גיבורי אנטארקטיקה – אמונדסן | גילי חסקין

המסעות ההרואיים לאנטארקטיקה: אמונדסן

אחד הנושאים הפופולריים בטיול לאנטארטיקה הוא החוקרים ופורצי הדרך. לכול מטייל יש את החוקר המועדף עליו, לפי נטיית לבו, אך אין עוררין שאדמונסן הוא המנצח

הבאנו כאן, בקצרה, את סיפורו.

כתב: גילי חסקין.

להרצאה על אנטארקטיקה.

לסרטון מתמונות שצילמתי

ראו באתר זה: לווייתנים, פינגווינים, קרחונים, הרי געש, גיאוגרפיה של אנטארקטיקה, המסעות לחקר אנטארקטיקה, טורפי הים , מסע נורדנשולד לחקר אנטארקטיקה,

מסעו של אוטו נורדנשולד ; מסעו הטראגי של סקוט

רואלד אמונדסן

רואלד אמונדסן (Roald Amundsen) נולד ב-1872 בבורגה (Borge) שבאיי לופוטן בצפון נורווגיה, לבעל האוניות העשיר יינס אמונדסן. כילד רותק לסיפורי הרפתקאותיהם של חוקרי קטבים, ובמיוחד לניסיונותיו של סר ג'ון פרנקלין למצוא את המעבר הצפוני-מערבי בצפון יבשת אמריקה (המעבר המחבר בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי).

בנעוריו שירת בצי. לבקשת אמו, יצא מעסקי הספנות המשפחתית והחל בלימודי רפואה, אולם בעקבות מותה בהיותו בן 21. ובהשפעת מסעו המפורסם של החוקר פריטיוף ננסן לחציית גרינלנד בשנת 1888, עזב את הלימודים ויצא לחיים של הרפתקאות ימיות

אדריאן דה ג'רלאש

בשנת 1897 והצטרף כקצין ראשון לצוות האונייה בלגיקה (Belgica), שהשתייכה למשלחת בלגית שחקרה את חופי אנטארקטיקה, בהנהגתו של אדריאן דה ז'רלש (Adrien de Gerlache). ספינת המשלחת "בלגיקה" נתקעה בתוך שדה קרח ונאלצה להישאר במקום עד הפשרת הקרחון. כך הייתה המשלחת הבלגית הקבוצה האירופאית הראשונה שעברה חורף שלם באזור אנטארקטיקה על אף שלא תכננה לעשות זאת ולא הייתה מצוידת כראוי למטרה זו.

ספינת המחקר "בלגיקה".

כאשר חלה מפקדה של הספינה, אדריאן דה ז'רלש (Adrien de Gerlache), תפס אמונדסן פיקוד על צוות הספינה. רבים ממלחיה לא תפקדו וחלו בצפדינה – מחלה הנגרמת מחוסר בויטמין C, בה לוקים יורדי ים המבלים את זמנם בהפלגות ממושכות. במצב המורכב שנוצר, הוכיח אמונדסן כושר מנהיגות והצליח בסופו של דבר להשיט את הספינה למקום מבטחים.

ב-1901 החל אמונדסן בלימודי חקר המגנטיות של כדור הארץ בהמבורג, ולתכנן לפרטי פרטים את מסעותיו העתידיים. ב-1903 יצא למסע על גבי היֵאָה (Gjöa), אונית דיג קטנה במשקל 47 טון ובאורך של 22 מטרים אשר אכלסה 6 אנשי צוות ו-17 כלבי מזחלות, במטרה לבצע ניסויים מדעיים באזור הקוטב המגנטי ולנסות לחצות את המעבר הצפוני-מערבי.

ב-1903, אחרי שהקדיש זמן ללימודים, אמונדסן הוביל בהצלחה משלחת חקר למעבר הצפון-מערבי, מעבר ימי בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי. אמונדסן היה בכך לחוקר הראשון אשר עבר במעבר זה בין האוקיינוסים, וזאת לאחר מאות שנים של ניסיונות בלתי מוצלחים. במסעו זה ערך תצפיות שעל פיהן קבעו אנשי המדע את מקומו של הקוטב המגנטי הצפוני.

ב-1906, לאחר מסע ימי מפרך, היה אמונדסן לאדם הראשון בהיסטוריה שעבר בספינה את ים הקרח הצפוני-מערבי לכל אורכו, עד אלסקה. בחירתו של אמונדסן באוניה קטנה הוכיחה את עצמה, ואפשרה תמרון זריז בין גושי קרח ובתוך תעלות רדודות. כיבוש המעבר הימי, אותו גילה הבריטי רוברט מק'קלור ב-1854, זיכה את אמונדסן בתהילה עולמית. הוא החל לתכנן את כיבוש הקוטב הצפוני, אולם נודע לו כי החוקר האמריקאי רוברט פירי (Robert Peary) כבר כבש אותו. אמונדסן שקע בחובות כספיים בשל התכנון וההתארגנות למסע לקוטב הצפוני. הוא שיער שרק ניצחון סוחף עם פרסום עולמי יביא לו את הגאולה הכלכלית לה נדרש. הוא שינה אמונדסן את תכניותיו והחל לתכנן בחשאי את כיבוש הקוטב הדרומי. בין הייתר, רכש חמישים כלבי מזחלות בגרנלנד ולמד שם את אורחות האינואיטים. ב- 1910 הפליג מנורבגיה למסעו הגדול באניה "פראם" (קדימה), שבה ניסה לפניו הגלאי פריטיוף ננסן להגיע לקוטב הצפוני.

אמונדסן לא גילה על שינוי התוכניות לפטרוניו שמימנו את המסע, שאמור היה להיות לקוטב הצפוני מבחינתם. להיפך, הוא הרגיעם שכיבוש הקוטב הצפוני על-ידי קוק ואו פירי אינו משפיע על המסע המתוכנן, שכן זה מסע מדעי ולא מסע שנמדד בהישג להגיע ראשון לקוטב. הוא חשש שביטול המסע שרק ישקיע אותו יותר בחובות כספיים. כדי שלא לעורר חשד, תכנן את "המסע לקוטב הצפוני", כך שהספינה תעצור באיי מדיירה (Madeira Islands) שנמצאים מערבית לחופי חופי אפריקה, מטעמים של אוקיינוגרפי. רק שם הודיע אמונדסן לראשונה לחברי המסע על כוונתו להגיע לקוטב הדרומי. רק אחיו, קברניט הספינה ושני קצינים נוספים היו שותפים לסוד. כולם נשארו פעורי פה, אך הסכימו להצטרף למסע. אחיו שנלווה עד כה למסע ירד לחוף נושא את המכתבים שכתבו אנשי הצוות למשפחותיהם. הוא זה ששידר את הודעת הטלגרף אחרי שהספינה כבר משיכה עוד דרומה, הכול לפי התכנון.

כמן שלח אמונדסן מברק קצר לחוקר הבריטי רוברט פלקון סקוט , שהיה באותה שעה במלבורן: "ברצוני להודיעך שה'פראם' ממשיכה במסעה לאנטארקטיקה". לא היה צריך ביותר מזה. הכול הובן. סקוט חש מרומה והעיתונות הבריטית תקפה את אמונדסן בחריפות. אמונדסן טען, שבשלב זה לא ידע על כוונותיו של סקוט לצאת במשלחת חדשה לקוטב הדרומי, אך פרסומים בעיתונות מזימים טענה זו[1].‏

כך החלה אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה. אמונדסן היה אז בן 38. סקוט מבוגר ממנו הארבע שנים ומנוסה פי כמה, קיבל את המברק במלבורן, אוסטרליה, בעיצומן של ההכנות האחרונות למסע שלו לקוטב הדרומי. בינואר 1911 הגיע לקרח שמדרום לים רוס (מפרץ הלוויתנים). מפרץ הלוויתנים הוא הוא נמל קרח טבעי, שנוצר במקום שמימי האוקיינוס חודרים אל קדמת מדף הקרח רוס, צפונית לאי רוזוולט, אנטארקטיקה. זו הנקודה הדרומית ביותר של אוקיינוס פתוח, לא רק של ים רוס אלא גם בכל אוקיינוסי העולם. ים רוס משתרע עוד מרחק רב דרומה – עד חוף גולד, כ-320 ק"מ מן הקוטב הדרומי – אבל רוב השטח הזה מכוסה במדף הקרח רוס ולא בים פתוח. את השם הזה נתן ארנסט שקלטון, ב-24 בינואר 1908, תוך כדי משלחת נמרוד, הודות למספר הרב של לווייתנים שנצפו סמוך לאתר זה.

מפרץ הלוויתנים

כאשר סקוט ושנים עשר מחברי משלחתו היו עסוקים בהקמת מחנות האספקה לאורך הציר לכיוון הקוטב הדרומי, שוטטה ספינתם "טרה-נובה", בפיקוד קמפבל, לאורך החוף וכשהגיע למפרץ הלוויתנים נתקלה בספינת הפראם של אמונדסן – אותה שאל מנאנסן – שלמרבה האירוניה הוצעה קודם לכן גם לסקוט.

אמונדסן התבסס באופן מוחלט על הכלבים שהביא עמו מצפון גרינלנד.

כמו סקוט וצוותו באותו זמן התכונן גם אמונדסן למסע לקוטב. כל צוות בנפרד, ומבלי לדעת על נוכחות השני, הקים בסיסי אספקה, אשר נועדו לשמש אותם בתחילת האביב הבא, במסעם לקוטב. במסע מקדים של שלושה שבועות, הצליח להניח שלושה מחסני אספקה, במשקל כולל של טון וחצי בקווי הרוחב 80, 81 ו-82 ושב לבסיס היציאה במפרץ הלווייתנים.

בחורף שקעה המשלחת של אמונדסן בשגרה של עבודות מדעיות שונות. עם סוף החורף, ב-8 לספטמבר יצאה המשלחת למסעה לקוטב הדרומי. שמונה גברים מלווים ב- 86 כלבים למשיכת המזחלות. רק הטבח של המשלחת נשאר מאחור. קצב התקדמותם היה בתחילה מהיר, אך בעטייה של סופה, שפרצה מספר ימים בודדים לאחר צאתם מנעה מהם להמשיך ולהתקדם. אמונדסן החליט לשוב למחנה הבסיס. הוא חשש שלא יצליח במשימתו להגיע ראשון אל הקוטב הדרומי, לכן החליט לפצל את המשלחת לשני צוותים. צוות אחד, בראשותו יצא לקוטב, בעוד שצוות אחר יצא לחקור אזורים חדשים ולא נודעים ביבשת אנטרקטיקה ולתבוע עליהם בעלות ראשונים (עבור נורבגיה). ב- 20 לאוקטובר יצא הצוות לקוטב הדרומי והוא מונה את אמונדסן, ארבעה אנשים נוספים, ארבע מזחלות ו- 52 כלבים.

אמונדסן התחיל כאמור את מסעו לקוטב כ-11 ימים לפני סקוט, כשהוא נהנה ממזג-אוויר נוח יותר ומיעילותם של כלבי המזחלת המאומנים היטב, לעומת סוסי הפוני הלא יעילים של סקוט. לאורך הדרך, עם התקדמותם, הומתו הכלבים שלא הזדקקו להם יותר לסחיבת משאות. בשרם שימש להאכלת שאר הכלבים. הכול התבצע לפי תכנית מראש. התקדמותו המרשימה של אמונדסן התעכבה רק במעט בגלל מזג-האוויר. בכל מקום בו עצרו בנו גלעד משלג בו השאירו תיעוד להוכיח את הגעתם עד לקו רוחב זה. ב- 8 לדצמבר הם חצו את הנקודה הדרומית ביותר שהושגה על-ידי שקלטון, במסע "נימרוד", זאת כמעט חודש שלם לפני סקוט. הם לא ידעו היכן סקוט וצוותו נמצאים. החשש שמא סקוט וצוותו יקדימו אותם רק דרבן את אמונדסן וצוותו לדחוף קדימה במלוא הכוח.

. ב-21 בנובמבר עמדו חמשת הנורווגים על כיפת הקרח בגובה של 3000 מ'. על פי התכנית הם ירו ב-24 הכלבים החלשים ונותרו עם 18. לאחר כמה ימים של מסע קשה הם הגיעו אל המטרה ב-14 בדצמבר 1911 – 34 ימים לפני סקוט. אמונדסן הקים שם אוהל קטן והניף את הדגל הנורבגי. זה הסימן אשר מצא סקוט כאשר הגיע אחריו לקוטב. הם הצטלמו והשאירו תיעוד במקום להוכיח את הגעתם.

אמונדסן השאיר שם גם מכתב לבאים אחריו והמיועד למלך נורבגיה, הוקון השביעי. סקוט נטל את המכתב עמו.

סקוט ואנשיו פוגשים את אוהלו של אמונדסן

מסעו של אמונדסן, שלא עסק בשום מחקרים מדעיים רציניים, היה ללא ספק המהיר ביותר שנעשה במזחלות כלבים. הוא ואנשים עשו את הדרך חזרה ב-38 ימים בלבד, וחזרו אל משכנות החורף שלהם עם 12 כלבים ומזון מספיק.

אמנם מזג האוויר הטוב סייע לאמונדסן בהישגו, אולם יש לזקוף את הצלחתו (במיוחד לנוכח כישלונו הטרגי של סקוט) לזכות התכנון הקפדני והיכרותו הרחבה עם התנאים באזור. אמונדסן למד מניסיונם של אחרים – קודם כל, מניסיונם של האינואיטים (אסקימוסים) שהכיר במסעו הקודם, ואחר כך מניסיונו במשלחת דה גרלש. מהראשונים למד שהדבר החשוב ביותר להתקדמות מהירה בקטבים הוא כלבים מאולפים לעילא, הנהוגים בידי אנשים מנוסים. מהשני למד שתזונה לקויה יכולה להפיל את החסון באנשים.

בדרכו חזרה גילה את ההרים שקרא להם על שם המלכה מוד. על מסעו זה כתב את הספר Sydpolen ("הציר הדרומי").

הדרך חזרה ארכה אפילו פחות. פני הקרקע היו מוצקים ומרבית הדרך היתה בירידה. בניגוד לסקוט ביש המזל, הם נהנו ממזג אוויר טוב. "הרוח הייתה בגבנו כל הזמן, וכל הימים היו שטופי שמש וחמימים," כתב אמונדסן. כמות המזון שהוקצב לאנשים ולכלבים הלכה וגדלה בעוברם במצבורי האספקה המרוחקים זה מזה מרחק שווה. כעבור חמישה שבועות כבר הגיעו לבסיסם. אמונדסן עלה במשקל.

דעת הקהל העולמית ובעיקר הבריטית היתה נתונה לסקוט ולסופו הטראגי. אמונדסן הוצג כמי שגנב לו את התהילה. הןא נעלב מהצורה בה הוצג. הוא ניצח בזכות ולא בחסד, בזכות תכנון קפדני ומדוקדק. "Adventure is bad planning", אמר במרירות, במשפט שמגדיר אותו בעיניי היטב. "הניצחון ממתין לאדם המאורגן עד הפרט האחרון – 'מזל', יאמרו האנשים. התבוסה וודאית עבור מי שהזניח את ההכנות המוקדמות הדרושות, לזה יקראו 'מזל רע'"

ב-1918 יצא אמונדסן לחקור אזורים חדשים באזור הארקטי, אולם בשל תנאי מזג אוויר קשים וחודשים רבים בהם היתה ספינתו לכודה בקרח, נאלץ לוותר על יעדי המשימה. למרות זאת הצליחה המשלחת בפיקודו להביא נתונים מדעיים (בין השאר נתונים מטאורולוגיים) חשובים מהאזור. במאי 1926 הצליח אמונדסן, יחד עם החוקר לינקולן אלסוורת (Lincoln Ellsworth) והטייס אומברטו נובילה (Umberto Nobile) לחלוף מעל הקוטב הצפוני בספינת אוויר, בטיסה הטרנס-ארקטית הראשונה בין שפיצברגן אשר בנורבגיה לאלסקה, מרחק של 5,500 ק"מ. לאחר שנחת נודע לו כי החוקר ריצ'רד בירד הקדימו ביומיים.

אומברטו נוביילה

שנתיים לאחר מכן, ב-1928, יצא נובילה למסע לקוטב הצפוני ועקבותיו נעלמו. אמונדסן יצא בראש אחת הקבוצות שיצאה לחפשו, אך עקבותיו ועקבות חמשת האנשים אשר השתתפו בקבוצה אבדו. אין מידע כיצד הם נספו. נובילה נמצא לאחר מכן חי.

ב-1928 העניק לו הקונגרס של ארצות הברית את מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור האזרחי הגבוה ביותר של ארצות הברית באותה עת.

על שמו של אמונדסן קרויים ים אמונדסן שלחופי אנטארקטיקה, מכתש באנטארקטיקה והתחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט – תחנת מחקר אמריקאית הקרויה במשותף על שמם של אמונדסן וסקוט.