גואטמלה – מבט כללי | גילי חסקין

כתב וצילם: גילי חסקין.

קרא גם: אגם אטיטלן, הקצאל, ארץ הקשת בענן

מתוך המדריך "לונלי פלנט": "גואטמלה היא מדינה שמנסה לחזור לעצמה לאחר שלושים שנים של מלחמת אזרחים מטורפת. גם לאורך כל התקופה הסוערת הזו טיילו בה תרמילאים, בעיקר משום שיש בה ריכוז תמציתי של כל מרכז אמריקה – הרי הגעש שלה הם הגבוהים והפעילים ביותר, שרידי המאיה שבה המרשימים ביותר, רעידות האדמה כאן הן ההרסניות ביותר, ותולדות הדיכוי שלה הן בקנה מידה, שהיה ממלא גאווה כל ממשלה רודנית באמריקה הלטינית".

גואטמלה נמצאת במקום ה-120 מתוך 173 שדירג האו"ם, על פי מדד של איכות החיים. גואטמלה הינה תחנת מעבר חשובה לסמים הנשלחים צפונה. ערכם של אקדחים, של סמים ושל החיים עצמם, נמוך מאד.

תעודת זהות

שם רשמי: Republica de Guatemala
דגל: שלושה פסים מאונכים בצבעי תכלת, לבן ותכלת ובאמצע מגן ועליו הקצאל, הציפור והסמל הלאומי
מטבע: 1 קצאל (הציפור הלאומית) = מאה סנטבוס
שטח: 108,890 קמ"ר (מקום 107 בעולם). שטח יבשה 108,430 קמ"ר
מיקום: אמריקה התיכונה; בין קווי רוחב 14º ו- 18º צפון
גבולות מדיניים: בצפון־מערב – מכסיקו; במזרח – בליז והונדורס; בדרום־מזרח – באל־סאלבדור
אוכלוסייה: 12,293,545 (מקום 67 בעולם(
משאבים: מתכות (בעיקר ניקל), גפרית, נפט, עצים, דגים וחקלאות (קפה, בננות, טבק, כותנה)
שיעור הילודה: 34 על כל 1,000 איש
שיעור התמותה: 7.15 על כל 1,000 איש
תמותת תינוקות: 52 על כל 1,000 לידות (בישראל 7)
שיעור גידול אוכלוסין: 2.27%
תושבים: מסטיסו (תערובת: אמרינידים וספרדים) ולבנים 59.4%, ק'ישה 9.1%, קאקצ'יקל 8.4%, מאם 7.9%, ק'קצ'י 6.3%, בני מאיה אחרים 8.6%
שפה רשמית: ספרדית, אולם רק כ-60% דוברים אותה בבתיהם. בעוד האמרינידים ממשיכים להשתמש בשפות אמרינידיות
דתות: קתולים, פרוטסטנטים, אמונות מאיה מקומיות
בירה: גווטאמלה-סיטי ובה 2 מיליון תושבים. בערים האחרות למטה מ- 50,000
ממשל: רפובליקה דמוקרטית חוקתית
ראש מדינה נוכחי: אוסקר חוסה ראפַאֵל בֶּרג'ר פֶּרדוֹמו
עצמאית: מאז 15 בספטמבר 1821 (מספרד)
אוכלוסייה מתחת לקו העוני: 75%
תמ"ג לנפש: 4,700 דולר (מקום 139 בעולם(
שיעור אבטלה: 7.5%
ענפי כלכלה מרכזיים: קני-סוכר, תירס, בננה, קפה, שעועית, הל, בקר, כבשים, חזירים, תרנגולות; זיקוק סוכר, טקסטיל והלבשה, רהיטים, כימיקלים, נפט, מתכות, גומי, תיירות

יצוא: קפה גולמי, כותנה, בננות, עץ, תבלינים וסוכר
יבוא: תוצרת תעשייתית (מכונות, כלי רכב, כלים חשמליים), מצרכי מזון, מוצרי דלק
אדמיניסטרציה: המדינה מחולקת ל- 22 חוזות, בעלי מידה גדלה והולכת של אוטונומיה
תוצר מקומי גולמי: 47.9 מיליארד דולר
תמ"ג לנפש: 3,900 דולר
שיעור יודעי קרוא וכתוב: 70.6%
תוחלת חיים נשים – 71.18; גברים – 67.18 (מקום 142 בעולם).
גיל ממוצע: זוהי אומה צעירה: כ-% 43 מתושביה הם מתחת לגיל 15; כ-% 4 הם מעל גיל 65.

גיאוגרפיה

גואטמלה היא אחת משש המדינות הקטנות המשתרעות על הגשר היבשתי של אמריקה התיכונה (שטחן הכולל כשטחה של טקסס). אורך מקסימאלי מצפון לדרום – 400 ק"מ. מזרח – מערב, כנ"ל. במערב יש לה קוו חוף ארוך אל האוקיינוס השקט (240 ק"מ) ובצפון-מזרח, רק גישה צרה אל הים הקריבי (110 ק"מ). שם הארץ גזור מכינוייה 'או-הא-טז-מאל-הא' בשפת בני הקיצ'ה (Quiche) המקומיים, ומשמעו 'ההר הפולט מים'.

גואטמלה נחשבת למאוכלסת ביותר במדינות אמריקה התיכונה והיחידה שבה אוכלוסייה אמרינידית ("אינדיאנית") ותרבות אמרינידית יש בה עדיין שטחים ריקים מאדם בעיקר בצפון. רק שני שלישים ממנה מיושבים. שני שלישים ממנה הרריים ו – 62% משטחה מיוער. מספר תושבי גואטמלה סיטי הוא – 1,180,000. גדולה פי עשר מכל עיר אחרת.

ראו בהרחבה: הגיאוגרפיה של גווטאמאלה

מבנה

גואטמלה היא המדינה הצפונית ביותר באמריקה התיכונה. בצפונהּ שפלת פטן (Peten) והחוף הקריבי, שהם המשכו הגיאוגרפי של חצי האי יוקטן. במערבה מתאפיינת בסדרת רמות בגובה של 1,500-3,000 מ', שהן המשכו של של רכס (Sierra Madre del Sur) של דרום מכסיקו. באזור זה מתנשאים כשלושים הרי געש, המגיעים לגובה של 3,800 מ'. משום כך קיבלה את הכינוי: 'שווייץ של מרכז אמריקה'. באזור זה מבקרים מרבית התיירים. למעט טיקל, אתר התיירות העיקרי הנמצא בחבל פטן (Peten) המישורי ומערות לנקין (Lankin) שבאזור הקרסטי, מרבית אתרי התיירות שבמדינה מרוכזים באזור ההררי. חלקם של הרי הגעש פעילים, והתפרצויותיהם מלווות ברעידות אדמה הגורמות מעת לעת לאסונות כבדים. הקרקעות הפוריות באזור ההררי מעובדות בעיקר כשדות תירס וחלקן מכוסות ביערות עצי מחט. למרות התדמית ההררית, רק חמישית משטח הארץ הינו הררי (בדרום מערב), והיתר הוא חבלי גבעות עצומים ושפלות רחבות ידיים.

המדרונות הגולשים לכוון האוקיאנוס השקט עשירים בקרקעות ממוצא וולקני, ועליהן מטעי קפה, קקאו, פירות וקני-סוכר. אזור החוף מכוסה חול וולקני כהה, ומרובים בו ביצות, אגמים ושטחי מרעה. האקלים טרופי, חם וגשום עד גובה של 1,000 מ'; ממוזג עד גובה של 2,000 מ'; קריר ויבש יחסית בהרים הגבוהים. כמות המשקעים מגיעה לכ-2000 מ"מ בשנה באזורי החוף וכ- 4000 מ"מ במדרונות ההרים. הצמחייה טרופית באזורים הנמוכים, וכוללת יערות ושטחי דשא בהרים.

אוכלוסיה

זוהי אחת הארצות היותר אמרינידיות באמריקה הלטינית כולה. 65% מתושביה הם ילידים טהורי גזע, בעיקר מצאצאי המאיה; כ-30% הם "מסטיזוס", דהיינו, בני תערובת, המכונים גם "לדינו", כלומר, לטיני. היתר, אחוזים בודדים, הם לבנים, שחורים, מולאטים, או "צמבוס" (תערובת של שחור ואמרינידי).

מסטיזו: מעורב. כאשר הספרדים הגיעו מכיוון מכסיקו סיטי בשנת 1525; הם מצאו מעט מאד מתכות יקרות. למעשה רק מעט כסף באזור .Huehuetenango חלקם חזר מאוכזב למכסיקו. הנותרים יישבו את המישורים הבין הרריים, באזורים הדרום־מזרחיים של ההרים הדרומיים, סביב אנטיגואה וגואטמלה סיטי. מכיוון שמרביתם הגיעו כשהם רווקים, הם נישאו לנשים הילידות וכתוצאה מכך נולדו בני התערובת, שבתקופה הקולוניאלית, נקבע מעמדם בהתאם לכמות הדם ה"אינדיאני" שזרם בעורקיהם.

הילידים: מתרכזים באזור הדרומי-מערבי, בעיקר בהר המרכזי. מדברים עשרים שפות ולמעלה ממאה דיאלקטים. בוא הספרדים שינה לחלוטין את אורח חייהם. הם שרים שירים ספרדיים ישנים ודתם היא שילוב של עבודת צלמיות פגניות ומסגרת קתולית. הביגוד כולל כובעים, ומצנפות, טוניקות, huipile וחצאיות לנשים, כובעים וציציות לגברים. מעט מאד השתנה במאות שנים האחרונות. הבגדים שונים מכפר לכפר; הרבה בהשפעת ובהחלטת הספרדים. בדור האחרון עוברים הגברים ללבוש מערבי; הנשים שמרניות יותר.

הילידים מספקים את תצרוכתם ועצמאיים בייצור, הפצה וצריכה, לעומת הכלכלה המסחרית של הלדינו. למרות שגם הכלכלה האמרינידית מתבססת על כסף, אין לטעות ביניהן: האמרינידי יעביר חפץ למכירה, מרחק של 100 ק"מ, אך לא יכניס את ההעברה בחשבון הכלכלי. עבורו מסחר הוא פעולה חברתית. הוא ישיג את מה שצריך כדי להתקיים, לא כדי להתעשר. צפיפות האוכלוסין משתנה ממקום למקום. באזור ההר המרכזי, הצפיפות היא 170 איש לקמ"ר, בעוד שהצפון הוא כמעט ריק.

הילידים מגדירים את עצמם בשתי קבוצות נפרדות ומובדלות היטב: קבוצה אחת נקראת "אינדיחינוס", דהיינו, "ילידים" – אמרינידים אותנטיים, המקפידים על הלבוש והשפה המסורתיים. קבוצה שנייה, אף היא כוללת אמרינידים, אך כאילו שמושפעים מהמנהגים האירופאים, מדברים ספרדית ולובשים בגדים מערביים, ומשום כך מכונים, "לדינוס", כמו בני התערובת.

דת

הדת הראשית היא הנצרות הקתולית. למעט מיעוט פרוטסטנטי חשוב ומיעוט יהודי זעיר (1,500 תושבים), מרבית התושבים הם קתולים אדוקים, המרבים להשתתף במיסות ובחגים הנוצריים. אך בקתוליות שלהם מעורבים הרבה אלילים מן המסורת האמרינידית הקדומה, כשם שהנצרות מיזגה את היהדות, עם הרבה מרכיבים כנעניים ורומאיים.

בקהילות האמרינידים מתקיים סינקרטיזם דתי, כשהאמונה הנוצרית מעורבת לעתים קרובות בדימויים אמרינידים מקומיים. כפריים רבים ממשיכים לקיים בכנסיות את פולחני המאיה לצד הקדושים הנוצריים ועובדים לאלי טבע מקומיים. כמעט כל טקס דתי ממזג את הפולחן הנוצרי עם מנהגים פגאניים, ששורשיהם נטועים עמוק באדמתה של המדינה ובנשמתה של האומה.

ר ק ע ה י ס ט ו ר י

התושבים הקדומים בגואטמלה חיו מציד, דיג וליקוט מזון. החקלאות המסורתית כללה בעיקר גידול תירס, קטניות, עגבניות ודלעת וביות תרנגולי הודו וכלבים. כ-2,000 שנה לפנה"ס החלו הילידים לבנות בקתות, שכמותן ניתן למצוא בכפריהם עד היום, באזורים מוגבהים מעל מי השיטפונות. ביישובי המאיה הקדומים ניכרת התפתחות של מבנה חברתי מדורג , החל משנת 1,000 לפנה"ס (בארץ: תקופת הברזל, הממלכה המאוחדת).

בתחילת המאה השניה לפנה"ס (בארץ: תקופה רומית), החלה שכבת העילית של המאיה לבנות מקדשים על גבי מדרגות אדמה או אבן-גיר, ולקבור את מתיה בבסיס המבנים. אלו התפתחו לפירמידות גדולות, שהן המרכיב העיקרי במרכזיהם הפולחניים, ששרידיהם מצויים כיום בתחומי מכסיקו, גואטמלה והונדורס. בתקופת הפריחה של המאיה באמריקה התיכונה, בשנים 600-900 לסה"נ, ניהלו ערי-מדינה עצמאיות את חייהן החברתיים, הפוליטיים והדתיים בנפרד. השליטים-כוהנים הובילו את נתיניהם למלחמות, שמטרתן תפיסת שבויים ששמשו כקורבנות – אולי מורשת של תרבות טהוטיאואקן (Tehotihuacan) שבמכסיקו. התפתחות הכתב ולוח השנה של המאיה, על יסודות אולמקיים, אפשרה תיעוד של המאורעות ההיסטוריים על גבי לוחות אבן – סטלות – שרבים מהם טרם פוענחו עד היום. לקראת סוף האלף הראשון לסה"נ ירדו ערי המאיה בגואטמלה ובהונדורס מגדולתן ומרכז-הכובד התרבותי עבר לחצי-האי יוקטן.

התושבים המקוריים של אמריקה התיכונה לא הצליחו להתאחד למאבק כנגד הכובשים הספרדים. רוב האזור חולק לאחוזות גדולות בשלטון ספרדי, בהן דוכאו בני המאיה באכזריות. בין אלו שרדה הממלכה העצמאית האחרונה של המאיה בצפון גואטמלה עד סוף המאה ה-17. בירת גואטמלה הועברה ממקומה פעמיים בעקבות גלישות קרקע ורעידות אדמה ולבסוף נקבעה בגואטמלה סיטי ב- 1773. עד ראשיתה של המאה ה-19 נכשלו כל ניסיונות המרד נגד ספרד בעולם החדש. ב- 1821 הכריזה גואטמלה, כמכסיקו שכנתה, על עצמאותה, אולם השלטון נשאר בידיים ספרדיות. ב-1823 הוקם בהנהגת גואטמלה איחוד מחוזות אמריקה התיכונה, שהתפרק ב- 1840 לחמש מדינות נפרדות. מחוז צ'יאפס הגואטמלי נותר במכסיקו.

ההיסטוריה של גואטמלה העצמאית רצופה מאבקים בין הליברלים, השואפים לקדמה חברתית, פוליטית וכלכלית, לבין השמרנים, המנסים לשמר את כוחם מתקופת הכיבוש הספרדי. לאחר סידרה של דיקטטורים אשר שלטו בגואטמלה עד 1944, החלו הנשיאים ארבאלו וארבנז ברפורמות חברתיות ואגרריות. תמיכת המפלגה הקומוניסטית בשינויים הביאה להתערבות אמריקאית, להתחזקות הצבא והשמרנים ולהגברת האלימות הפוליטית. זו הגיעה לשיאה בתחילת שנות ה- 80 והידרדרה, לאחר הפסקת התמיכה הצבאית האמריקאית ב-1985, עד "הפיכה עצמית" על ידי הנשיא סראנו ב-1993. ההתנגדות הציבורית לאמצעי החירום שנקט סראנו הובילה להתפטרותו ולהחלפתו על ידי פעיל זכויות האדם רמירו דה לאון קרפיו. ב- 1997 נחתם הסכם שלום בין הממשלה וכוחות המורדים.

ל ו ח כ ר ו נ ו ל ו ג י

300- 2000 לפנה"ס – תרבות המאיה הקדומה, השפעות מתרבויות מכסיקו

900-250 לסה"נ – תור הזהב של המאיה בגואטמלה ובהונדורס

1530-900 לסה"נ – השפעה טולטקית, התחזקות המאיה ביוקטן

1821-1530 לסה"נ – הכיבוש הספרדי

1821 ואילך – גואטמלה העצמאית

ראו גם קובץ: תולדות גווטאמאלה

כ ל כ ל ה, ו "ק ל ק ל ה"

כלכלה

זו אחת הארצות הנחשלות בעולם. אם מחלקים את התל"ג למספר נפשות, הממוצע משופר יחסית לעולם השלישי. אך חלוקת ההכנסות מאד לא שווה.

כלכלת גואטמלה מבוססת על חקלאות, בעיקר גידול תירס, מעט מכרות ניקל ותעשיה קלה באזורים העירוניים. גואטמלה מגדלת, בנוסף לתירס וקטניות, קקאו, פירות, קני-סוכר וכותנה הגדלים במדרונות הדרום-מערביים; קפה, באזורים שגובהם עולה על 800 מ' קפה [באזור הנמוך, גדל מין של קפה, שנקרא "בורבון"]; בשר-בקר הגדל בחוות לחוף האוקיאנוס השקט; בננות ממטעים גדולים בשפלת הצפון ובחוף הקריבי; צ'יקלה – חומר גלם לגומי לעיסה, שלגואטמלה יש עליו מונופול עולמי – ועצי מהגוני מן היערות הטרופיים, וכן ירקות, פרחים ופירות. ענף התיירות מתפתח בעיקר בצפון גואטמלה כמקור הכנסה חלופי לבירוא היערות לצורכי יצוא וחקלאות ובכך תורם תרומה חשובה לשימור הסביבה.

יצוא: קפה גולמי, כותנה, בננות, עץ, תבלינים וסוכר.

חקלאות

55% עוסקים בחקלאות (כלולים רק משלמי הביטוח הלאומי). הקמפזינוס (איכרים ילידים), המגדלים שעועית, תירס, תפ"א וירקות, אינם כלולים במספר זה. גידול המצלצלים הוא קפה, סוכר, תירס, אורז, כותנה, קקאו ובננות והוא מרוכז בידי בעלי קרקעות מקומיים או בידי חברות אמריקאיות. שכבה חברתית זעומה זאת אוחזת בשני שליש של אדמת התנובות. %16 משמשים כאדמת פלחה; 8% כאדמת מרעה. שליש של שטח הארץ מכונה בסטטיסטיקה "שאר השטחים" – אדמת פלחה מוּבֶרֶת, שנועדה לחלוקה בין פועלים חקלאיים ואיכרים זעירים.

היצוא העיקרי, עד שנת 1857, היה מבוסס על קוצ'ינל (Cochinel = כנימה ממנה מפיקים צבע אדום) ואינדיגו, עד שנדחקו על ידי הצבעים המלאכותיים. הוואקום התמלא על ידי קקאו, קפה ובננות. האזורים הנמוכים, ה"טיירה קליינטה", שמשו בתחילה לגידול בקר וקנה סוכר. בשנת 1906 החלו הנטיעות הראשונות של "חברת התרופות המאוחדת" ,(United fruit company), בשפך של נהר מוטגואה ( ,(Rio Motaguaליד Puerto Barrios. שחורים מן הקריביים הובאו לצורך גידול המטעים, ואלו התפשטו על כל הטיירה קליינטה, מצפון־מזרח לאורך המוטאגואה (Motagua), וסביב אגם איזבל. בעקבות מגיפה שפרצה בשנות השלושים של המאה העשרים, נשרפו הרבה שטחי בננות ואת מקומם תופסים גידולי כותנה ואגבה. במקביל, החלה החברה לשתול בננות בשפלות שלאורך האוקיינוס השקט. למרות נפילת גידול הבננות, הסחר החקלאי התקדם, במיוחד הודות לגידול ביצוא הקפה, הכותנה והסוכר. גואטמלה הצליחה להפחית את תלותה במונוקולטורה (קפה). היא עדיין יצרנית קפה השנייה בגודלה באמריקה התיכונה והקפה משמש לה כמקור ההכנסה. לעומת זאת, הוזנחו גידול המקנה (בקר, חזירים, כבשים) וענפי חקלאות אחרים, המספקים לאוכלוסייה את מצרכי המזון.

בשל העבודה הרבה שמספקת הכותנה, נעים אמרינידיים רבים מהרמות, אל שטחי הכותנה של הלדינו. הרבה אמרינידים יורדים אל המישורים כעובדים עונתיים והם שומרים על שפתם, מנהגיהם, ובגדיהם, ובתום העונה, שבים לעבד את אדמתם.

חלוקת אדמות: בשנת 1950 היו 70% מהקרקעות הראויות לעיבוד חקלאי, מרוכזות בידי 2% מבעלי האדמות. 22% מהקרקעות רוכזו בידי 22% מבעלי האדמות ו-10% מהקרקעות בידי 76% מבעלי האדמות. מאז 1970, מתנהלת רפורמה אגררית איטית.

מחצבים: כמויות קטנות של נפט מיוצאות מאז 1980. יש מרבצים קטנים של אבץ, עופרת, כרום, ניקל, ברזל, נחושת, זהב, אנטימון, כסף ופחם. ערך הניקל הוא הרב ביותר. כריית הניקל היא המפעל הגדול ביותר בגואטמלה.

תעשייה

מפעלי מלט וסוכר, בתי זיקוק גדולים. רוב בתי החרושת קטנים ומעבדים תוצרת חקלאית, כגון טבק, קפה, כותנה וסיבי צמחים. לאחר רעש האדמה של שנת 1976, התפתח ענף הבנייה.

"קלקלה"

אשר לקלקלה, זו קשורה לפעילותה של "חברת הפירות המאוחדת". החברה הוקמה בארה"ב בסוף המאה ה-19, במטרה לפתח את ענף הבננות באמריקה התיכונה ולייצאן לארה"ב. החברה רכשה זכויות על שטחים לא מנוצלים נרחבים, שהפכה למטעי בננות, הקימה מערכת תחבורה יבשתית וצי פרטי, מן הגדולים בעולם. חברה זו היתה למעסיק הגדול ביותר באמריקה התיכונה ושלט על כל היצוא מגואטמלה. אף שתנאי העבודה בחברה היו טובים מן המקובל בגואטמלה, נישמר בהקפדה הקיטוב בין העובדים האמרינידים לבין המעסיקים הלבנים. בשנות ה-30 הואשמה החברה בניצול, שחיתות וצבירת כוח, מעבר למעמדה כחברה זרה. בתקופת הרפורמות שלאחר 1944 נדרשה החברה להגדיל את שיעור המסים ששילמה ולוותר על האדמות הלא מנוצלות שברשותה. החברה ניצלה את קשריה ויחסי הציבור שלה, כדי לשכנע את הממשל האמריקאי בסכנת הפיכתה של גואטמלה לקומוניסטית, דבר שהביא להחזרת הדיקטטורה השמרנית בגואטמלה ב-1954, בתמיכת סוכנות הביון האמריקאית [צ'ה גווארה שהה בתקופה זו בגואטמלה וכנראה שאירוע זה גיבש את רעיונותיו המהפכניים. על פי הוראת בית-משפט אמריקאי, צמצמה החברה לאחר מכן את עסקיה בגואטמלה, ויתרה על שליטתה ברשת הרכבות ובראשית שנות ה-70 יצאה מגואטמלה כליל. ספק אם תרומתה של "חברת הפירות המאוחדת" לפיתוח כלכלתה של גואטמלה, שקולה כנגד קיום "רפובליקת בננות" ודחית הדמוקרטיזציה, בחצי יובל שנים לפחות.

מרבית האמרינידים חיים בעוני מדכא וסבלו במשך עשרות שנים ממלחמות אזרחים ומעושק של השכבה השלטת. המציאות העגומה, שהשתפרה לעין ערוך בשנים האחרונות מתוארת בספריו של מיגל דה אסטוריאס.

מיגל אנחל אסטוריאס (Miguel Angel Asturias)

נולד ב- 1899 בסיודאד דה גואטמלה ומת ב-1974 במדריד. בשהותו בפאריס ב- 1930, לצורך מחקר הדתות העתיקות של אמריקה, התפרסם לראשונה, עם צאת ספרו Leyendas de Guatemala (אגדות גואטמלה). החיבור תורגם מייד לצרפתית ופ' וולרי הקדים לו דברים. הרומן המפורסם ביותר שלו הוא El Senor Presidente (כבוד הנשיא), שיצא לאור ב-1946 ובו תיאר את הירידה המוסרית בגואטמלה, בעת שלטונו של קבררה. ברומן "אנשי התירס" (Hombres de Maiz), שיצא לאור ב- 1949, תיאר, על רקע אגדות המאיה, את המאבק בין שתי תפיסות עולם: זו הספונטאנית של האמרינידים, לבין זו הממוסחרת והמנוכרת של הקריאולים. בטרילוגיה שפרסם: רוח עזה ,(Viento fuerte 1950) אבא ירוק (El Papa Verde ,1954) ו- עיני הקבורים (Los Ojos de los enterrados, 1960), הוא מגיש כתב אישום כנגד האימפריאליזם האמריקאי.

באוקטובר 1992, בשבוע בו מלאו 500 שנה לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס, הוענק פרס נובל לשלום לריגוברטה מנצ'ו (Rigoberta Menchu), גווטאמלית בת 33, פעילה לזכויות האזרח, ששני הוריה ואחד מאחיה נפלו קורבן למשטר האימים, והגולה מארצה במכסיקו מאז 1981, בפרס נובל לשלום על פועלה למען זכויות הילידים. בספרה I, Rigoberta Menchu, An Indian Woman in Guatemala, היא מספרת את סיפור חייה. היא גם הקריינית בסרט When the Mountains Tremble, המספר על תלאותיהם של בני המאיה.

השארת תגובה