גיאוגרפיה של הקווקז

כתב: גילי חסקין, ‏02/06/2019

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו באתר זה: הנחיות לטיול בארצות הקווקז הקטן

ראו גם: אלבום תמונות מאדיגיאה

מצגת תמונות מהקווקז הרוסי – יוני 2019 

מצגת תמונות מדאגסטן. מצגת תמונות מ"ארצות המגדלים" של הקווקז הרוסי.

הקווקז ברוסית (Kabkaз) הוא חבל הררי, המצוי מדרום לערבות הרוסיות. בין הים השחור וים-אזוב (Azov) [1]במערב לבין הים הכספי במזרח. יש הרואים בו כקו גבול בין אירופה לאסיה[2].

במובן הרחב, משתרע הקווקז על שטח של 440,000 קמ"ר. משקע קומה-מניץ' (Kuma –Manych) שבצפון ועד גבול טורקיה – איראן בדרום. אזור קווקז נחשב גם כאירופאי – המורד הצפוני, וגם כאסיאתי – המורד הדרומי. חלקו הצפוני ביותר של הקווקז הוא קדם קווקז (מחוז ברוסיה), וחלקו הדרומי ביותר הוא רמת ארמניה שבעבר הקווקז. הנקודה הגבוהה ביותר בקווקז היא הר אלברוס (5,642 מטר), הנחשב לדעת רבים, גם לנקודה הגבוהה ביותר באירופה.

ראו באתר זה: מבוא לטיול בגאורגיה, מבוא לטיול בארמניה,  המלצה לטיול  באזרבייג'ן.  עמים ושפות בקווקז  , סכסוכים אתניים בקווקז ; ההיסטוריה של הקווקז 

מצגת תמונות הקווקז הרוסי – יוני 2019 

הקווקז הוא אזור רב עצמה. אפוף אגדות ורומנטיקה. יש בו שילוב של אזור מעבר בין יבשות ומחסום כאחד. היה זה מאז ומתמיד, יעד לכובשים, מפגש בין תרבויות ועימותים עקובים מדם. אזור שהיה, מאז ומתמיד, צומת דרכים תרבותי וגיאוגרפי. זהו ארץ עשירה ומורכבת, בעלת תרבות מרתקת, תולדה של אזור הדחוק בין שלוש אימפריות לשעבר: רוסיה, פרס והאימפריה העות'מנית. הוא משלב הרים מושלגים, יערות, קרחונים ואגמים אלפיניים, עם אזורים יובשניים, רמות בזלתיות וחופי ים. אזור שיש בו פסיפס של תרבויות, מארג של עמים ודתות וקליידוסקופ של פרצופים. הניגודים העזים הבולטים בחבל פראי ומסוכסך זה, יוצרים תחושה שמדובר במעיין תשבץ או כתב חידה, קשים לפתרון. המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב (Mikhail Yuryevich Lermontov), ששירת בקווקז כחייל בצבא הרוסי ושם גם נהרג, בדו קרב מטופש. הוא טען ש"הרי הקווקז הם עבורו מקודשים" והשכיל לצייר במילותיו את עוצמתו של האזור ואת החידות שנקשרו בו:

"עַל אַף גּוֹרָלִי, שֶׁמִּטַּל יַלְדוּתִי

דָּחַנִי מֵהַר הַדָּרוֹם הַנּוֹעָז –

בְּלֵב כָּל צוֹפֶה בּוֹ הוּא נֵצַח נִגְנָז;

כְּנֹעַם אֲרֶשֶׁת מִזְמוֹר מוֹלַדְתִּי

אֹהַב אֶת קַוְקָז[3].

לרמוטוב, הנחשב למשורר הרוסי הגדול ביותר בתקופה שלאחר מות אלכסנדר פושקין ועד מותו שלו, מכונה גם "המשורר הקווקזי" היטיב לתאר את תחושתו כלפי לרכס שהעניק לו את כינויו. גם פושקין, לב טולסטוי, מקסים גורקי וולדימיר מייקובסקי, נסעו בדרך הצבאית הגאורגית והביעו את התפעלותם מיפי המקום.

השם:

השם הלטיני "Caucasus" מקורו ככל הנראה מהמונח " Kaukasos", בו השתמשו הגיאוגרפים היוונים. זה היה בכתביהם, גם שמו של האב הקדמון כביכול של עמי הקווקז. אולי יש קשר למילה היוונית העתיקה "קאוקסוס" (Καύκασος), שביוונית מודרנית מבטאים Kafkasos, שהוראתה "שחף הרים" [4]. יש הטוענים, שמקור השם מהמילה "הר" משפת הפלסגים. אולי הוא נובע מהמונח החיתי "קז-קז" (Kaz-Kaz), שהגדיר את העמים ששכנו לחופו הדרומי של הים השחור. פליניוס הזקן טען, שמקורו סקיתי[5] – מצמד המילים "שלג לבן"[6]. הבלשן הגרמני פאול קרטשמר (Paul Kretschmer), שם לב לכך שמשמעות הלילה הלטבית Kruvesis. גם היא, משמעה "קרח". עושר המונחים מלמד על חשיבותו ההיסטורית הרבה של האזור.

אזורי טרנס קווקז (הקווקז הדרומי) ודַּאגֶּסְטַן [7], היו הנקודות המרוחקות ביותר אליהם הגיעו ההתפשטויות של הפרתים והסאסנים אחריהם. ההר המיתולוגי Qaf, ההר הגבוה בעולם לפי המיתולוגיה האירנית, היה אמור להיות באזור זה. הסאסנים[8] כינו את הקווקז "קף קוף" (Kaf Kof). המושג הופיע מחדש בספר המלכים –"שאהנאמה" (Shahnameh) שנכתב על ידי המשורר הפרסי פירדוסי (Ferdowsi) בשנת 1020  [9], בתור " Kōh-i Kāf". רוב השמות המודרניים של הקווקז נגזרים מהשם היווני Kaukasos ומהשם הפרסי Kōh-i Kāf. משמעות המילה "קוב גאז: (Kov gas), בשפת ה-נאח (Nakh), המדוברת על ידי הצ'צ'נים והאינגושים (ראו קובץ :אנשי הקווקז ), משמעה "השער לערבות"[10].

בעיניים אירופאיות, במשך דורות, היה הקווקז שם נרדף להרים מרוחקים וקרים. במיתולוגיה היוונית, הרי הקווקז שימשו כעמוד המחזיק את העולם, לפי אותה מיתולוגיה, פרומתאוס (Amirani בגרסה הגאורגית) נכבל , בהוראת זאוס, להר קזבקי שבגאורגיה, כעונש על שגנב את האש והעניקה לבני האדם.

המסורת הקלאסית גרסה, שהאמזונות חיו ליד נהר טרגי (Tergi) – טרק (Terek) של ימינו למרגלות הקווקז הפליגו יסון וחבריו הארגונטים, לחפש את גיזת הזהב, בשפלת קולחיס (קולחידה – מערב גאורגיה של ימינו).. אותה גיזה תוארה כבר במאה ה-1 לפנה"ס על ידי הגיאוגרף היווני סטראבו. הוא כתב על הטכניקה לסינון עפרת זהב מהנהרות בעזרת צמר כבשים (פליס) וחלק מזקני גאורגיה ובעיקר בחבל סוונטי (Svaneti) עדין מכירים את השיטה שהפכה גיזות למוזהבות. משחר ההיסטוריה עברו אנשים מהסהר הפורה אל הערבות הרוסיות, דרך הקווקז והותירו בו את רישומן.

מיקומו של הקווקז

הקווקז נחשב למחוז הקצה של אירופה. אם כי, ההפרדה בין היבשות נעשית מטעמים תרבותיים ומנקודת מבט אירופוצנטרית. כל זאת, למרות שההבדלים בין אזורים שונים בתוך אסיה גדולים לא פחות מאשר ההבדלים שבין אסיה לאירופה, ועל אף שמבחינות רבות מהוות אסיה ואירופה רצף אחד. עובדה היא שיותר ויותר גיאוגרפים מעדיפים כיום להתייחס לרצף היבשתי של "אירואסיה" (Earuasia ). היוונים הקדמונים היו הראשונים שהבחינו בין אירופה לאסיה. לאורך השנים התנהל ויכוח ער (הנמשך עד ימינו) באשר למיקומו של הגבול המדויק.  כך למשל, יש הממקמים את גאורגיה באירופה ויש הרואים בה ארץ ביניים. כיום מקובל לקבוע גבול זה על-פי ניסוחו של פיליפ יוהאן סטרלנברג  (Philip Johan von Strahlenberg) , חוקר ואיש צבא שבדי, בן המאה ה-18. הוא הגדיר את הגבול בין היבשות בקו שעובר לאורך הים האגאי, מצר הדרדנלים, ים מרמרה, מצר הבוספורוס, הים השחור, הקווקז, הים הכספי, נהר אורל והרי אורל[11]. סטרלנברג הגדיר את הגבול לא בקוו הפסגות, אלא דווקא בשקע קומה-מאניץ' (Kuma-Manych)  המפריד בין הערבות הרוסיות לבין רכס הקדם קווקז (ראו להלן)[12].

ארצות הקווקז, במיוחד אלו שלדרומו, נחשבו ל"ארצות אמצע", או "ארצות מעבר"; בין הים השחור לים הכספי; בין אירופה לאסיה; בין רוסיה והמזרח התיכון; בין הנצרות לאסלאם והחל משנות ה-90 של המאה ה-20, גם בין דמוקרטיה לדיקטטורה. ארצות אלו, בעיקר גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן, היו ארצות מעבר של תרבויות ושיטות פוליטיות. קווי השבר האלו הפכו את המרחב לאזור סייסמי מבחינה גיאופוליטית. (כך למשל, אזור אוסטיה, המונה בסך הכול 50,000 תושבים, הפך לזירת קרבות בין גאורגיה לרוסיה. חילופי האש יצרו משבר בין רוסיה לבין מדינות המערב).

לקווקז חשיבות אסטרטגית רבה. בשוכנו בין שני ימים, הים השחור והים הכספי ובסמיכות לגבול רוסיה, הוא משמש גשר בין הים השחור ואירופה ובין מרכז אסיה. כחלק מאגן הים הכספי, הוא חיוני להובלת נפט מהאזור לים הפתוח ולשווקים. יש הרואים בקווקז את ״דרך המשי השחור״ – דרך מעבר נפט מהיצרנים, כמו איראן ואזרבייג'ן, לשווקים באירופה, ולפיכך אזור ששליטה בו יכולה להבטיח שליטה גם במקורות האנרגיה שבו ומעבר לו.

הקווקז ממוקם בין שלושה מרכזים פוליטיים: רוסיה בצפון, טורקיה בדרום-מערב ואיראן בדרום-מזרח והתאפיין ביריבויות פוליטיות וצבאיות רבות. לאורך זמן רב האזור נשלט על ידי גורמים חיצוניים, ולעיתים, נשלט על ידי גורמים אזוריים.

המושג "קווקז" אינו מתייחס רק לרכס הרי הקווקז עצמו, אלא כולל גם את Ciscaucasia, היינו, קדם הקווקז, שנמצא ברפובליקה הרוסית ואת Transcaucasia, היינו עבר הקווקז[13].

אזור זה נחלק, גיאוגרפית, לשלושה חלקים:

1. קדם קווקז – המרגלות הצפוניים של הרכס הראשי והמישורים והגבעות שמצפונו.
2. הקווקז הגדול (הקווקז במובן המצומצם) – הרכס הראשי. עמוד השדרה של החבל כולו.
3. הרי עבר־הקווקז (טראנס קווקז). מדרום לקווקז הגדול. כוללים את הקווקז הקטן ואת רמת ארמניה.

הקווקז הגדול משתייך למערכת הקימוט שהתרוממה לפני בערך 23.8–28.49 מיליון שנה, אם כי במזרחו ובמערבו, נחשפים סלעים עתיקים הרבה יותר. (ראו להלן).

הקווקז הוא חלק מהחגורה הטקטונית של האלפים-הימלאיה. רצועה המתחילה בהרי האלפים, דרך הרי הקרפטים, רכסי ההרים בטורקיה, איראן ואפגניסטן, עד להרי ההימלאיה. רכס הקווקז נוצר כתוצאה מהתנגשות טקטונית שבין הלוח הערבי שזז צפונה, ללוח האירואסיתי.

מדריך ה"לונלי פלנט" ממחיש את תהליך ההתקרבות הזה כ: "תוצר של מעין תאונת דרכים אדירה. לוח ערבי הדוהר צפונה במהירות של מספר סמ' בשנה ונמחץ ללוח האירו-אסיאתי. התוצאה הרי הקווקז".

הקדם קווקז

הקדם-קווקז הנקרא גם "סיסקאוקסיה" (Ciscaucasia), מתרומם בהדרגה משקע קומה-מניץ'   (Kuma–Manych) ומורכב בעיקרו משני מישורים מכוסים משקעים רבעוניים. המערבי, המנוקז על ידי נהר קובן (Kuban), אל ים אזוב (Azov) והמזרחי – על ידי הנהרות קומה  (Kuma) וטרק(Terek)  , אל הים הכספי. בין שני המישורים מתרומם גוש גבעות סטוורפול (Stvaropol) , ששיאן הטופוגרפי 832 מ'); והן בנויות אבני גיר ואבני חול מעידן השלישון.

הקווקז הגדול

רכס הרי הקווקז הגדול הוא רכס ההרים העיקרי של הקווקז. נמתח לאורך הגבול הצפוני של גאורגיה ואזרביג'אן. הרכס משתרע לאורך 1,200 ק"מ מצפון-מערב מערב לדרום-מזרח מזרח, בין חצי האי טאמאן [14] (Taman)שלחוף הים השחור ועד לחצי האי אבשרון (Absheron)[15] שלחוף הים הכספי, מול באקו שבאזרבייג'ן[16]. רובו של הרכס מתנשא לגובה של מעל 4,000 מ'. גובהן של פסגות רבות במרכזו הוא 5000 מ' ויותר. ברכס הקווקז הגדול יש עשר פסגות הגבוהות מהמונבלאן (Montblanc), שיא הפסגה של האלפים.

בקווקז הגדול מונים למעלה מאלפיים קרחונים, התופסים כאחוז אחד משטחו של הרכס. 70% מהם מרוכזים במפנה הצפוני, הקר יותר. מרביתם בפסגות המרכזיות. הקרחונים הגדולים ביותר הם דיחסו (Dykhsu), בזינגי (Bezingi) וקאראאוגום (Karaugom) שבמפנה הצפוני. קרחונים גדולים נוספים הם לקזיר (Lekzyr) וצאנר (Tsanner) שבמערב גאורגיה. אורכם כ-13 ק"מ, כל אחד.

האזור כולו, במיוחד רכס הרי הקווקז הגדול, נתון לרעידות אדמה תכופות בשל הפעילות הטקטונית הענפה שבו. אזור רכס ההרים מתאפיין גם בפני שטח וולקניים ובשטחו עוברת הרמה הבזלתית ג'וואחטי (Javalkheti) שנמצאת בגיאורגיה.

הגבול בין רוסיה לגאורגיה ואזרבייג'ן נמתח לאורך רוב אורכו של הרכס. הדרך הצבאית הגאורגית (מעבר דריאל)[17], הדרך הצבאית האוסטית והדרך הטרנס-קווקזית, חוצות את רכס ההרים בגובה 3,000 מטר מעל פני הים.

הרכס מחולק באופן מסורתי לשלושה חלקים:

הקווקז המזרחי – מהים הכספי ועד הר קזבק. חלקו המערבי הוא קריסטליני, צעיר יחסית וחלקו המזרחי בנוי בעיקר צפחה מתקופת היורה (180 מיליון). הגובה הטופוגרפי בין 2500 ל-2700 מ'[18]. ההרים הגבוהים ביותר הם Tebulosmta ו- Bazardyuzyu, שמתרוממים לגובה שלמעלה מ-4550 מ'.

הקווקז המרכזי – רכס הנמתח מהר קזבק(Kazbegi)  ועד אלברוס (Elbross). בנוי בעיקר מסלעים גרניטיים. ככול שנעים צפונה או דרומה, מוצאים גם צפחה ודולומיט.

רוחב הרכס המרכזי הוא 32-180 ק"מ והוא כמעט חסר מעברים. מסתעפים ממנו רכסים אגפיים רבים, שיחד עם הביתור החריף, האופייני לקווקז, יוצרים מבנה טופוגרפי מסובך[19]. הפסגות החשובות ברכס המרכזי הן שחארה (Shkhara), דיחטאו (Dykhtau) וקזבגי (Kazbegi) שכולן מתנשאות לגובה של מעל 4800 מ'.

הקווקז המערבי – נמתח מהר אלברוס ועד לים השחור. ההרים כאן נמוכים יחסית ומגיעים עד לגובה של 3500 מ'.

רכס זה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

רכס הקווקז הגדול הוא קֶמֶר[20] עצום ממדים, שנוצר בשוּלֵי הקימוט האלפיני, לפני כ-25 מיליון שנה והשתנה בעקבות תהליכים של סחיפה או הַתְמָרָה[21] סלעים גבישיים (קריסטליניים), מותמרים, כגון צְפָחוֹת[22] או גְנייס[23] וכן סלעי הגרניט שנוצרו עוד לפני תקופת היוּרָה[24] נחשפו במערב הקווקז. ואילו במזרח הקווקז התגלו צפחות רכות ואבני חול שנוצרו בראשית ובאמצע תקופת היורה[25] . כמו כן, יש בו גם אזורים בזלתיים, כמו האלברוס.

בסיסו של רכס הקווקז הגדול מורכב מאבני גיר צעירות יותר, מאבני חול ומחַוָור[26].

שיא הקווקז הוא הר אלברוס (Elbrus), הנמצא ברוסיה. הוא גם שמו של רכס הנמצא בצפון איראן. מקור השם בהר אגדי מהמיתולוגיה האירנית והוראת שמו "השומר הגבוה" (שמו בטטרית: מינגי טאי, היינו, "ההר הטהור"). זהו הר געש שכבה בתקופות קדומות וצורתו צורת חרוט. לועו נמצא בין שתי פסגות וולקניות רדומות. המערבית מתנשאת לגובה של 5,642  מ'  והמזרחית לגובה של   5,621 מ'.

האלברוס מכוסה בקרחונים, החל מגובה של 3200 מ' ועד שיאו. ממי הקרחונים הללו ניזונים שני הנהרות הזורמים על גבול אירופה ואסיה מצפון להרי הקווקז: נהר קובָאֲן (Kuban) הנשפך לים השחור ונהר טֶרֶק (Terek) הנשפך לים הכספי. הרומנטיקנים טוענים כי האלברוס מאחד את יפי האלפים וקרחוניהם, עם הדר האנדים על הרי הגעש שלהם.

האלברוס מהווה יעד מרכזי למטפסי הרים רבים. הפסגה המזרחית נכבשה ב-10 ביולי 1829 על ידי Khillar Khachirov והמערבית, ב-1874, על ידי משלחת בריטית בהובלת F. Crauford Grove.

אזור ההר ובמיוחד עמק בקסן (Baksan) הוא אתר טיולים וסקי מהגדולים ברוסיה. קל יחסית להגיע לעמק ויש בו עשרות מסלולי טיולים. העובדה שניתן לעלות עם רכבל עד לגובה של 3,750 מטר, והצורך בידע טכני בסיסי בלבד, כדי להעפיל לפסגתו, מגבירה את כוח משיכתו של ההר גם בקרב מטפסים לא מקצועיים. במהלך חודשי הקיץ ניסיונות הטיפוס לפסגה מגיעים גם לכ-100 בני אדם ביום. ניסיונות הטיפוס במהלך עונת החורף הם נדירים וקשים משמעותית בשל תנאי מזג האוויר הקיצוניים, ובדרך כלל מבוצעים על ידי מטפסים מקצועיים בלבד. ממוצע מקרי המוות על הר אלברוס עומד על 15-30 בני אדם בכל שנה, ורובם נגרמים בשל ״חוסר בניסיון, במקצועיות ובציוד הנדרש״ של מרבית המטפסים הפוקדים את ההר.

פסגה מפורסמת ביופייה היא של הר Dombey-Yolgen, שבפרובינציה Karachayevo-Cherkesiya  וגובהה 4046 מ'.

טרנס קווקז

ה "טרנס קווקז" משתרע על החלק הדרומי של הרי הקווקז ושפלותיו. האזור ונמתח מהחלק הדרומי של רכס הרי הקווקז הגדול שבדרום-מערב רוסיה, דרומה לכיוון הגבול בין טורקיה לאיראן, בין הים השחור לים הכספי. עבר-הקווקז הוא חלק מאזור הגאוגרפי של הקווקז ומחלק למעשה את האזור העבר-יבשתי האירואסיאתי לשתיים. כיום שוכנות בו המדינות המודרניות גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'אן , ששטחן הכולל 186,000  קמ"ר.

שם זה הוא תרגום מהמילה הרוסית "זאקאווקאזיה" ופירושו "האזור שמעבר להרי הקווקז", שהרי עבר-הקווקז הוא בדרום מערב רוסיה "מעבר" להרי צפון הקווקז, כפי שהם נמצאים ביחס לבירה הרוסית, מוסקבה. המונח הוא גם אנלוגיה למינוח הרומי "טרנסאלפיני" – "שמעבר לאלפים" (הרי האלפים) ו"טרנספדני" – "שמעבר לפדניה" (צפון איטליה)[27]. בספרות העברית הוא מופיע לעתים כ"עבר הקווקז". זהו מונח מקובל מאד בספרות, אף שאינו גיאוגרפי וראוי יותר להשתמש במונח "דרום הקווקז".

האזור כולל את החלק הדרומי של רכס הרי הקווקז הגדול, את רכס הרי הקווקז הקטן, שפלת קולחתי  שפלת קורה-אראס, הרי טאליש (Talysh), שפלת לאנקארן (Lankaran) שבדרום מזרח אזרבייג'ן ורמת ארמניה.

הקווקז הקטן

הקווקז הקטן היא מערכת הרים המשתרעת מהחוף הדרום-מזרחי של הים השחור (בדרום-מערב גאורגיה), דרך דרום גאורגיה וצפון ארמניה, עד מערב אזרבייג'ן.

הרכסים העיקריים של מערכת הרי הקווקז הקטן: רכס מסחתי (בדרום-מערב גאורגיה), רכס תריאלתי (Trialeti) בדרום-מרכז גאורגיה: רכס לוכ בדרום-מרכז גאורגיה ובעיקר בצפון-מערב ארמניה; רכס בזום בצפון-מרכז ארמניה, רכס סוואן (Sevan ) בצפון-מזרח ארמניה ובצפון-מערב אזרבייג'ן; רכס בזום בצפון-מרכז ארמניה; רכס מורובדג שבצפון-מערב אזרבייג'ן ורכס קרבך (Karaback) במערב אזרבייג'ן.

מערכת הקווקז הקטן משתרעת כמעט במקביל לקווקז הגדול, במרחק ממוצע של 100 ק"מ מדרומה; יחד עם זאת, אורכה של הקווקז הקטן הוא כ-600 ק"מ – כמחצית מאורך הקווקז הגדול. הקווקז הקטן מופרד מהקווקז הגדול על ידי שורה של מישורים ועמקים ורק במרכז גאורגיה הן מחוברות על ידי הרי ליחי.

הנקודה הגבוהה ביותר במערכת הרי הקווקז הקטן היא פסגת ההר ארגץ – 4,090 מטרים. (40 ק"מ מצפון-מערב לירוואן, בירת ארמניה)

את שני הרכסים מאחד רכס ההרים המשותף ליחי (Likhi Range), רכס הרים במרכז גאורגיה המחלק את המדינה לשני חלקיה העיקריים: איבריה (Iveria) שבמזרח וקולחידה (Kolkhida) שבמערב. קו תפר שחילק את המדינה לשנים בעתות חולשה. במאה ה-20, נחצבה ברכס מנהרה, שמחברת על ידי מסילת ברזל וכביש בין שני חלקי גאורגיה. הנקודה הגבוהה ביותר ברכס מצויה בגובה 1,926 מטר מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר היא מעבר הרים שנקרא מעבר סוראמי ) Surami) , ונמצא בגובה 949 מטר מעל פני הים.

ממערב לרכס ליחי (ומדרום לרכס הקווקז הגדול), נמצאים מישור הסחף של קולחידה הלוא הוא קולכיס (Kolchis) של העת העתיקה ואגן נהר ריון (Rioni), שהם מישור שצורתו משולש. בסיסו בים השחור וקדקודו כ-100 ק"מ בתוך היבשה.

נהר מטקוָוארי (Cyrus של העת העתיקה), הקורָה (Kura) כפי שהוא נקרא באזרבייג'אן ובמרבית הספרים, הוא הנהר הגדול באזור. נובע בטורקיה וזורם אל הים הכספי, כ-150 ק"מ דרומית לבאקו (Baku). היובל החשוב ביותר שלו הוא נהר הארס (Aras) [או ארקס ([(Araxe . הוא מתחיל באזור ארזרום (Erzerum) שבתורכיה וזורם מזרחה בין פסגות האררט  (Ararat)שבמזרח טורקיה והארגטס (Aragats), הגבוה בהרי ארמניה. משם, למרבית אורכו הוא זורם בין איראן בדרום לבין המובלעת האזרית נחצ'יואן (Naxivan), ארמניה ואזרבייג'אן בצפון.

שפלת קוֹלְחִידָה (Kolkhida lowland) שלחופו המזרחי של הים השחור ושפלת קוּרָה-אָרָאס(Kura-Aras) שבים הכספי (אזרבייג'ן) הן שקעים מבניים, המחוברים לקימוט האלפיני. בשפלת קולחידה, שטח המשקעים שהורבדו לפני פחות מ-25 מיליון שנה, למרגלות ההרים שבור עקב הזדקרותם של סלעי משקע.[28] כמו כן מתחת לשפלת קורה-אראס יש סלע צעיר יותר.

רמת סוראם (Suram) משתרעת מפתחת שפלת קורה (Kura) בטביליסי ועד לחוף הים הכספי, לאורך 480 ק"מ. רוחבה, במקום הרחב ביותר, 160 ק"מ. הרי הקווקז נופלים בתלילות לשפילת הקורה. אליה נשפכים מימיו של נהר האראס (Aras)[29].

הקווקז הקטן מגוון במבנהו יותר מאשר הקווקז הגדול. בצדו הצפוני מספר רכסים, הנישאים לגובה של 2700-3000 מ' והמשקיפים על שפלות ריוני (Rioni) וקורה. בחלק הדרום מזרחי של הרי הקווקז, על גבול אזרבייג'ן – איראן, נמצאים שרשרת הרי הטליש (Talysh), אשר חלק מפסגותיהם מגיע לגובה של 3,000 מטרים. ההרים משתפלים דרך רמת Länkäran, אל הים הכספי. דרומה משם נמצאת רמת ארמניה, ששיאה בהר ארגץ' ((Argats, בגובה של 4,090 מ'.

לחלק הרמתי שמעבר לרכס הרי הקווקז הקטן, קוראים גם "הרמה הטרנס-קווקזית. רמה זו מבותרת על ידי עמקים קטנים ונמשכת אל מעבר לגבול המדיני. לרמה אופייניים הרי געש רביעוניים[30] וטוף געשי. בדרום נראים כמה רכסים מקומטים של סלעים עתיקים מן הפליאוזואיקון[31]. בין ארמניה והמשך הרמה בתחום טורקיה ואיראן – השקע הטקטוני הארוך של עמק הנהר ארכסס (Araxes).

שפלת קורה אראס היא שקע רחב בדרום אזרבייג'ן ובלבו הבקעות של נהרות הקורה (Kura) והאראס (Aras), שממערב לים הכספי מדרום לקווקז הגדול ומצפון לקווקז הקטן. השם נובע משמות שני הנהרות.

הרי טאליש הם רכס הנמתח בין דרום מזרח אזרבייג'אן לצפון מערב איראן. זוהי השלוחה הצפון מזרחית של הרי אלברוז שבאיראן, המשתרעים בין הים הכספי לרמה האיראנית. בין שפלת לאנקארן (Lankaran) שבדרום מזרח אזרבייג'ן לבין הנהר הלבן (Sefid Rud), שבצפון מערב איראן[32].

שפלת לנקרן היא רצועה צרה הגובלת בים הכספי שבאזרבייג'ן. היא שלוחה של מישורי האראס, שהם עצמם שחולה של השקע האראל כספי. היא נקראת על שם העיר Lənkəran.

השטח הכולל של רמת ארמניה הוא כ-400,000 קמ"ר. חלקה הגדול נמצא במזרח טורקיה. ברמת ארמניה הייתה פעילות וולקנית נרחבת, וקיימים בה מספר הרי געש כבויים או רדומים: הר אררט המתנשא לגובה של 5,137 (הנקודה הגבוהה ביותר ברמה), הר ארגטץ בארמניה ועוד. החלק הצפוני – מערבי של הרמה, הוא הקווקז הקטן.

רכס הרי הקווקז הקטן, הרי טָאלִיש (Talish Mountains) רכס Dzhavakhet ורמת ארמניה[33], אף הם מבנים שנוצרו מהקמטים שהורמו בקימוט האלפיני.

גזרתו הצפונית של הקווקז הקטן וחלקם הדרום-מערבי של הרי טאליש ,נוצרו בעיקר ממשקעים שהונחו לפני 50 מיליון שנה, במהלך האפיזודה של הקימוט כלפי מטה. אולם גזרתו המרכזית וגזרתו המזרחית של הקווקז הקטן מורכבים משכבות של משקעים שבהן יש שטחים של סלע געשי חודרני (דייק) שגילו כפול מגילו של הקימוט. מבחינה גאולוגית בכל מקום היה לגַעֲשִׁיוּת (וולקניזם)[34] ולהתמרה (מטמורפוזה)[35] תפקיד משמעותי בעיצוב הנוף. למשל, הקמט בבסיסם של רכס Dzhavakhet ושל רמת ארמניה, מסווה על ידי שיפול גיאולוגי מהתפרצויות שאירעו בעידן הקנוזואיקון[36], אך בכיוון מזרח מתגלים סלעים יותר עתיקים.

מבחינה מדינית נכללת כל ארמניה בעבר-הקווקז ורוב רובה של גאורגיה ואזרבייג'ן, כולל המובלעת של נחצ'יבאן (Nakchivan)[37]. האזור היה ונותר אחד האזורים המורכבים של העידן הפוסט-סובייטי .

ניקוז

הנהרות החשובים ביותר של הקווקז הם קובן (Kuban), ריוני (Rioni), אנגורי (Enguri) – הנשפכים לים אזוב ולים השחור וקומה (Kuma), טרק ( Terek) , אראס וקורה ((Kura, המוכר גם כ- Mtkvari) – הנשפכים לים הכספי. משטר הזרימה של הנהרות מגוון מאד ותלוי בתנאי האקלים והתבליט. הנהרות הזורמים מערבה עשירים במים מאלו הזורמים מזרחה. הגדולה בימות הפנימיות של הקווקז היא ימת סוון (Sevan) ששטחה 1400 קמ"ר. שוכנת ברמת ארמניה, בגובה של 1906 מ'. מימיה מפעילים רשת של תחנות חשמל[38]. מי הימה נשפכים לנהר Hrazdan, שהוא יובל של האראס. בקווקז הגדול יש מספר רב של אגמי הרים קטנים. בחלק היבש של צפון-מזרח הקווקז, ישנם כמה אגמים מלוחים.

מחצבים

הקווקז עשיר במחצבים מגוונים: שכבות הסלע הצעירות יחסית בקווקז הגבוה, המישורים של הקורה-אראס (Kura-Aras) והאזור שלקרקעית הים הכספי, עשירים בנפט. השכבות העתיקות

של הקדם קווקז (Ciscaucasia), עשירות בגז טבעי ובמרבצי פחם. עפרות מתכתיות התגלו בסלעים המגמתיים של הקווקז הגבוה. עפרות ברזל נמצאו ב- Daşkäsänשבאזרבייג'ן. נחושת ומוֹלִיבְּדֶן (יסוד מתכתי) (molybdenums), נמצאו ברמות של דרום הקווקז (Transcaucas). ליד Chiatura שבגאורגיה נתגלה מנגן. חוור לבניה נכרה ב- Novorossiysk, מדרום לחצי האי טאמאן וטוף אדום נכרה בהר ארגטץ שבארמניה. המים המינרליים של הקווקז ידועים ברחבי מזרח אירופה.

האקלים

אקלים הקווקז מאופיין בניגודים חריפים הייחודיים – תוצאת המיקום הגאוגרפי, הגובה ומידת החשיפה לגוש אוויר ימי או יבשתי. רכס הקווקז הגדול מפריד בין אקלים ממוזג, האופייני לצפון הקווקז, לבין אקלים תת-טרופי השורר בדרומו. הוא חוסם את הרוחות הקרות המנשבות מצפון, להדרים אל הקווקז הדרומי ואת הרוחות החמות, להגיע אל הקדם קווקז.

ההבדלים באים לידי ביטוי בעיקר בחורף. הטמפרטורות נעות בין -5⁰ -2⁰ בסיסקאוקסיה (קדם קווקז), לבין 4-6 מעלות בקולחידה. ו-1-2 מעלות בקווקז הדרומי (טרנס קווקז). בקיץ, ההבדלים בין צפון ודרום הם קטנים. יש ניגוד חריף יותר בין המערב הקריר יחסית, לבין המזרח, בעל האקלים היבשתי.

הבדל נוסף הוא בין מערב הקווקז, שנמצא תחת השפעת גוש אוויר לח, שמגיע מהים השחור ולכן נהנה מאקלים תת-טרופי לח, לבין הקווקז המזרחי, החשוף לרוחות מזרחיות ולגוש אוויר יבשתי מאסיה התיכונה, ולכן מושפע מאקלים תת-טרופי יבש, בשל היותו חסום בפני רוחות מערביות וחשוף לגושי אויר יבשתיים של אסיה התיכונה.

הטמפרטורה במקומות השונים בהרי הקווקז או בקרבתם תלויה בגובהם הנקודתי כמו גם במיקום על קו הרוחב. הטמפרטורה בדרך-כלל צונחת כאשר המיקום גבוה יותר. בסוחומי (Sukhumi ) בירת אבחזיה (Abkhazia), ששוכנת בקרבת הרי הקווקז ועל חופי הים השחור, הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא כ-15˚ מעלות צלזיוס ואילו בהר קזבק (Kazbegi), המתנשא לגובה 5,000 מטרים, הטמפרטורה הממוצעת בגובה 3,700 מטרים היא 6.1- מעלות צלזיוס.

המדרונות הצפוניים ברכס הרי הקווקז מתאפיינים בטמפרטורה הנמוכה בשלוש מעלות מהמדרונות הדרומיים ואילו הרמות ברכס הרי הקווקז הקטן, הנמצאים בגאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן, מתאפיינים בהבדלי טמפרטורה חדים בין החורף לקיץ, כיוון שהאקלים ברכס הקטן הוא יותר יבשתי ופחות גבוה.

רמת המשקעים בקווקז משתנה, והיא 3,000-2,500 מ״מ באזור חוף הים השחור (הגדולה ביותר בברה"מ לשעבר) ו-350-300 מ״מ לחוף הים הכספי[39]. באזורים הגבוהים שורר אקלים קר.  שיאי ההרים מכוסים קרחונים ושלג עד.  תנאי האקלים של דרום הקווקז מאפשרים גידול צמחייה סוב-טרופית, ומכאן חשיבותו הרבה למדינה.

הטמפ' הממוצעת בקדם קווקז היא °5 –ובדרום הקווקז °+5. חשיבות רבה נודעת גם לחורף הנוח השורר בחופי הים השחור; הודות לכך, ובזכות הנופים המרהיבים, הצמחייה השופעת וחופי הרחצה הנהדרים, פותחה כאן שרשרת של מקומות נופש: סוצ'י (Suchi), בטומי (Batumi) , סוכומי (Sukhumi). הקווקז מונה מספר אזורים טבעיים, השונים זה מזה בתנאי האקלים, הקרקע, הצומח ואפשרויות הניצול החקלאי. בקדם קווקז מבחינים בין האזור המערבי והתיכון, שהוא אזור ערבות וערבות יער.

חי וצומח

הקווקז הוא אזור בעל חשיבות אקולוגית גבוהה. יש באזור מעל ל-6,400 מיני צמחים, 1,600 מהם ייחודיים לאזור.

נופו הטבעי של רכס הקווקז הוא יער מעורב, עם אזורים גדולים של אדמה מסולעת. באזורים היותר גבוהים של הרכס, גדלים, בנוסף לאלון ולאלה הלבנה, גם בוקיצה (elm), אשוח ואורנים. מעל לגובה של 2000 מ' גדלים צמחים המאפיינים את חגורות הצומח סוב-אלפינית, אלפינית וצמחיית טונדרה של שולי השלג (subnivean). למרגלות ההרים משתפלות גבעות מיוערות בעצים, כגון אלון, צפצפה, אגוז ועוד.

בעבר גדלה צמחיה מאד מגוונת בקרקע השחורה הפורייה של מערב ומרכז סיסקאוקסיה (קדם קווקז). אבל מרבית הצמחייה בוראה לטובת גידולים חקלאיים. באזורים הגבוהים של סטוורופול סביב הר בשטאו (Beshtau), שברכס סונזה (Sunzha), ובמדרונות הצפוניים של הקווקז הגבוה, גדלים עצי אלון ושדר (beech) גבוהים. מזרח סיסקאוקזיה הוא יבש למחצה. מרבית הצמחייה היא עשבונית והמינים השולטים הם לענה (Artemisia). לענה, ירבוזים (saltworts) וצמחים חד שנתיים מכסים את מישורי הקורה –ארס הנמוכים. הצמחייה הסובטרופית שגדלה בעבר בקולחידה וב- Länkära נעקרה לטובת החקלאות. במורדות ההרים הפונים לים השחור גדלים בעיקר עצי שדר , ערמון, אלה לבנה (hornbeam) ואלמון (alder).

בצד הצפוני של הקווקז הקטן, ההרים הנמוכים מבין ההרים המערביים של המערכת מתאפיינים בצמחייה של אזור סובטרופי גשום; בחלק המזרחי של אותו צד, צמחייתם של ההרים הנמוכים היא כזאת, שמתאימה לאזורי יובש. בגובה הבינוני, הרי הצד הצפוני מכוסים ביערות עבותים, ואילו ההרים הגבוהים ביותר מאופיינים באחויים של כרי דשא ופרחי הרים. בצד הדרומי של הקווקז הקטן, הצמחייה ערבתית – מאופיינת בעשבים, בשיחים ובחורשות דלילות של עצים.

בקרקעות הצהובות של הרי טאליש, גדלים בעיקר אלונים ועץ הברזל הפרסי (Parrotia persica).

עולם החי בקווקז קשור הן לזה של מזרח אירופה והן לזה של אסיה התיכונה. הוא כולל: נמר, שונר (Lynx), דוב חום (שכמעט והוכחדו כליל), זאב, ביזון אירופאי, מאראל (אייל כספי אדום[40], שועל, יעל (Chamois), אייל פרסי (Gazella subgutturosa), קיפוד ארוך אוזניים , ירבוע, מין של חתול בר ((Felis chaus).) ועיט זהוב. יש בו כמה מינים אנדמיים כמו עז הרים דגסטנית (Dagestanian mountain goat), חפרפרת ארוכת ציפורניים ((Prometheomys schaposchnikowi) שכווי קווקזי שחור (grouse). בין חסרי החוליות, מעל ל-1,000 סוגי עכבישים נרשמו בקווקז.

עולם החי של הרי טאליש, כולל גם דורבנים ונמרים וקרוב לזה של איראן. עולם החי של רמת ארמניה, דומה לזה של אנטוליה. נראים בעיקר סנאי אדמה וירבוע הררי (Allactaga williamsi)).

חקלאות

לקווקז יש תנאים מאד נוחים לחקלאות. מהטובים שקיימים באירואסיה כולה. מגדלים חקלאות מגוונת באדמה השחורה והפורייה של סיסקאוקסיה (Ciscaucasia – קדם קווקז). באזורים הסוב – טרופיים של הקווקז הדרומי (Transcaucasia), מגדלים תה, הדרים ובמבוק. באזורים אחרים מגדלים טבק, ענבים ופירות שונים. הנהרות הרבים שזורמים באזור משקים את הגידולים באזורים היבשים יותר של קדם הקווקז ומישורי הקורה-אראס. באזורים הגבוהים של הקווקז, מגדלים פרות וכבשים, וכן גידולים הרריים כמו עצי נשירים. בעיקר בני משפחת הורדניים, כגון תפוחים, דובדבנים ועוד.

אזור עבר-הקווקז, במיוחד באזור גאורגיה וארמניה של היום, הוא אחד מהאזורים שבהם גדלה גפן ויניפרה  (Vitis vinifera) , או גפן יין מצויה, באופן טבעי. זהו אחד האזורים הראשונים שהשתמשו בה להפקת יין. מומחים משערים שאזור זה הוא ערש תרבות היין, ושייצור היין החל באזור זה. לא הרחק מכאן נמצא הר אררט, בו עגנה תיבת נוח והסבר מתקשר לסיפור התשכרותו של נוח.

ראו באתר זה: גידול הגפן ותעשיית היין.

הערות

[1]  ים אזוב הוא ים רדוד המהווה שלוחה צפונית של הים השחור ומחובר אליו במצר קרץ' (Kerch). תחום ממזרח על ידי חצי האי טאמאן (רוסיה), ממערב על ידי חצי האי קרים, ומצפון על ידי אוקראינה. ים אזוב נוצר עם עליית המפלס של הים השחור בכמאה מטרים. על קרקעית הים התגלו שרידים של התיישבות נאוליתית באזורים המוצפים בימינו במים. על פי תאוריית המבול של הים השחור, עליית פני הים השחור התרחשה בפתאומיות בסביבות שנת 5600 לפני הספירה, ומאורע זה קשור לאגדות עם המספרות על אירוע מסוג המבול. הסברה העממית המקובלת היא שמקורו של השם הנוכחי של הים לקוח משמו של נסיך בשם אזום או אסוף, שנהרג בזמן שהגן על עיר באזור זה בשנת 1067 לספירה. רוב המלומדים סוברים כי שם הים לקוח משמה של העיר אזוב או מהמילה אזק, שפירושה "נמוך" בטורקית, לאור מיקומה. אורכו המרבי של ים אזוב הוא 340 קילומטר, רוחבו המרבי 135 קילומטר ושטחו 37,555 קילומטר רבוע. הנהרות העיקריים הנשפכים לים אזוב הם הנהר דון והנהר קובן. בשל נפח הזרימה של נהרות אלה, רמת המליחות בים נמוכה יחסית ובמקומות מסוימים המים כמעט מתוקים. הנהרות אף מביאים אל הים כמות סחף גדולה. ים אזוב הוא הים הרדוד בעולם, עם עומק מים ממוצע של 13 מטר בלבד. עומקו המרבי של הים הוא 15.3 מטר. במקומות שבהם סחף הנהרות רב, כגון במפרץ טגנרוג, עומקו הממוצע של הים מגיע לפחות ממטר (על פי ויקיפדיה).

[2] "Caucasus – region and mountains, Eurasia". Encyclopedia Britannica. Retrieved 2018-11-26.

[3] שירי מיכאיל לרמונטוב; תרגום מרוסית לעברית: דב (בוריס) גפונוב; סידור והכנה והוצאה לאור על ידי לזר לוברסקי, תל אביב: ברטה גפונוב, 1986. (עברית ורוסית, עמוד מול עמוד)

[4] G. Qoranashvili (1995), Questions of Ethnic Identity According to the medieval Georgian historian Leonti Mroveli's Historical Chronicles, Studies, Vol. 1, Tbilisi.

[5] . הסקיתים היו קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. אזור ההשפעה הסקיתי השתנה לאורך השנים ובשיאם הגיעו עד אזור אלטאי, הגובל בקצה הצפון מערבי של סין. הסקיתים היו הכוח הדומיננטי באזור הים השחור בתקופה המקבילה, פחות או יותר, לימי יוון הקלאסית באירופה המערבית. הם היו בין הראשונים שהשתמשו במלחמותיהם בקשתים רכובים. שפתם הודו אירופית, ממשפחת הלשונות הפרסיות. רוב השבטים הסקיתיים אשר מוזכרים במקורות יוונים עתיקים שכנו בערבות הנרחבות שבין נהרות הדון והדנייפר. שבטים סקיתיים נוספים שישבו בשולי הערבות דיברו בשפות שלא ממוצא פרסי, כך שמקורם שונה ככל הנראה. הסקיתים לא השאירו עדויות כתובות אחריהם, וכל המידע אודות עם זה הגיע באמצעות ממצאי חפירות ארכאולוגיות או מכתבים יווניים.  במקרא הם מכונים "אשכנז". (האנציקלופדיה העברית, ע' סקיתים, חיים תדמור).

[6] "Natural History," book six, chap. XVII

[7] . השם "דאגסטן" פירושו "ארץ ההרים". באופן אופייני לרפובליקה זו, בעלת המיעוטים האתניים הרבים, מורכב השם מן התחילית הטורקית "dağ" שפירושה "הר" ומן הסיומת הפרסית "סטאן" שפירושה "ארץ של". בכתב הערבי נכתב השם "داغستان". באנגלית נכתב השם לעיתים "Dagestan" ולעיתים "Daghestan", וברוסית – " Дагеста́н" (על פי ויקיפדיה).

[8] האימפריה הסאסאנית (224–651) הייתה האימפריה הקדם-אסלאמית האחרונה באיראן. הסאסאנים כבשו את השטח מן הפרתים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות אך פרחו בה דתות שונות ובהן היהדות, הנצרות המזרחית, נצרות ארמנית ומניכאיזם. תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות והייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית. הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים וכבשוה בעזרת היהודים, אך השיבו את העיר לידי הרקליוס קיסר ביזנטיון, ב-628. מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על עיצוב ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו בכלל.

[9] פירדוסי הוא הכינוי הספרותי שקיבל המשורר הלאומי הפרסי, חכים אבואלקאסם פרדוסי טוסי (934–1020), מקורו של שם העט "פרדוסי" אינו ידוע בוודאות. באחד מכתבי היד של השאהנאמה מובאת אגדה לפיה כאשר ביקר פרדוסי בחצרו של סולטאן מחמוד מע'זנה, הסולטאן התרשם עמוקות מן המשורר וכינה אותו "איש גן העדן" (= פרדוסי). הוא התחיל לכתוב את השאהנאמה בשנת 976-77, כתיבת היצירה נמשכה כ-35 שנים, עד שנת 1010. פירדוסי נודע בכתיבתו בשפה הפרסית וניסיונו לקרוא תיגר על התרבות הערבית, תוך שימוש במילים שמקורן פרסי, במקום מילים ערביות שנכנסו בזמנו לשפה הפרסית. בגיל 23 מצא רשימה של מלכי פרס ובעקבות זאת כתב פואמה אפית ארוכה, שכללה 60,000 בתי שיר מחורזים, בשם "רישומים מלכותיים" (שאהנאמה אשר משמעו "רישומים בעלי חשיבות ממעלה עליונה" ולא כפי הנהוג לחשוב "רישומי מלכים"). הפואמה מספרת את תולדותיהם של 50 מלכי פרס, כשהאחרון ביניהם הוא הנביא מוחמד. הספר נכתב במסגרת מאמציהם של הפרסים להחדיר את תרבותם לתרבות המוסלמית, שעד אז אופיינה בהגמוניה ערבית

[10] Gocheleishvili, Iago. "Caucasus, pre-900/1500". Encyclopaedia of Islam, THREE. Retrieved 3 June 2018.

[11] The continent – Extent and boundaries". Europe's Environment – The Dobris Assessment. European Environmental Agency. 2011.

[12] "'Kuma-Manych Depression'. Encyclopædia Britannica. Encyclopædia Britannica Online". Encyclopædia Britannica Inc., 2015. Retrieved 3 December 2015.

[13] "Caucasus – region and mountains, Eurasia". Encyclopedia Britannica.).

[14] חצי האי טאמאן נמצא ברוסיה ומפריד בין ים אזוב מצפון ובין הים השחור מדרום. ממערב לחצי האי טאמאן נמצא מצר קרץ', המפריד בינו ובין חצי האי קרים ומחבר בין הים השחור ובין ים אזוב. בתקופת הקולוניזציה היוונית הגדולה התיישבו בחצי האי טאמאן יוונים שהקימו את המושבות פאנאגוריה וחרמאנוסה. בתקופה הקלאסית של ההיסטוריה היוונית, חצי האי טאמאן היה חלק מבוספורוס הקימרית. בין המתיישבים במקום היו סרמטים, יוונים ויהודים. במאה הרביעית נפל האזור לידי ההונים ומאוחר יותר הייתה פאנאגוריה בירת בולגריה הישנה. במאה ה-9 היה חצי האי לחלק מהמדינה הכוזרית היהודית. הכוזרים בנו את המצודה טמוטאראכאן שכונתה על ידי הערבים בשם "סאמקרץ' היהודית", שם שרימז על זהות תושביה. ב-1483 נכלל חצי האי טאמאן בח'אנות קרים ומ-1783 באימפריה העות'מאנית. ב-1791, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית, עבר חצי-האי לשליטת האימפריה הרוסית. בשנת 1792, בהוראתה של הקיסרית יקטרינה הגדולה התיישבו באזור קוזאקים אוקראינים.

[15] ראו מסע אחר און ליין : https://www.masa.co.il/article/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%91%D7%90%D7%A7%D7%95/

[16] הרכס משתרע מנובורוסיסק (באזור העיר סוצ'י, השוכנת על גדותיו המזרחיים של הים השחור) ופונה דרום-מזרחה, כמעט עד העיר באקו, השוכנת על חופי הים הכספי.

[17] ערוץ דריאל (גאורגית: דַריאֶליס חֶאוֹבּה) הוא ערוץ בהרי הקווקז בגאורגיה ליד הגבול עם רוסיה, ומוכר גם כמעבר דריאל. הערוץ שוכן בגובה 1,204 מטר מעל פני הים, סמוך לבסיסו המזרחי של הר הקזבק, ובמרכזו זורם נהר טרק (תרגי). רוחבו המינימלי של הערוץ בין אבני האבן האנכיות המתנשאות לגובה של 1,800 מטר מעל פני הים, דהיינו, בין צוקים בגובה של 600 מטר, הוא שמונה מטרים ואורכו 11 ק"מ.

הערוץ נזכר בכתובים הגאורגיים בשמות ראלאני, דארגאני, דאריאלאני; הפרסים והערבים כינו אותו בשם השער לאלאנים (דאר-אי אלאן, ומכאן שמו) וסטרבון כינה אותו "פורטה קווקזיקה" או "פורטה קומנה". תלמי קרא לערוץ "פורטה סרמטיקה" (Sarmatae); ולעיתים אף היה ידוע "כספיה פורטה" (שם שנהג גם למעבר בדרבנט) סמוך להים הכספי. הטטרים כינו את השער בשם דאריאוֹלי, ואילו המדען הרומאי פליניוס הזקן התייחס אליו כשער איברי. המעבר נזכר כאחד מהמיקומים של שערי אלכסנדר (אלכסנדר הגדול).

[18] Encyclopedia Britannica – Caucasus

[19] אבינעם עידן, דרום הקווקז – סדר גאואסטרטגי חדש, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2005

[20] קֶמֶר (התרוממות של שכבות מעל פני האדמה היוצרת מבנה דְמוּי כיפה.

[21] הַתְמָרָה (- תהליך ההשתנות של הסלעים והתגבשותם מחדש בשל החום והלחץ שבמעבה האדמה.

[22] צִפְחָה (וברבים צְפָחוֹת) – סלע מותמר בעל קַשְׁיוּת בינונית, הנוצר בהתמרה בדרגה גבוהה בתנאי טמפרטורה ולחץ גבוהים כתוצאה מקבורה בעומק רב או לחצים טקטוניים.

[23] גְּנֵייס (– סלע גבישי קשה שהתהווה על ידי שינוי צורתם של חומרים סלעיים שונים.

[24] כלומר לפני יותר מ-200 מיליון שנה.

[25] כלומר לפני 160 – 200 מיליון שנה.

[26] חַוָור – חוואר הוא סלע משקע כימי וביוכימי המושקע בסביבה מימית, דק־גרגיר, רך וסופח מים. צבעו בדרך כלל צהבהב.

החוואר הוא סלע מעורב המורכב מכמויות משתנות (בין 25% ל-75% מכלל הסלע) של חרסית וקירטון. שכבות של חוואר שעוביין מסנטימטר אחד ועד מטרים אחדים מצויות בין שכבות סלעי־משקע ימיים (גיר ודולומיט). החוואר מופיע בדרך כלל בגוונים של לבן, צהבהב, אפרפר, ואף בגוונים הנוטים לחום. קיימים אף סלעי חוואר בגוונים של אדום ושחור. על חוף האוקיינוס האטלנטי של ארצות הברית ובאירופה קיים סוג ירקרק של חוואר הקרוי "חול ירוק" (Greensand) המכיל את המינרל גלאוקוניט העשיר באשלגן. החוואר שוקע בסביבה מימית (הן במים מתוקים והן במי ים) ולעיתים מוצאים בחוואר קונכיות המעידות על מקורו הימי.

[27] Dwedney, J. A. (1997). Geography of the Soviet Union. Oxford: Pergamon Press.

[28] סלעי משקע – סלעים שנוצרים על פני כדור הארץ מחומרים שמקורם בסלעים קודמים אחרים, בתנאים רגילים של טמפרטורה ולחץ.

[29] . נהר אראס מתהווה במורדותיהם הדרומיים של הרי בִּינְגול (טורקית: Bingöl Dağları), זורם בטורקיה, ארמניה, אזרבייג'ן ואיראן ומתנקז לים הכספי. אורך הנהר הוא 1,072 קילומטרים ושטח אגן הניקוז שלו הוא 102 אלף קמ״ר.

[30] . רביעון הוא תור בעידן הקנוזואיקון, נמשך מלפני כ-2.6 מיליוני שנים עד ההווה. ברביעון נמצאות התקופות פליסטוקן (כמעט כל משך התור) והולוקן (החל מלפני 11,500 שנה).

[31] . הפלאוזואיקון (Paleozoic או Palaeozoic) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 325 מיליוני שנים, מלפני 570 מיליוני שנים ועד לפני 245 מיליוני שנים.

[32] "Azerbaijan – History, People, & Facts". britannica.com. Archived from the original on 10 March 2018. Retrieved 24 April 2018.

[33] רמת ארמניה – רמה השוכנת בחלקו הצפוני של המזרח התיכון. כיום רוב שטחה של רמת ארמניה הוא במזרח טורקיה. כמו כן משתרעת רמת ארמניה גם בשטחים של ארמניה, מערב איראן, דרום גאורגיה ומערב אזרבייג'ן.

[34] געשיות (וולקניזם)  – תופעת התפרצות של הרי געש.

[35] התמרת מגע – התפרצות חומר נוזלי לשכבות שהיו קיימות קודם לכן.

[36] עידן הקנוזואיקון – העידן הנוכחי בלוח הזמנים הגאולוגי. תחילתו של עידן הקנוזואיקון היא בהיכחדות הדינוזאורים, לפני 65 מיליון שנה.

[37] . אזור השייך לאזרבייג'אן אך מנותק ממנה על ידי טריטוריה של ארמניה, ללא קשר ישיר או עקיף בין שני החלקים.. במקביל, גם בתוככי אזרבייג'אן יש אזור ארעי, בלתי ממוסד, של חבל נגורנו-קראבאך, המיושב בעיקר בארמנים, אך ללא קשר טריטוריאלי לארמניה (ראו בהרחבה: גדעון ביגר, מדינת הים ומדינת ההר , מאמרים ודעות – הארץ.

[38] Lydolph, P (1977). Geography of the USSR. New York: Jhon Wiley & Sons. Magellan Geographix (1992). Retrieved from http://www.relifweib.int Ministry of foreign affairs, Turkey (1994). Turkish Regulations Regarding

בו[39] Dwedney, J. A. (1997). Geography of the Soviet Union. Oxford: Pergamon Press.

[40] . באנגלית: Caspian red deer. שם מדעי: Cervus elaphus maral