חלק מאינדונזיה)[17]. הוא קרא לאזור "Ilhas dos Papuas" . מקור השם "פפואה" בשיבוש מילה מאלאית Pepuah , שמשמעו "מקורזל שער".
ב-1542 הגיע ליפן מגלה הארצות הפורטוגלי פֵרְנָאו מנדש פינטו (Fernão Mendes Pinto). לטענתו, נמנה עם קבוצת האירופאים הראשונה שהגיעה ליפן, מפגש שבעקבותיו התחיל הסחר בין יפן לאירופה. הוא טען גם כי היפנים למדו ממנו לראשונה על הנשק החם. ידוע כי הוא מימן את בניית הכנסייה הנוצרית הראשונה ביפן, לאחר שהתיידד עם פרנסיסקו חאווייר, מיסיונר קתולי שהיה אחד ממייסדי מסדר הישועים[18]. עלילותיו של פינטו נודעו כתוצאה מפרסום ספר זיכרונותיו, "מסעות" (בפורטוגזית עתיקה: Peregrinaçam, בפורטוגזית מודרנית: Peregrinação)[19], ב-1614, 30 שנים לאחר מותו[20]. עבור הספרדים ובמדה רבה גם עבור הפורטוגלים, היתה אוקיניה שטח מעבר בין מושבותיה באמריקה ומושבותיה בפיליפינים. הם הצליחו להחזיק את שלטונם באיים המאריאניים עד 1899.
- ב-1567 – 1568 הפליג אַלְוַוארוֹ דֶה מֵנְדָאנִיָה דֶה נִיֵירָה (Álvaro de Mendaña de Neira) מפרו לאיי שלמה. ב-1595 הוא ניסה שוב להגיע לטרה אוסטרליס (הייבשת הדרומית, שהאמינו שנמצאת כמשקל נגד לאירואסיה), גילה את איי מרקז והגיע לאיי סנטה קרוז (איי שלמה המזרחיים הפונים לכיוון פיג'י), שם הוא מת.
- אנשי הצוות ששרדו הגיעו לפיליפינים. ב-1606 הגיע פדרו פרננדס דה קיירו ((Pedro Fernandes de Queiró לאי הגעשי וואנוטו – שמדרום לאיי שלמה. בשעה שהוא המשיך לחקור את האזור, הוא איבד את דרכו והפליג למקסיקו. אחת מאניותיו שהייתה בפיקודו של לואיס ואס דה טורס, הפליגה מערבה חצתה את מצר טורס[21] והגיעה למנילה. היה זה מסע הגילויים הספרדי האחרון בתקופה זו.
מאה שנה לאחר שהחלו הספרדים והפורטוגלים להפליג אל מעבר לים, המשיכו בכך במרץ רב גם הצרפתים ובעיקר ההולנדים, בין הייתר כתגובת נגד למאבקים שניהל נגדם מלך ספרד פיליפ השני. ב-1596 ההולנדים הגיעו לאיי הודו המזרחית (אינדונזיה) וב-1602 – ל"איי התבלין", כיום איי בנדה שבאינדונזיה[22]. ב-1616-1615 גילו הנוסעים ההולנדים Le Maire Schouten כמה אטולים באיי טואמוטו. ב-1619 הקימו ההולנדים את בּטַאִוויה (כיום ג'קרטה – בירת אינדונזיה). בשנת 1600 הגיע צי הולנדי ליפן ממצרי מגלן. אף שההולנדים לא כל כך הצליחו להשתלט על סין, בשנת 1609 הם התבססו בהירָאדוֹ שבמחוז נגסקי, ומשנת 1639 היה להם מונופול על המסחר ביפן.
ראו בהרחבה באתר זה: יפן בתקופת אשיקאגה
באותה השנה חקר הספן ההולנדי אָבֵּל טַסְמַן (Abel Tasman) [23] את האוקיינוס הריק ממזרח ליפן בחפשו את האיים 'Rica de Oro' ו-'Rica de Plata'. השמות "עושר הכסף" ועושר הזהב" מלמד על המניע למסע. בשנת 1643. טסמן והנווט שלו, פיסר (Visscher), מיפו בעזרת האניה "גילסמן" חלקים משמעותיים מיבשת אוסטרליה, ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט שאליהם הגיעו. יחד עם זאת, כנראה שאוקינייה כולה לא היתה חשובה דיה עבור ההולנדים, לכן לא דאגו להטיל שלטון קבע על אף אחת מקבוצות האיים של אוקיניה.
בשנת 1653 הגיעו הרוסים לאוקיינוס השקט, דרך סיביר, ביבשה. יצוא הפרוות הרוסיות לסין הביא להם רווחים רבים.
ראו באתר זה: תולדות סיביר
ראו גם: מסעות החקר הרוסיים.
מגלן והגליאונים של מנילה:
- ב-1722 הפליג ההולנדי יָקוֹב רוֹחְבֵן (Jacob Roggeveen)[24] מכף הורן לבטאוויה. באוגוסט 1721 הוביל בשליחות "חברת הודו המערבית ההולנדית" משלחת לאיתור "טרה אוסטרליס". הוא הפליג סביב כף הורן לאוקיינוס השקט, ביקר באיי חואן פרננדס וביום ראשון של חג הפסחא – 5 באפריל 1722 גילה את אי הפסחא. בדיווחיו על הגילוי הוא תיאר את האוכלוסייה המקומית בצורה לא מחמיאה. הוא ראה רק 400 ילידים, אף שמהיעדר נשים בקהל היה ברור לו שמספר התושבים גדול יותר. וכך גילה את את סמואה ואת אי הפסחא.
ראו באתר זה: אי המסתורין.
מאי הפסחא הפליג רוחבן לאיי טואמוטו, לאיי החברה ולסמואה. בסמואה נכלא משום הפגיעה שפגע במונופול "חברת הודו המזרחית ההולנדית", אך החברה נאלצה מאוחר יותר לשחררו, לשלם לו פיצויים בגין המעצר, ולשלם את משכורות אנשי צוותו. בשנת 1723 חזר רוחבן להולנד.
ראו באתר זה: טיול לאיי החברה
- ב-1526 (6 שנים אחרי הגעתו של מגלן לאזור) אחת מאניות משלחתו Loaisa Garcia Jofre de חצתה את מצר מגלן והפליגה צפונה עד חופה של מקסיקו. ב-1578 חצה שודד הים הבריטי פרנסיס דרייק את מצר מגלן, הפליג צפונה ומערבה. כך היה לספן השני שהקיף את העולם[25].
משך כל הקריירה המפוארת שלו עסק דרייק בשני דברים בלבד: בהפלגות בלתי פוסקות, הרפתקניות להפליא ומסוכנות, וברדיפת הצי הספרדי. בייחוד אהב דרייק לפגוש ספינות המובילות את מטעני הזהב ש"אספו" הספרדים באותה תקופה באמריקה. הוא לא היסס גם להתקיף ישובים ספרדיים באמריקה עצמה.
היו אלה ימיה הראשונים של אנגליה כמעצמה ימית, והמלכה אליזבת הראשונה שאבה עידוד רב מהצלחותיו הימיות של דרייק. בסיועה הכספי של המלכה יצא דרייק ב-1577 מפלימות', בראש צי בן חמש ספינות ו-166 איש, למגע סביב כדור הארץ. באביב הגיע לברזיל, משם המשיך דרך מיצר מגלאן לאורך חופי צ'ילה וקליפורניה, חצה את האוקיינוס השקט ליאווה, והמשיך לכף התקווה הטובה. שלוש שנים לאחר שיצא לדרכו חזר לפלימות' וקיבל מן המלכה אליזבת תואר אצולה.
- ב-1580 הפליג הספרדי פדרו סרמנייטו דה גמבואה Pedro Sarmiento de Gamboa)), ממצר מגלן לאירופה, בשעה שניסה לרדוף אחרי פרנסיס דרייק.
- הספן האנגלי תומס קוונדיש ((Thomas Cavendish) הלך בעקבותיו של דרייק ובשנת 1587 לכד גליאון מנילה והפליג עמו חזרה לאנגליה, דרך האוקיינוס ההודי. אניות הולנדיות עברו במצר מגלן בפעם הראשונה בשנת 1599. את מסע הזה נבחר להוביל הנווט הבריטי ויליאם אדאמס (כנראה הבריטי הראשון שהגיע ליפן. בן דמותו הוא ג'ון בלקתורן, גיבור הרומן ההיסטורי "שוגון"). ב-1600 הגיע למצר מגלן אוליבר ואן נורט ((Olivier van Noort ובכך היה ההולנדי הראשון שהפליג מסביב לעולם.
- ב-1616 הקיף הנווט והסוחר ההולנדי Willem Schouten את כף הורן בחפשו מעבר דרומי יותר ממצר מגלן. בעקבותיו שלח מלך ספרד, פיליפ השלישי, את משלחת המחקר של גארסיה דה נודאל (Garcia de Nodal), לארץ האש. חברי המשלחת שטו. מסביב לאזור, חקרו את החופים והוכיחו שאכן ארץ האש היא אי.
מצר מגלן הוא צר וקשה מאוד לנווט דרכו. לכן עם פתיחת תעלת פנמה, לא נכלל עוד כף הורן בנתיב השיט הרגיל של האניות. בגלל הקושי הרב להפליג באזור רק ב-1820 העיזו בני אדם להפליג ולהתקדם דרומה לאנטארקטיקה.
ראו באתר זה: גילוי אנטארקטיקה.
אוסטרליה ודרום-מערב האוקיינוס השקט:
מספר מגלי הארצות שלא הצליחו להגיע לאוסטרליה ראוי לציון. אין שום סימוכין למספר יורדי הים האינדונזים שהגיע לאוסטרליה, גם אם סביר להניח שהיו כאילו. יש החושבים שהפורטוגלים הגיעו עוד לפני 1600, אך קשה להוכיח את התיאוריות האלה. הנוסעים הספרדים שהפליגו מדרום אמריקה לכיוון מערב עצרו באיים שממזרח לאוסטרליה ולא הצליחו להגיע אליה. נראה שהנווט ההולנדי ויליאם ג'נסון (Willem Janszoon) היה האירופאי הראשון שראה את חופי אוסטרליה. הוא הגיע לחצי האי כף יורק[26] בפברואר 1606 וחשב שהוא נמצא בחלק מגינאה החדשה. בחודשים יוני-אוקטובר 1606 שט לואיס ואאז דה טורס, (Luis Váez de Torres) , בשירות של פיליפ השלישי, מלך ספרד, לאורך קו החוף של גיניאה החדשה, עבר במצר טורס הנקרא על שמו ולא הבחין באוסטרליה. לכן עד שנת 1765 לא ידעו על מסעו. משנת 1611, ההולנדים שהפליגו לאיי הודו המזרחיים, נהגו לשוט לנקודה המזרחית ביותר ל'ארבעים השואגים'[27] – אי הנקרא כך על שם הרוחות המנשבות בו – ואז לבצע פנייה חדה צפונה לבאטוויה שבאינדונזיה. היה קשה לדעת את קו האורך. לכן אניות היו מגיעות לחוף המערבי או מתנפצות עליו. ב-1616 הגיע מגלה הארצות ההולנדי דירק הרטוג (Dirk Hartog) לחוף המערבי של אוסטרליה וחקר אותו
- ב-1623 שט Jan Carstenszoon לאורך החוף הדרומי של גינאה החדשה, החמיץ את מצר טורס ושט לאורך החוף הדרומי של אוסטרליה. ב-1643 הפליג אבל טסמן (ראה לעייל) ממאוריציוס (שבדרום-מערב האוקיינוס ההודי), החטיא את אוסטרליה, גילה את טסמניה, המשיך מזרחה וגילה את ניו זילנד. הוא החמיץ את המצר שבין האי הצפוני לאי הדרומי של ניו זילנד, פנה לכיוון צפון-מערב, שוב החטיא את אוסטרליה ושט לאורך החוף הצפוני של גינאה החדשה. ב-1644 הוא שט לאורך החוף הדרומי של גינאה החדשה, פספס את מצר טורס, פנה דרומה ומיפה את חופה הצפוני של אוסטרליה. ב-1688 עגנה אנייתו של הפירט האנגלי ויליאם דמפייר (William Dampier) בחוף הצפון-מערבי של אוסטרליה.
דמפייר היה איש אשכולות: הוא התמחה בבוטניקה, זואולוגיה, קרטוגרפיה, ניווט ועוד כמה דברים חשובים. אבל מה שהכי חשוב הוא שוויליאם דמפייר היה אחד משודדי הים הגדולים של תקופתו, וללא ספק גם חבר כבוד בנבחרת הפיראטים של כל הזמנים. דמפייר אולי היה אדם בעל חשיבה יצירתית, אבל על צירופו של אלכסנדר סלקירק לצוות ספינתו "Cinque Ports" הוא כנראה התחרט מהר מאוד. סלקירק היה טיפוס רע-אופי, חם-מזג וסתם אחד שגם אם אין סיבה מיוחדת, הוא בדרך כלל ימצא עילה מספיק טובה כדי לריב עם מישהו. יום אחד, בשנת 1704, כשנמאס לסלקירק לחלוטין משיקול הדעת של דמפייר (ספציפית, דמפייר נמנע מלתקן פגמים מסוימים בספינה וסלקירק סבר שללא התיקונים הללו, הסיכוי שלה לצלוח את המים הבוגדניים של אזור כף הורן הוא פשוט אפסי), דרש סלקירק להשאירו על האי הקרוב ביותר. במקרה היה זה האי הנידח חואן פרננדז.(Juan Fernandes)/
סלקירק הורד לשם אחר כבוד, כשברשותו רק כמה כלי מיטה, נשק, תחמושת, טבק, גרזן, סכין, מכשירי מדידה וכמה ספרים, בהם התנ"ך. הוא הלך לחיות שם לבדו. חמש שנים מאוחר יותר מצא אותו שם הקברניט הבריטי וודס רוג'רס, וחילץ אותו מהאי. מספר חודשים לאחר מכן פגש סלקירק את דניאל דפו וזה התרשם ממנו עד כדי כך , שהלך וכתב עליו את מה שנחשב בעיני רבים לרומן המודרני הראשון: רובינזון קרוזו.
- ב-1696 גילה רב החובל ההולנדי ויליאם דה ולמינך (Willem de Vlamingh) את החוף הדרום-מערבי של אוסטרליה.
- ב-1699 נשלח דמפייר למצוא את החוף המזרחי של אוסטרליה. הוא שט לאורך החוף, פנה צפונה לטימור ושט לאורך החוף הצפוני של גינאה החדשה. כשהגיע לארכיפלג ביסמארק, הוא הפסיק לחפש את חופה המזרחי של אוסטרליה מכיוון שאנייתו נהרסה. עד מסעותיו של קפטן קוק ,חופה המזרחי של אוסטרליה לא היה מוכר וניו זילנד נראתה פעם אחת בלבד.
הגעה אירופאית ראשונה לאיים באוקיינוס השקט:
- ב- 1521 גילה מגלן את גואם ואת איי מריאנה.
- 1525: את איי קרוליין גילה דייגו דה רוצ'ה (Diogo da Rocha) מאיי הודו המערביים (הפורטוגליים).
- 1526 את איי מרשל גילה Alonso de Salazar ממשלחתו של Loisa
- 1543 את איי בונין (1000 ק"מ מדרום לטוקיו), גילה מגלה הארצות הספרדי ברננדו דה לה טוֹרָה (
Bernardo de la Torre). - 1568 את איי שלמה, את טובאלו ואת האי וֵייק גילה הספרדי אלברו דה מנדנה יא ניירה שהגיע מדרום אמריקה.
- 1574 את איי חואן פרננדס, גילה במקרה המיסיונר הישועי הספרדי חואן פרננדס.
- 1595 את איי המרקיז ואת איי סנטה קרוז גילה אלברו דה מנדנה יא ניירה שהגיע מדרום אמריקה
- 1606: את ארכיפלג טומטו ואת ההיברידים החדשים (כיום ואנוטו) גילה פדרו פרננדס דה קירוס שהגיע מדרום אמריקה.
- 1616: את טונגה ואת ארכיפלג ביסמרק גילה ההולנדי Willem Schouten שהפליג מכף הורן
- 1643: את טסמניה, ניו זילנד ופיג'י גילה ההולנדי אבל טסמן.
- 1722: את אי הפסחא ואת סמואה גילה יקוב רוֹחְבֵן שהפליג מכף הורן. ראו באתר זה: גילוי אי הפסחא.
- 1741: את האיים האלאוטים (Aleutian Islands) גילה יורד הים הדני ויטוס ברינג (Vitus Bering) מגלה הארצות הרוסי אלכסיי צ'יריקוב ( Aleksei Chirikov,).
- 1767: את טאהיטי גילה הנווט האנגלי Samuel Wallis
- 1767: את האי פּיטְקֵרן גילה Philip Carteret שהיה קצין בחיל הים הבריטי ומגלה ארצות.
- 1774: את קלדוניה החדשה ואת האי נורפוק גילה ג'יימס קוק.
- 1778: ג'יימס קוק גילה את הוואי.
* 1788 את איי גילברט ( Gilbert Islands) גילה רב החובל הבריטי תומאס גילברט/
* 1791: את איי צ'טהם גילה William R. Broughton קצין בחיל הים הבריטי
ב-1875 נמחקו לא פחות מ-123 איים אגדתיים מטבלת הצי המלכותי.
מגלי הארצות הרוסיים
אלסקה והרוסים: העת החדשה באוקיינוס השקט, מתחילה לא בקפטן קוק, אלא ברוסים. ב-1639 חצה הרוסי איוון מוסקביטין Ivan Moskvitin)) את סיביר והגיע לאוקיינוס השקט. ב-1644 גילה ואסיל פויאקרוב את נהר האמור (שמאוחר יותר נקבע כגבול בין סין לרוסיה ). ב-1648 נכנס Semyon Dezhnyov (כנראה) מאוקיינוס הקרח הצפוני לאוקיינוס השקט. ב-1652 שט Mikhail Stadukhin לאורך החוף של ים אוֹחוֹצק[28]. ב-1697 נכנס Vladimir Atlasov לחצי האי קמצ'טקה בחצותו את הארץ מצפון. ב-1716 נבנו הספינות שנועדו להגיע לקמצ'טקה מהיבשה.
ראו באתר זה: גילוי קמצ'טקה
ב-1728 הפליג ויטוס ברינג מקמצ'טקה, חצה מצר (הנושא את שמו) אך לא ראה את אמריקה[29]. ב- 1732 ראו איש הצבא Mikhail Gvozdev והנווט Ivan Fedorov את הקצה של אלסקה ממצר ברינג. ב-1741 הפליגו ויטוס ברינג ואלכסיי צ'יריקוב מדרום לאים האלאוטיים והגיעו לרצועת האדמה הבולטת של אלסקה, אחרי 25 שנות חיפוש ולאחר חודשיים של הפלגה סוערת.
עוד לפני 1769 מיפה Peter Kuzmich Krenitzin את האיים האלאוטיים. רק כעבור זמן רב הופרכה האגדה על יבשה עצומה מצפון לאלאוטים. סוחרי פרוות רוסיים הסתובבו לאורך החופים של האיים האלאוטיים ולאחר מכן לאורך החוף הדרומי של אלסקה, שתושבי האלאוטים כינו "זאת שהים מתנגש בה באדמה". הם חיפשו במיוחד כלבי ים ולטרות באי אָטוּ (במערב אלסקה) ב-1745, באי Unalaska (מהאיים האלאוטים) בקצה המזרחי ב-1759, באי קודיאק (דרום- מערב אלסקה) ב-1784, חצי האי קִינַאי – אלסקה (Kenai) – 1785, ביאקוטאט (Yakutat) אלסקה – 1795, בעיר סיטקָה (אלסקה) – Sitka – 1799 ובפורט רוס (Fort Ross) – משרידי ההתנחלות הרוסית בקליפורניה. הסוחרים הרוסים שהגיעו לאלסקה בעקבות הפרוות, טבחו באלואטים ללא רחם במשך מאה שנים ולא היו רחוקים מהשמדתם המוחלטת. ב-1788 פגשו הספרדים שבאו ממקסיקו את הרוסים בצפון קליפורניה. ב-1867 נמכרה אמריקה הרוסית (אלסקה) לארצות הברית.
בריטניה הגיעה למרחב זה ערב המהפכה התעשייתית, שחיזקה את שאיפתה להתפשטות ורכישת מושבות, כדי לחפש שווקים למוצריה וחומר גלם לתעשייתה. הבריטים הגיעו למרחבי האוקיינוס השקט אחרי ההולנדים. ראשון המגלים הבריטים היה ג'והן ביירון (Commodore John Byron) , סבו של המשורר המפורסם. הוא הפליג בספינת הוד מלכותו "דולפין" ב-1765 וגילה עוד מהאטולים של טואמוטו. דולפים חזרה למרחב ב-1767, תחת פיקודו של סמואל וויליס (Samuel Wallis), שגילה את האי טהיטי. הוא עגן במפרץ Matavai ב-23 ביוני 1767.
גדול ספני בריטניה במרחב האוקיינוס השקט היה קפטיין קוק.
קפיטן קוק:
קפיטן קוק הגדיל בחקירת אוקייניה יותר מכול קודמיו. במסעו הראשון (1768 – 1771) הפליג קפיטן קוק מכף הורן על גבי ספינת הוד מלכותו Eneavour לטהיטי, הקיף בשיט את ניו זילנד, שט לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה בפעם הראשונה ושב לאנגליה דרך מצר טורס וכף התקווה הטובה. במסעו השני (1772 – 1775 הפליג) קפטן קוק ממערב למזרח, הדרים במידת האפשר והוכיח שכנראה אין טרה אוסטרליס. במסעו השלישי (1776 – 1780) הוא גילה את איי הוואי ושט לאורך החוף של צפון אמריקה מאורגון למצר ברינג בתוך כך הוא היה הראשון שמיפה את החוף הזה והראה שכנראה אין מעבר צפון-מערבי – מעבר ימי המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט דרך הארכיפלג הארקטי-קנדי. במסע הזה ביקר באי Moorea וגילה את Raiatea, Huahhine ו-Bora Bora, אשר ב"איי החברה" (Society Islands).
קפטיין קוק נהרג בהוואי ב-1779. משלחת המחקר שלו עשתה ניסיון נוסף לגלות את היבשת הדרומית האגדית. היא יצאה ממצר ברינג, עצרה בקמצ'טקה ובסין והגיעה לאנגליה ב-1780. קפטן קוק הציב רף גבוה למחקר מדעי. הוא הראה שאין יבשת גדולה באוקיינוס הדרומי ומיפה איים רבים באוקיינוס השקט. הוא שט לאורך חופה המזרחי של אוסטרליה ולאורך חופה המערבי של צפון אמריקה וכך סגר את הפערים בידע של האירופאים על חופי האוקיינוס השקט. אחרי מסעותיהן של משלחותיו של קפטן קוק הכול היה מפורט.
מצוקי נפליי בהוואי. צילום: גילי חסקין
ראו בהרחבה באתר זה: מסעותיו של קפטיין קוק
אמנם, בתחילה לא הונף הדגל הבריטי על אדמת איי אוקיאניה; אחזקתה של פקידות קבועה בתוכם עדיין לא היתה כדאית, אבל ספנים בריטיים יחידים, שעסקו בצייד לווייתנים, בבזיזת ספינותיהם של מדינות אויבות לבריטניה ובמסחר עם הילידים, שוטטו בקביעות באזור זה. מלחיהן, שהיו מותשים מההפלגה בספינות צפופות על פני האוקיינוסים הסוערים, נכספו להימלט מהמשמעת הקפדנית שהיתה מוטלת עליהם והיו להוטים ביותר אחרי אזורים נוחי אקלים ושופעי מזון אלו ואחר הנשים הפולינזיות, שזרי פרחים עטרו את ראשיהן ורק עשבים כיסו על מערומיהן.
מתחריו ויורשיו של קפטן קוק:
את נסיעותיהן של משלחות המחקר לאוקיינוס השקט מימנו כמה ממשלות. לעתים קרובות היו המשלחות האלה משלחות יריבות או משלחות שהתחרו במשלחתו של קפטן קוק. בשנים 1766 – 1769 בשעה שקפטן קוק היה במסעו הראשון חצה האדמירל הצרפתי Louis Antoine de Bougainville את האוקיינוס, השקט עגן בטהיטי ותבע את האי עבור צרפת. ב-1767 חצו הבריטים Samuel Wallis ו-Philip Carteret את האוקיינוס השקט – כל אחד מהם באנייה אחרת.
אי אפשר לדבר על מסעות החקר למרחבי האוקיינוס השקט, מבלי להזכיר את המרד על הבאונטי.
המרד על הבאונטי היה מרד על הספינה הבריטית באונטי שאירע ב-1789, וזכה לפרסום בזכות מספר ספרים, סרטים ושירים. המרד הונהג על ידי פלטשר כריסטיאן, נגד מפקד הספינה, לוטננט ויליאם בליי.
ויליאם בליי נשלח כמפקדה של האוניה "באונטי" – אניית מפרשים מסחרית קטנה, בעלת תפוסה של 220 טונות – היה עליהם לנסוע לטהיטי, לאסוף שתילים של עץ הלחם ולהביא אותם לאיי הודו המערבית בתקווה שישמשו כמקור מזון זול לעבדים. הניסוי הוצע על ידי סיר ג'וזף בנקס, אשר גם המליץ על בליי כמפקד הספינה.למשימת איסוף שתילים של עץ הלחם.
בליי וצוותו בילו חמישה חודשים בטהיטי, כאשר מטרתם הייתה לאסוף ולהכין 1,015 שתילי עץ הלחם. בליי התיר לצוותו לגור על החוף ולטפל בצמחים השתולים, וכך נחשפו אנשי צוות למנהגיהם ולתרבותם של המקומיים. חלק מהמלחים והקצינים הזוטרים קעקעו את עצמם לפי הנוהג המקומי. פלטשר כריסטיאן אף נשא לאישה את מאימיטי, אשה טהיטית. מלחים ונגדים אחרים מאנשי הצוות יצרו אף הם קשרים עם נשים מקומיות.
ציור המראה את המלחים מגרשים את קפיטן ביילי.
ב-28 באפריל, לאחר הפליגו מטהיטי, התמרד חלק מן הצוות ליד האי טאפואה שבקבוצת איי פיג'י. ככל הנראה, ההתמרדות ארעה עקב העבודה הקשה, הקצבת המים שקבע בליי והתרופפות המשמעת, עקב השהות הממושכת בטהיטי. המורדים אילצו את קפטן בליי ועוד 18 מלחים לרדת מן ה"באונטי" ולהפליג לדרכם בסירת מפרש קטנה בלב האוקיינוס. באחד המסעות המדהימים ביותר שערך אדם כלשהו מעודו, ניווט בליי את הסירה שהיטלטלה על פני ים גועש למרחק של 6,710 ק"מ, עד אשר לאחר שבועות רבים של תלאות וסבל בל-יתואר, רעב קשה וחולי רב, הגיעו לאי טימור באיי הודו המזרחית. המורדים ברחו עם האוניה אל האי פיטקרן, לא לפני שאספו את הנשים שאירחו אותם חודשים קודם בטהיטי. באי מתגוררים צאצאיהם עד היום. ב-23 בינואר 1790 שרף הצוות המתמרד את האונייה, ומקץ 167 שנים בדיוק, ב-23 בינואר 1957, מצא לואיס מארדן, איש החברה הגאוגרפית האמריקאית, את שרידי האונייה.
בליי חזר לאנגליה ודיווח על המרד לאדמירליות ב-15 במרץ 1790. האונייה "פנדורה" (Pandora), בפיקודו של קפטן אדוארד אדוארדס, נשלחה ב-7 בנובמבר לחפש את הבאונטי והמורדים. ה"פנדורה" הגיעה לטהיטי ב-23 במרץ 1791. זמן קצר לאחר שעגנה, הגיעו אל סיפונה ארבעה מהמורדים ועשרה נוספים נעצרו תוך מספר שבועות. כל הארבעה עשר, מורדים ואנשי צוות נאמנים גם יחד, הושמו במעצר בתא מאולתר על גבי ה"פנדורה", אשר זכה לכינוי "תיבת פנדורה". ב-29 באוגוסט, בעוברה במצר טורס, עלתה ה"פנדורה" על שונית (חלק משונית המחסום הגדולה). הספינה טבעה למחרת ו-31 מאנשי צוותה ו-4 אסירים טבעו. לאחר שהגיעו לבסוף לאנגליה, נשפטו עשרת האסירים בבית דין צבאי. בפסק הדין אשר ניתן ב-18 בספטמבר 1792, ארבעה אנשים, אשר בליי ציין כחפים מפשע, זוכו. שניים נמצאו אשמים אך קיבלו חנינה. אחד מהשניים היה פיטר הייווד, אשר לעתיד יגיע לדרגת קפטן בעצמו. עונשו של אדם נוסף הומתק מסיבה טכנית, ולימים אף קיבל חנינה. שלושת האחרים הורשעו ונתלו.
בשנים 1785- 1788 שט רוזן ז'אן-פרנסואה גאלו, רוזן לה פרוז (Jean-François Galaup, Comte de La Pérouse) מצ'ילה לאלסקה, לאורך החוף של אמריקה, עבר לכיוון סין, חקר את צפון יפן וקמצ'טקה, פנה דרומה לאוסטרליה ואיבד את חייו באיי סנטה קרוז. בשנים 1789 – 1794 ביקרה משלחת המחקר של האציל האיטלקי אלסנדרו מאלאספינה ((Alessandro Malaspina בחוף של אמריקה, בניו זילנד ובאוסטרליה.
ב-1791 יצאה משלחת שעליה פיקד הימאי הבריטי ג'ורג' ונקובר[30], לחופי צפון אמריקה על הספינה אה״מ "דיסקברי" (על שם ספינה זו נקרא ״אי התגליות״ שליד האי ונקובר). במסעו שט מאזור העיר פסמו ביץ' בקליפורניה ועד לאיי המלכה שרלוט שליד קולומביה הבריטית. גילה את מפרץ ג'ורג'יה וחקר את האזור בו תוקם העיר ונקובר. משם המשיך להוואי ולבסוף שב לאנגליה דרך כף הורן ב-1795. בניגוד הרבה מסעות של מגלי עולם שונים, למסעו של ונקובר הייתה מטרה מדעית בחלקה, וכללה את מיפוי האזור הנחקר. הוא הכין מפה מפורטת של חופה המערבי של קנדה.
בשנים 1803 – 1806 הפליג קצין חיל הים הרוסי אדמירל אדם יוהאן פון קרוזנשטרן [31](Adam Johann von Krusenstern), בן למשפחה גרמנית-בלטית, בראש הצוות הרוסי הראשון, שהקיף את כדור הארץ וחקר את שני צדדיו של צפון האוקיינוס השקט. ב-1820 היה קצין חיל הים הרוסי אדמירל פביאן גוטליב פון בֵּלִינְגְסהָאוּזֵן אחד הראשונים שראו את אנטארקטיקה. עוד כמה מסעות רשומים ברשימת מסעות המחקר המדעי של אירופאים ואמריקאים.
ראו באתר זה: המסעות לחקר אנטארטיקה
ספרד נגד אנגליה ורוסיה, בחוף המערבי של צפון אמריקה:
בעבור האירופאים שחיו באותה תקופה ההפלגה מערבה לצפון אמריקה היה העולם החדש אחד המקומות המרוחקים בכדור הארץ, שכן ההפלגה ארכה 9 – 12 חודשים. זמן רב תבעה ספרד את חלקה בכל החוף המערבי של יבשת אמריקה. לעומת זאת, התעניינה פחות לאזור שהיה מצפון למקסיקו. אולם כאשר הופיעו הרוסים באלסקה השתנה המצב. הספרדים התקדמו צפונה לקליפורניה ובנו סדרת מיסיונים: ב-סן דייגו, קליפורניה 1767, במונטריי קליפורניה – ב- 1770 ובסן פרנסיסקו קליפורניה – ב-1776[32]. סן פרנסיסקו נותרה הגבול הצפוני ביותר ביבשהשנתפסה על ידי הספרדים. אשר לגבולות הימיים, בשנים 1774 – 1793 ניסו משלחות המחקר הספרדיות לצפון מערב האוקיינוס השקט, לעמוד על תביעותיהם של הספרדים נגד הרוסים והבריטים.
ב-1788 נסע אסטבן חוזה מרטינז (Esteban José Martínez) צפונה, פגש את הרוסים בפעם הראשונה באיים Unalaska וקודיאק ושמע את שהרוסים מתכננים לכבוש את מצר נוטקה (Nootka Sound) שבאי וונקובר. ב-1789 נסע מרטינז צפונה לנוטקה כדי לבנות שם מבצר. הוא ראה שאניות סוחר אמריקניות ובריטיות היו כבר במקום ולכד אנייה בריטית. צעד זה גרם למשבר נוטקה[33] ולהכרתם של הספרדים בסחר של לא ספרדים בחוף הצפון מערבי.
ב-1791 מיפתה משלחת המחקר של מלספינה (ראה לעייל) את חוף אלסקה. ב-1793 הגיע החוקר הסקוטי אלכסנדר מקנזי לאוקיינוס השקט, דרך קנדה. כבר אז התערבה ספרד במלחמות הצרפתיות ולא הייתה מסוגלת לעמוד על תביעותיה בשטחי הפסיפיק. ב-1804 הגיעה משלחת המחקר של לואיס וקלארק מנהר המיסיסיפי.
מסע לואיס וקלארק (Lewis and Clark Expedition) היה המסע היבשתי הראשון שבו נחצתה אמריקה הצפונית, ממזרח היבשת אל חוף האוקיינוס השקט ובחזרה, מטעם ארצות הברית. את המסע, שנערך בין 1804 ל-1806, הובילו סגן משנה מריוותר לואיס וסרן ויליאם קלארק, מצבא ארצות הברית ונעזרו בסקאגאוי – אישה אינדיאנית. מטרת המסע, כפי שהסביר הנשיא תומאס ג'פרסון, היתה לחקור את נהר המיזורי ויובליו העיקריים, שכן על ידי מסלולו וחיבורו עם מימי האוקיינוס השקט (בין אם נהרות קולומביה, אורגון, קולורדו או כל נהר אחר), הוא עשוי לשמש נתיב התחבורה הימי הישיר והמעשי ביותר לרוחב היבשת לצורכי מסחר[34].
הנשיא ג'פרסון אמר: "מטרת המשימה שלכם היא לחקור את נהר המיזורי ויובליו העיקריים, שכן על ידי מסלולו וחיבורו עם מימי האוקיינוס השקט (בין אם נהרות קולומביה, אורגון, קולורדו או כל נהר אחר), עשוי לשמש נתיב התחבורה הימי הישיר והמעשי ביותר לרוחב היבשת לצורכי מסחר".
בהסכם אדמס-אוניס (הידוע גם כהסכם לרכישת פלורידה), שנחתם ב-1819 ובו שורטט הגבול המוסכם בין ארצות הברית לבין ספרד החדשה, ויתרה ספרד על תביעותיה לשטחים מצפון לקליפורניה. סוחרי פרוות קנדיים ומאוחר יותר מעט סוחרי פרוות אמריקניים חצו את ההרים ובנו עמדות על החוף. ב-1846, לפי הסכם אורגון, חולקה מדינת אורגון בין בריטניה לארצות הברית. ארצות הברית כבשה את קליפורניה ב-1848 ורכשה את אלסקה ב-1867.
ראו באתר זה: כיבוש הספר האמריקאי
פתיחת האוקיינוס השקט, למסחר ולאימפריאליזם:
לאחר מסעותיו של קפטן קוק, התחילו אניות מסחר רבות להיכנס לאוקיינוס השקט. במסעו השלישי של קפטן קוק נמכרו בסין פרוות שניקנו בנוטקה ברווח של 1800 אחוז – רווח גבוה די כדי לשלם בעבור מסע המסחר… סחר הפרוות הימי הגיע לשיאו בשנת 1810, גרר אניות רבות לאוקיינוס השקט והביא קנדים ואמריקנים רבים לחוף. האנייה הראשונה לציד לווייתנים עזבה את לונדון ב-1788. עוד לפני המאה ה-19 שטו מאות אניות לווייתנים באוקיינוס השקט. ספינות המפרש (קליפר) קיצרו את זמן ההפלגה מאירופה לאוקיינוס השקט. אנגליה הקימה מושבה באוסטרליה ב-1788 ובניו זילנד – ב-1840. אחרי שנת 1800 התחילו מושבות אנגליות להחליף את המושבות ההולנדיות לאורך חופי האוקיינוס השקט. ב-1839, בזמן מלחמת האופיום הראשונה [35] הפכה הונג קונג למושבה בריטית. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שבה צבא וצי אירופי הופיעו באוקיינוס השקט. אניות אירופאיות ויורדי ים אירופאים קטעו את החיים באיי האוקיינוס השקט. עד מהרה תבעה כל אחת מהמעצמות שטח ברוב האיים באוקיינוס השקט.
תרומות משמעותיות לידע האוקיינוגרפי התקבלו כתוצאה ממסעות המחקר של "אה"מ ביגל" שעל סיפונה צ'ארלס דרווין בשנת 1830, האנייה הבריטית צ'לנג'ר בשנות ה-1870, והאניות "טסקרורה" האמריקנית ו"גזל" הגרמנית.
ראו באתר זה: דרווין ומסע "ביגל".
ב-1898 איבדה ספרד את הפיליפינים לארצות הברית בעת מלחמת ארצות הברית-ספרד. לתקופה קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה, שנקראה בפי היפנים "מלחמת האוקיינוס השקט", השתלטה יפן על רוב האיים.
ראו באתר זה: תולדות הפיליפינים
ראו באתר זה: יפן במלחמת העולם השניה
הערות
[1] גוּאַנְגְג'וֹאו– עיר בדרום סין העממית. מוכרת כיום בשמה המערבי קנטון.
[2] צ'נג חה היה אדמירל סיני שעמד בשנים 1405 – 1433 בתקופת שלטונה של שושלת מינג, בראש שבע משלחות ימיות שיצאו מסין אל דרום-מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי ומזרח אפריקה. הפלגות אלה, הידועות בכתבי התקופה בשם מסעות "ג'נג חה אל הים המערבי", הן עדות להישגים הטכנולוגיים הגבוהים של הסינים בבניין כלי שיט והשטתם, אשר הקדימו את הישגי האירופים של עידן התגליות.
[3] http://en.wikipedia.org/wiki/Treasure_voyages
[4] גאווין מנדס, 1421– השנה בה סין גילתה את העולם, הוצאת קוראים, קרית גת, 1995
[5] אקפולקו – עיר נמל במקסיקו, על חוף האוקיינוס השקט.
[6] האיים האלאוטיים – שרשרת של יותר מ- 300 איים געשיים בצפון האוקיינוס השקט.
[7] נהר קולומביה – נהר שמקורו בקולומביה הבריטית שבקנדה, והוא זורם לצפון מערב ארצות הברית ונשפך לאוקיינוס השקט. ראו: Hayes, Derek. Historical Atlas of the North Pacific, page 52
[8] כף פלטרי – הקצה הצפון מערבי של ארצות הברית
[9] פדרו אלברש קברל – נווט ומגלה ארצות פורטוגלי. הגיע באקראי לחוף הברזילאי, בשל טעות בניווט.
[10] מרטין ולדזמילר – מרטין ולדזֵמילר (בגרמנית: Martin Waldseemüller; 1470 – 16 במרץ 1520) היה קרטוגרף גרמני. ולדזמילר, המוכר גם בשמו הלטיני מרטינוס אילקומילוס (Martinus Ilacomilus או Hylacomylus), נולד בפרייבורג. בשנת 1507 פרסם את ספרו "מבוא לקוסמוגרפיה" בדבר ארבעת מסעותיו של אמריגו וספוצ'י אל העולם החדש. בספר זה כינה את שם היבשת אמריקה על שמו של אמריגו: "החלקים הללו של העולם, אסיה, אפריקה ואירופה נחקרו בצורה מקיפה, ועתה החלק הרביעי נתגלה על ידי אמריגו וספוצ'י. הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמם מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע, הארץ". כמו כן, ייתכן שהשם אמריקה נבע מתוך טעות שנעשתה על ידי עוזרו הצעיר מתיאס רינגמן, שתרגם את שמו של אמריגו מלטינית ל"אמריקה", כפי שמופיע באותה המפה (ויקיפדיה).
[11] אלבורקקי: אדמירל שפעולותיו הצבאיות והמנהליות הובילו להקמת האימפריה הפורטוגזית באוקיינוס ההודי. נולד באלהנדרה ב-1453. נחשב כגאון צבאי וכאסטרטג מעולה. הוכתר לדוכס הראשון של גואה בידי מלך פורטוגל מנואל הראשון, זמן קצר לפני מותו. אלבוקרקי היה לדוכס הפורטוגזי הראשון שלא היה בן לשושלת מלוכה. דה אלבוקרקי ניסה לסגור את כל המעברים הימיים שבין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי (ראו נתיב הכף), ים סוף, המפרץ הפרסי, והאוקיינוס השקט, ולהפוך בכך את האוקיינוס ההודי ל-mare nostrum (בלטינית: "הים שלנו") פורטוגזי, ולעקוף את הטורקים ואת בעלי בריתם ההודים והמוסלמים. מת ב-16 בדצמבר 1515, בגואה.
[12] וסקו נונייס דה בלבואה (1475 – 15 בינואר 1519) נסע לאמריקה ב-1500 ולאחר מספר מסעות התיישב בהיספניולה. בשנת 1510 ייסד דה בלבואה את המושבה הקבועה הראשונה באמריקה היבשתית, סנטה מאריה לה אנטיגואה דל דאריין, בפנמה של ימינו (קודם לכן, התיישבות של אלונסו דה אוחדה באזור ננטשה לאחר שנה). ב-1513 חצה את פנמה עם משלחת מחקר, היכן שהיום תעלת פנמה, לכיוון האוקיינוס השקט והפך בכך לאירופאי הראשון שהגיע לאוקיינוס השקט ממזרח. מסע זה נחשב על ידי סטפן צווייג כאחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה האנושית.
[13] דיוגו ריבריו – קרטוגרף ומגלה ארצות פורטוגלי
[14] מצר זה הוא המעבר בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי והוא מפריד בין החלק היבשתי של דרום אמריקה לבין ארץ האש וכף הורן.
[15] פיסארו נולד בתחילת העשור השמיני של המאה ה-15 בעיר טרוחיו (Trujillo) שבאסטרמדורה, ספרד, כבנו מחוץ לנישואים של גונסאלו פיסרו האב, קולונל בחיל הרגלים הספרדי. אחיו הצעירים של פיסארו, גונסאלו הבן, חואן השני והרנאנדו, היו גם הם קונקיסטדורים, ושלטו בתקופות שונות בפרו.
מעט ידוע על שנות ילדותו של פיסארו. מעדויות מאוחרות יותר אודותיו ניתן להסיק כי ימי נערותו עברו עליו בהזנחה מצד משפחתו, הזנחה שבאה לידי ביטוי בהיותו חסר כל השכלה פורמלית ואף אנאלפבית. זמן קצר לאחר הגעת השמועות בדבר העולם החדש ליבשת אירופה, ארז פיסארו את מטלטליו ובשנת 1502 עלה על ספינה ושם פעמיו אל עבר היבשת החדשה. הוא קבע את מושבו באי היספניולה, משם יצא כשכיר למספר משימות חקר וכיבוש בשליחות הכתר הספרדי. במסגרת משלחות אלו תר פיסארו ברחבי דרום אמריקה, לאורח חופו של האוקיינוס השקט, לחם בילידים ובקונקיסטאדורס אחרים עד שנהרג על ידי בנו של דייגו דה אלמרגו, שותפו ויריבו, שנרצח על ידו
[16] Galleon – שמשה כספינת מלחמה וכספינת סוחר.
[17] J.H.F. SOLLEWUN GELPKE, On the Origin of the Name Papua
[18] Rebecca D. Catz, The travels of Mendes Pinto, University of Chicago Press, 1989
[19] המשמעות המקובלת כיום של המילה Peregrinação היא עלייה לרגל, אבל כיוון שהספר אינו עוסק בעלייה לרגל אלא במסעותיו של פינטו במזרח, אפשר להבין כי הוא התכוון למשמעות האחרת, הדומה למילה האנגלית peregrination, שבאה מאותו מקור לטיני, שפירושה נדודים או שוטטות. תרגום שם הספר הוא על-פי רֶבֶּקה כץ, שתרגמה את הספר מפורטוגזית לאנגלית
[20] הספר הוא אוטוביוגרפיה שפרטים רבים בה מוטלים בספק. במהלך מסעותיו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק ביקר פינטו באתיופיה, בים הערבי, בסין (שבה לטענתו היה עובד כפייה בבניית החומה הגדולה), בבורמה, בסיאם, בחצי האי המלאי, בסומטרה, בג'אווה, בהודו וביפן.
ב"מסעות" מתגלה פינטו כמבקר חריף של הקולוניאליזם הפורטוגזי במזרח הרחוק משיקולים דתיים ומוסריים, ורואה בו פעולה צבועה של רדיפת בצע המוסווית כפעולה דתית. נקודת השקפה זו הפכה נפוצה אחר כך, אך הייתה יוצאת דופן בתקופתו של פינטו.
סיפורי מסעותיו, שנערכו במשך עשרים שנה, היו כל כך יוצאי דופן – לדוגמה, הוא כתב ש"נפל בשבי שלוש עשרה פעמים ונמכר שבע עשרה פעמים" – שבדרך כלל התייחסו אליהם כאל סיפורי בדים. התייחסות זו חוללה משחק מילים על שמו: "פרנאו, מנטש? מינטו!" ("!Fernão, Mentes? Minto"), כלומר, "פרנאו, אתה משקר? אני משקר!".
[21] מצר טורס – לשון ים המפרידה בין האי גינאה החדשה לאיים המלנזיים לאוסטרליה.
[22] האיים כונו כך על שם אגוז המוסקט יקר המציאות. ראו בהרחבה: http://www.masa.co.il/article/1774/%D7%90%D7%99%D7%99-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%9F/
[23] אבל ינזון טסמן (1603 – 10 באוקטובר 1659) היה יורד-ים הולנדי, מגלה ארצות וסוחר. ידוע בעיקר בזכות מסעיו בשנת 1642 ו-1644 בשירות חברת הודו המזרחית ההולנדית (Dutch East India Company). מסעו של טסמן היה המסע הראשון של אירופאי שהגיע לאיי ארץ ואן דימן, הידועה היום בשם "טסמניה" וכן לניו זילנד והראשון לזהות את איי פיג'י,.
[24] יָקוֹבּ רוֹחֶבֵן (בהולנדית: Jakob Roggeveen, תעתיק מקובל נוסף יָקוֹבּ רוֹחֶפֵן) (1 בפברואר 1659 – 31 בינואר 1729) היה מגלה ארצות הולנדי שנשלח לגלות את "טרה אוסטרליס" (האדמה הדרומית), ובמקום זאת גילה במקרה את אי הפסחא.
אביו, ארנט רוחבן, היה מתמטיקאי בעל ידע נרחב באסטרונומיה וגאוגרפיה. כמו כן הוא הכיר את תורת הניווט. הוא עסק רבות בלימוד "טרה אוסטרליס", יבשת חצי-מיתית שהופיעה במפות שצוירו באירופה החל במאה ה-15, ואף רשם פטנט על מסע מחקר לשם. האירופאים חשבו שקיימת יבשה גדולה בדרומו של האוקיינוס השקט, כי לפי התאוריה המקובלת בזמנו, האדמה בחצי כדור הארץ הדרומי אמורה להיות דומה לשטח האדמה בחצי כדור הארץ הצפוני. אך בסופו של דבר היה זה בנו שבגיל 62 צייד שלוש ספינות ויצא למסע המחקר.
[25] דרייק קנה לעצמו שם כנווט ימי מוצלח ביותר, כאסטרטג מלחמה מוכשר וכאיש אשר מזלו הטוב תמיד אתו. בזכות כל אלה נבחר דרייק בשנת 1577 על-ידי מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה, למשימה צבאית סודית. מטרת המשימה הייתה להכות במוצבים הספרדיים המוקמים לאורך החוף המערבי של יבשת אמריקה. שיירה של חמש ספינות יצאה לדרך כאשר המטרה המוצהרת היא סחר לאורך נהר הנילוס שבאפריקה. בראש השיירה שטה ספינת הדגל שלו, הפֵּלִיקַאן (Pelican – שקנאי). אך לאחר צאתה מהנמל האנגלי היא פנתה כמתוכנן לעבר איי כֵּף וֵרְדֶה (Cape Verde), למורת רוחם של חלק מאנשי הצוות שלא היו שותפים בסוד. משם המשיכה השיירה לעבר חופה של ברזיל ואז פנתה דרומה. לצורך המשימה הצבאית, תקיפת המאחזים הספרדיים בחוף המערבי של דרום-אמריקה, היה עליו כמובן לעבור דרך מיצרי מגלן.
לפני המעבר במים הסוערים של מיצרי מגלן זנח דרייק שתיים מספינותיו שהיו רעועות, הוא איחד את שורות הצוות ונפטר ממי שהראו סימני מרדנות. המעבר במים הסוערים של מיצרי מגלן אכן היה קשה מאוד וגבה משיירת ספינותיו מחיר כבד. מתוך שלוש הספינות החזקות שנכנסו אליו אחת טבעה בים ואילו אחרת נסוגה לאחור וערקה חזרה לאנגליה, שם היא התקבלה במורת רוח. כך, למעשה, רק ספינה אחת הצליחה לעבור אותם בהצלחה. הייתה זו כמובן ספינת הדגל. הספינה עברה במסלול דרומי יותר מסביב לקצה הדרומי של יבשת דרום-אמריקה באזור מים פתוח המשתרע עד ליבשת אנטרקטיקה. אזור מים זה נושא כיום את שמו של דרייק ונקרא מעבר דרייק (Drake Passage).. עם ספינתו הבודדה המשיך דרייק צפונה לאורך חופיה המערביים של יבשת דרום-אמריקה תוך שהוא בוזז את נקודות הישוב הקטנות של ספרד. במשך חמישה וחצי חודשים פשטו האנגלים בניצוחו של דרייק על יישובי הספרדים, בינם גם לִימַה (Lima), ובזזו מהם אוצרות רבים תוך שהם זורעים הרס, בהלה והשפלה לאומה הספרדית.
[26] חצי האי כף יורק – נמצא בצפון קווינסלנד (אוסטרליה) ופונה לכיוון גינאה החדשה.
[27] 'ארבעים השואגים' – נקרא על שם הרוחות העזות המנשבות בו.
[28] ים אוחוצק הוא ים שולי בצפון-מערב האוקיינוס השקט המשתרע בין חצי האי קמצ'טקה במזרח, האיים הקוריליים בדרום-מזרח, האי הוקאידו (שבצפון יפן) בדרום, והאי סחלין וחופה המזרחי של סיביר במערב. הוא קרוי על שם אוחוצק, היישוב הרוסי הראשון במזרח הרחוק הרוסי. ביפנית הים היה קרוי מסורתית "הוקאי", שמשמעותו "הים הצפוני". מכיוון שמונח זה משמש כעת לתיאור הים הצפוני באירופה, השתנה השם ל"אוהוצוקו-קאי", תעתיק של השם הרוסי. מגלי הארצות הרוסים איוואן מוסקביטין ווסילי פויארקוב היו האירופאים הראשונים שהגיעו לים אוחוצק ברבע השני של המאה ה-17. בחורף ההפלגה בים אוחוצק קשה ולעתים בלתי אפשרית עקב קרחונים רבים הנוצרים בשל הזרמת מים מתוקים רבה משפך נהר האמור אל הים, המורידה את מליחות המים ומעלה את נקודת קפיאתם. פרט להוקאידו, הים מוקף מכל עבריו בשטחים שבשליטת רוסיה, ולכן נחשב לרוב תחת ריבונותה.
[29] ויטוס יוהנסן ברינג (ברוסית גם: איוואן איוואנוביץ' ברינג) נולד בדנמרק באוגוסט 1681. בשנת 1703 התנדב לצי הרוסי הקיסרי ושירת בצי הבלטי. בשנת 1724 מונה ברינג לראש משלחת מחקר שהייתה צריכה לצאת דרך היבשה לחצי האי קמצ'טקה שנמצא בצפון מזרח סיביר, משם לרדת אל הים ולחפש את הגשר שחיבר (כך האמינו) בין אמריקה הצפונית לאסיה. מסעו של ברינג נמשך זמן רב, יותר משלוש שנים. כשהגיע ברינג עם המשלחת לחצי האי קמצ'טקה הוא בנה ספינה ובשנת 1728 שט בה לכיוון צפון מזרח ואחר כך צפונה, ועבר במצר שמפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית שנקרא כיום על שמו (למרות שנתגלה כבר קודם על ידי מגלה אחר). מסע זה הוכיח שאסיה ואמריקה הצפונית אינן מחוברות.
בשנת 1730 חזר ברינג לרוסיה, כדי להכין עוד משלחת, שאיתה התכוון לצאת לכיוון אלסקה. יום אחד ראה ברינג רכס הרים גבוה וחוף מפורץ, ובכך גילה את אלסקה. הוא לא הגיע לאלסקה בגלל מזג האוויר הקשה, שגרם לרבים מאנשי צוותו לחלות. הים הסוער הדף את הספינה שלו מערבה לחופי קמצ'טקה, שם מת, ב-19 בדצמבר 1741. על שמו נקראים מצר ברינג המפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית, ים ברינג שמדרום לו, האי ברינג – האי הגדול באיי קומנדור שבים ברינג, ממזרח לחצי האי קמצ'טקה ועוד.
[30] ונקובר נולד ב-22 ביוני 1757 בנמל בנורפוק, אנגליה. בהגיעו לגיל 13 הצטרף לצי המלכותי הבריטי במהלך שרותו בצי הוענקה לו דרגת לוטננט, וזאת לאחר ששרת תחת פיקודו של ג'יימס קוק במסעותיו השני והשלישי לחיפוש היבשת הדמיונית טרה אוסטרליס. ונקובר נשאר בצי עד 1789 והשתתף במבצעים צבאיים באיי הודו המערבית. נודע בשל חקר האזור בו תוקם על שמו העיר ונקובר, אותו חקר באחד ממסעותיו. בנוסף קרואים על שמו האי ונקובר והר ונקובר.
[31] אדם יוהאן פון קרוזנשטרן (19 בנובמבר 1770 – 24 באוגוסט 1846) נודע גם בשמו הרוסי איוון פיודורוביץ' קרוזנשטרן (רוסית: Иван Федорович Крузенштерн). הוא למד בבית הספר לקציני צי בסנקט פטרסבורג והחל משנת 1788 שירת בצי הרוסי. יחד עם יורי ליסיאנסקי הוא פיקד על מסע החקר הרוסי הראשון סביב כדור הארץ. על שמו קרויים מצר, מכתש על הירח, כמה איים באוקיינוס השקט, שוברת קרח רוסית וספינת קיטור דמיונית.
[32] בפעם הראשונה נראה מפרץ סן פרנסיסקו בשנת 1769. ראה אותו החייל והמנהלן מספרד החדשה Gaspar de Portolà מצד היבשה מכיוון שאי אפשר לראות את פתח המפרץ מהים).
[33] משבר נוטקה – משבר דיפלומטי שכמעט גרם למלחמה בין בריטניה לספרד
[34] לואיס וקלארק ערכו מסע בן 13,000 קילומטר במשך עשרים ושמונה חודשים. מספר שבועות לאחר רכישת לואיזיאנה, נתן נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון, שתמך בהתפשטות מערבה, הוראה לקונגרס של ארצות הברית להקציב 2,500 דולר על מנת "לשלוח קצינים נבונים וכעשרה עד שנים עשר גברים, לחקור אפילו עד האוקיינוס המערבי". על צוות המסע הוטל לחקור את הבוטניקה, השבטים האינדיאנים, הגאולוגיה ובעלי החיים של האזור.
[35] מלחמת האופיום – מלחמה בין בריטניה לשושלת צ'ינג בסין על זכויות סחר