בוגומילים

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: טיול בבולגריה-מבט אישי ;  מסע בהר השחור ; תולדות סרביה הקדומה

בטיולינו בבלקן, בדרך כלל במונטנגרו ובבוסניה, אנו נתקלים לעתים במצבות מוזרות לצד הדרך, שריד למאמינים הבוגומילים.

האמונה הבוגומילית הייתה זרם בנצרות המזרחית ובתקופה מסוימת דת המדינה של בוסניה והרצגובינה, אם כי מקורו בבולגריה, במתיישבים ממוצא ארמני. במאה ה-12 הם היו ידועים במערב אירופה בשם "Bulgari".

הזרם הבוגומילי בנצרות אינו קיים עוד.   חוסלו והספרים המקודשים שלו נעלמו. אולם ניתן לראות את השרידים שהשאירו אחריהם המאמינים, בעיקר במצבות לאורך הדרך, תוך כדי טיול באלבניה, מונטנגרו ובוסניה וכן בתמשיחי הקיר בכנסיות בבולגריה.

ראו גם, באתר זה: הנצרות.

האמונה הבוגומילית קרויה כך על שמו של מייסד הזרם במאה ה-10, הכומר הבולגרי גג'רמיה בוגומיל, בתקופתו של הצאר הבולגרי פטר הראשון (יש הטוענים כי בוגומיל רק אימץ את השם, לאחר שהזרם היה קיים; שמייסד הזרם היה ג'רמייה ולא בוגומיל, אם כי ייתכן שמדובר בשתי דמויות, שעבדו במקביל או בשיתוף). משמעות השם "בוגומיל" בסלאבית "אהוב האל". הוא הטיף לענווה, כפרה ותפילה, משום שהעולם הזה הוא רע ונברא על ידי השטן. הוא יצא נגד הכנסייה האורתודוכסית ונגד הערצת הצלב, מכיוון שזה רק מסמל את ייסוריי ישו. לשיטתו, הדבר היחיד שצריך לקחת מן הנצרות, זה את דמותו של ישו ואת תפילת "אבינו שבשמיים", אותה יש להגיד ארבע פעמים ביום וארבע פעמים בלילה.

הבוגומילים תמיד היו קשורים בהר. ניתן למצוא הוכחות לקיומם בהרי הקרפטים, באלפים, בפירינאים, ובהרי הבלקן כולל בהרי הדורמיטור שבמונטנגרו. הבוגומילים נחשבים לחוליה המקשרת בין האפיקורסים  (כופרים) שבמערב לבין אלו שבמזרח. הם היו מטיפים ומפיצים גדולים ונלהבים ביותר ברוסיה ובמדינות אחרות באירופה.

שתי הכנסיות, המערבית והמזרחית, נלחמו בבוגומילים עד חורמה.

היסטוריה

מצב המחקר בעייתי: מרבית המקורות ששרדו, עוינים את הזרם הדתי הזה ומשום כך אמינותם מפוקפקת. מרבית הספרות המקורית אבדה. נשמר מעט מידע בעל פה, או בזרמים נוצרים אחרים, שבשלב מסוים היו קרובים לבוגומילים. ראשיתם כנראה בארמניה או איראן. אולי אפילו במאה ה-3 לספירה.

הבוגומילים נודעו לראשונה במאה ה-10, בשל מכתב שנכתב כנגדם על ידי הכומר קוסמאס. הוא כותב בזעזוע: "הם מתנגדים לסקרמנטים הנוצריים. אף מתנגדים לנישואין כגורם גשמי גופני! כל חטא מבחינתם הוא, חטא עם עונש מוות בעקבותיו. עד כדי כך הגיע שאיפתם להיות טהורים. הם מוציאים מהכנסיות את פסלי הקדושים, ואף את חפצי הקדושים. אסור היה עליהם להישבע שבועה כלשהי. מתן צדקה לדעתם איננו דרך להגיע לגאולה".

במאה ה-8 יישב אחד הקיסרים הביזנטים קבוצה גדולה של בוגומילים ארמנים, במקום שנקרא כיום בולגריה. במאה ה-10, יישב קיסר ביזנטי נוסף, 200,000 בוגומילים נוספים. הדבר נעשה כדי למנוע פלישה  של הבולגרים, אך הקהילה המקומית של בולגריה אימצה עד מהירה את הפולשים, המירה את דתה, באופן כה גורף, כך שכללה גם את המלך הבולגרי. במקומות רבים מצאו הבוגומילים כי הקרקע כבר הוכשרה על ידי זרמים אחרים, אותם רדפה הכנסייה. הבוגומילים יצרו קהילות של קדושים שלא נישאו, לא אכלו בשר ולא שתו יין, התוודו על חטאים והעניקו מחילה אלו לאלו, חיו חיי טוהר ושוויון, בלי היררכיה ברורה. הם הטיפו להמוני העם לא לשמוע לעשירים והאדונים ולהתנגד התנגדות פסיבית, המוני האיכרים האמינו בהם כאנשים קדושים.

במאה ה-11 התפצלו הבוגומילים לשני זרמים: האחד נקרא בשם "דראג וביצה", על שם כפר בגבול מקדוניה – יוון. מאמיני זרם זה האמינו שהשטן הוא שווה ערך לאלוהים וישנן שתי אלוהיות, טוב ורע, שנלחמות ביניהם. לעומת זאת, הזרם הקלאסי, בו נדון כאן, האמין שהשטן הוא בן אלוהים שנפל. הבוגומילים ששמו דגש על תפילות וצומות, התרבו במאה ה-11 ולקראת סוף המאה ה-12 הפכו לכת בעלת כללים וטקסים משלה. אמונתם התפשטה לאוקראינה, דלמטיה, איטליה וצרפת. כמה מהם הגיעו עד לאיים הבריטיים.

הבוגומילים התפשטו מערבה, התיישבו בסרביה, אך במאה ה-12 גורשו מהאזור על ידי המלך הסרבי סטפן נמניה ( Nemanja)[1], שכינס וועידה כנסייתית כנגד הבוגומילים. לעומת זאת במחצית הראשונה של המאה ה-13 הם הגיעו להכרה בבולגריה. רבים מהם מצאו מקלט בבוסניה, שם הם נודעו בשם "פאטארני" ((Patareni. דתם הפכה להיות דת מדינה, בזמן שלטונו של הבאן קולין בשנים 1180-1214.

ראה באתר זה: תולדות בוסניה

מבוסניה התפשטה השפעתם לאיטליה ולבולגריה. לכול מקום בו הגיעו הם סבלו מרדיפות הכנסייה. ישנה טענה כי הכופרים הקתרים (האלבגיניזים) [2]בצרפת, הושפעו מהם. עם כיבוש הבלקן על ידי העות'מניים במאה ה-14[3],  היוו הבוגומילים את הייניצ'רים (החיילים שגויסו לצבא העות'מני בכפייה, מקרב המשפחות הנוצריות של הבלקן). הטובים ביותר בצבא העות'מני. במרוצת הזמן החליטו רוב הבוגומילים להתאסלם. ראשית עשו זאת האצילים, ובעקבותיהם ייתר המאמינים. המעט שנותרו, הצטרפו בסופו של דבר לכנסיה הקתולית. רבים מהם המשיכו לקרוא את הברית החדשה ואת הקוראן. יש עדויות שקהילות בוגומיליות רבות המשיכו להתקיים בעמק הנארטאבה (Nartava), שבבוסניה, עד לסוף המאה ה – 19!

דוקטרינה

הבוגומילים הם זרם גנוסטי (מילולית" מחזיקי אמונה = מאמינים בקיומו של האל), אם כי אמונתם שונה מעט.

הגנוסיס (גנוסטיקה) כולל שני זרמים תיאולוגיים מיסטיים שרווחו בעיקר במאות הראשונות לספירה הנוצרית, שלעתים סתרו זה את זה. התנועה הגנוסטית – מיסטית, שנעלמה כיום כמעט לחלוטין, הייתה אחת התנועות המשפיעות ביותר בשעתה. היא התפתחה בתוך הנצרות הקדומה במרכזים כמו מצרים ואנטיוכיה, כממשיכה של מסורות גנוסטיות עולמיות פאגאניות, ובמידה רבה כהמשך של המיסטיקה הפרסית של זראתוסתרא.

ראו באתר זה: דת זרתוסטרא.

הכתות הגנוסטיות הראשונות נוסדו כנראה עוד לפני הספירה, בערים ההלניסטיות של המזרח התיכון בנקודת המפגש של ההלניזם עם תרבויות מצרים, בבל ופרס מצד אחד והיהדות מהצד השני. בבסיס הקונספציה הגנוסטית, עמדה האמונה כי גאולת האדם אינה תלויה בביצוע פעולות יומיומיות מסוימות על מנת לרצות את האלוהות (הקרבת קורבנות, תפילה, קיום מצוות מסוימות), אלא שמקור הגאולה הוא ברכישת ידע נסתר – גנוסיס (gnosis ).

ה"ידע הנסתר" התבסס על עקרון הדואליות של האלוהות. הגנוסטיקנים האמינו בקיום ה"אל הלא נודע" (theos hagnostos), מקור הטוב בלבד, שאינו מתגלה בעולם הגשמי ואינו שותף לתהליך הבריאה. לעומתו קיים האל הבורא, הדמיורגוס (הוא חצי אל, או אל פחוּת, או השטן עצמו. הוא נוצר תוך הפריה עצמית של אמו, שנקראת סופיה. בתכשיטים שנמצאו דמותו מתוארת כבעל ראש של אריה)[4], שברא את העולם העולם הגשמי בו אנו חיים, כאקט של מרידה באל העליון. מכאן שהעולם הזה הוא בעצם מעשה שטן. הדמיורגוס הנבער מתבטא כאלוהי הבשר והחומר, בניגוד לאל הטוב, אלוהי הרוח. הגנוסטים האמינו שתחילה נוצר עולם הרוח, כעולם טהור ומושלם שהיה באיחוד עם האלוהים. לאחר מכן, בעקבות תאונה קוסמית כלשהי, נוצר עולם החומר, שמה שיצר אותו זה כוח שמרד באלוהים.

גנוסטיקנים רבים ראו בבריאת העולם אקט מרידה של הדמיורגוס ב"אל הטוב" ובכך הסבירו את קיום הרוע בעולם שלנו. אחרים חשבו שהדמיורגוס לא מודע כלל לקיום האל הטוב ותאוות הבריאה שלו אינה מודעת ואינה ניתנת לשליטה. הדיומרג הנבער מתחרט על מעשיו וסולחים לו על בריאת העולם.

רוב הכתות הגנוסטיות אימצו את רעיון הניגוד בין האל הנסתר לאל הבורא וראו בדמיורגוס דמות שלילית המתנגדת לרצון הטוב של האל הנסתר. מאחורי תפיסה זו ניכרת השפעת דת זרתוסטרה עם הדואליזם המובהק שלה ורעיון המאבק הנצחי בין האל הטוב אהורה-מאזדה לאל הרע, אנגהרה-מניה[5].

בגוף הרעיונות של התקופה, הגנוסטיות היתה מהפכנית, בכך ששללה את שני העקרונות שמעלים הן התנ"ך והן אפלטון: העיקרון של התבונה האקוסיסטמית, שלפיו העולם נברא על ידי גורם תבוני שוחר טוב ואת העיקרון האנתרופי, האומר כי העולם נברא למען המין האנושי הנמצא בו ושבני האנוש הללו נוצרו עבור העולם הזה. בניגוד לכך, הגנוסטיות טוענת כי האדם נעלה על העולם, כיוון שיש בו ניצוץ רוחני, שמקורו באב הרחוק והטוב של הדורות האלוהיים..

לפי המיתוס הגנוסטי ,הדמיורגוס גנב 'ניצוצות' של קדושה והטמינם במעבה המציאות הגשמית. ניצוצות אלה הן נשמותיהם של בני האדם, או ליתר דיוק של הגנוסטים. האפשרות היחידה שבה נשמות אלו יכולות לצאת מתוך כבלי העולם החומרי בהן הן מצויות, היא בכוח הידיעה הפנימית – כשמגיע האדם לידיעה שהוא אינו שייך לעולם זה, אלא לעולם נעלה יותר, ונשמתו נתגלגלה אליו שלא ברצונה, הוא ישתחרר מכבלי העולם הזה ויחזור לאל הנעלם, לשורש האילן והמציאות כולה, שממנו נעקרה הנשמה שהשתלשלה בעל כורחה.

אצל מרבית הכתות הגנוסטיות, בורא העולם מזוהה עם האל היהודי, האל שציווה את התורה ליהודים. הם מתארים אותו כאל רודף צדק, קשוח ונקמן, ניגוד של האל הראשי, האל של הנצרות, אל חנון ורחום, אל שמהותו אהבה[6]. אלוהי התנ"ך שברא את העולם גם העניק לו את התורה – שאינה רוחנית ומטפיזית גרידא, אלא מכוונת לעולם הגשמי ולחיי המעשה הגופניים. מכאן שחוקיות העולם והתורה מקבילים זה לזה. מכך יוצא שהתורה היא פרי הבאושים של הדמיורגוס ומעין 'מעשה שטן', שיש לפרשה באופן קונספירטיבי, ויש לעקור אותה ואת נושאיה מהעולם[7]. בעיני הגנוסטים העולם, כפי שהוא, נראה כמעשה שטן, לכן מתקבל על הדעת שבוראו היה בעצמו שטן. הגנוסטים דוגלים בדואליות של טוב מול רע, חומרי מול רוחני וכו'. אם לפי תפיסה זו העולם החומרי הוא רע, הרי שגם יוצרו חייב להיות מרושע.

הגנוסטיות עושה בדרך כלל שימוש בחומרים נוצריים והמושיע נקרא בה, על פי רוב, ישו הנוצרי. שליחותו היא לגלות לחסיד על קיומו של הניצוץ האלוהי, הכלוא בנשמתו. באמצעותה, יכול האדם לשוב ולעלות למקורו שמעל הקוסמוס.  בבוא היום יגאל עולם החומר, על ידי אותו כוח רוח שנמצא בתוכו, והכוחות הטובים יחזרו לשלוט בעולם והעולם, יעבור למצב רוחני ויגיע למצב של איחוד עם האלוהים.

במאות הראשונות לספירה, בזמן תחילת הנצרות, כשהנצרות עדיין לא הייתה מגובשת ולא הייתה דת מדינה, פרחה הגנוסטיקה הנוצרית. דמותו של ישו והסיפור שלו התאימו במדויק לקווי המיתולוגיה הגנוסטית הקלאסיים, העולם שלתוכו ישו נולד – האימפריה הרומית, נחשב לעולם חומרני, אכזר, התגלמות של כוחות הרע. ישו עצמו גילם הופעה ברורה של עולם הרוח, אדם שאצלו הרוח חשובה יותר מהחומר, שרואה את הדברים הפוך מכל השאר, שמרכז הכובד שלו בעולם האחר, בעולם הרוחני ולא בעולם הזה. ספרים נוצריים רבים נכתבו ברוח הגנוסטית, וקבוצות רבות עבדו את ישו, כהתגלמות עיקרון האור שבא להפוך את חשכת העולם לאור, ומאפשר למאמין להתחבר לאור שבתוכו. לאחר שהנצרות הפכה להיות לדת המדינה של הרומים והביזנטים ולאחר שגובשו בלחץ הקיסרים עקרונות הנצרות, הדוגמה והדוקטרינה שלה, החלה רדיפה של הכתות הנוצריות הגנוסטיות שהוכרזו במקודם או במאוחר ככופרות.

אף שהכתות הגנוסטיות נבדלו זו מזו בתפיסותיהם והתנהגותם, משותפת להם האמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, והשאיפה לגאולה רוחנית שתתרחש באמצעות ידיעה מיסטית, ולא בשל מעשים טובים. ניתן לציין בחשיבה הגנוסטית שלוש נקודות עיקריות:

1. תפיסת האלוהות כמכלול – מלאות אורגנית.
2. תפיסת הטוב והרע בהוויה האלוהית.
3. הפרדה בין היסודות הזכריים והנקביים באלוהות.

תפיסות אלו, שהיו בעלות כוח משיכה חזק, איימו הן על היהדות והן על הנצרות הקדומה. אף שהגנוסטיקנים לא הצליחו לתפוס את מקומם הקנוני, הם שרדו כזרמים חתרניים בתפיסות בזרמים שונים.

ראה בהרחבה: באתר הבית של זאב בן אריה: אקו תרבות.

מקורות הדת הבוגומילית

לפי תוכנה, האמונה הבוגומילית ינקה מהמניכאיזם, כנראה דרך האמונות הנוצריות הגנוסטיות העתיקות. המניכאיזם הוא שילוב של הנצרות ודת זרתוסתרא; מעיקריה: דואליזם ופרישות כלל עולמית. הדת המניכאית היא הזרם המרכזי של הגנוסיס, שבתוכה גדל איש בשם מני. הוא חפץ לשלב בין הדתות של כל הנביאים הקודמים, בעיקר זרתוסתרא, בודהה וישו. כדי לקנות את לב המאמינים בדתות אלו, טען מני כי נביאים אלו היו נביאי אמת, אך ממשיכיהם סילפו את תורתם.

עיקרה של המניכאיזם מבוסס על הדת הזורואסטרית, המאמינה בדואליזם, מאבק מתמיד בין הטוב והרע, בין החושך לאור, שכתוצאה ממאבקם נברא העולם. אל-האור יצר את האדם הקדמון כדי שיסייע לו במלחמתו נגד אל-החושך. האדם הקדמון הוא אל בעל חמשת יסודות האור: אור, רוח, אוויר קל, אש ומים במהלך המלחמה נפל האדם הקדמון וחמשת היסודות שלו נבלעו על ידי בני החושך שנקראים ארכונטים. אולם לא היה זה הפסד גמור, שכן האדם הקדמון שימש כסוס טרויאני בגופם של כוחות החושך. הוא קרא לעזרה לאל-האור וזה סייע לו להיחלץ מתוך הארכונטים. ולשם כך יצר אל האור את עמוד היקר, שהוא שביל החלב בו עובר האור הטהור בדרכו מהעולם אל הירח. אתו ברא אל האור, את ישו והבתולה.

מגופם של הארכונטים נברא העולם, מעורם נעשה הרקיע, מצוֹאתם האדמה, מעצמותיהם ההרים ומהאוויר שפלטו – השמש והירח. הורדת הגשם והטל וצמיחת כלל הצמחייה, משחררים אור רב מן האדמה. התמלאות הלבנה והתרוקנותה במהלך החודש, מעידים על תהליך מחזורי שבו האור עולה מן האדמה על ידי הצמחייה דרך עמוד היקר, משם אל הירח ודרכו לשמש. גם אל-החושך ברא אדם קדמון ואתו ברא את חווה. תפקידם היה לאצור בתוכם את האור של ממלכת החושך. ישו נשלח כדי לחלץ את האור מן האדם, על ידי חשיפת מהותו ותפקידיו האמתיים של האדם.

ראו באתר זה: הדת המניכאית

בשונה ממרבית הכתות הגנוסטיות, הבוגומילים לא היו דואליסטים רדיקליים. כיוון שהם לא טענו שהשטן הוא הבורא, אלא רק המארגן ("האדריכל") של העולם. הבוגומיליות נוצרה אצל מאמינים ביזנטיים, שמרנים ביותר, צימחוניים ואנקרטיטים [קבוצות של סגפנים נוצרים, מן הנצרות הקודמת, שנחשבו לכופרים. הם נמנעו מיין ומאכילת בשר ולעיתים קרובות, גם מנישואים].

הבוגומילים דחו את הנס שבלידתו של ישו, את השילוש הקדוש, את הסקרמנטים ואת תקפותם של הטקסים וכתבי הקודש. הנסים שחולל ישו פורשו בצורה רוחנית וסימבולית ולא כאירועים ממשיים. הכנסיה היתה עבורם קודם כל מקום להמחשת השוויון בין בני האדם. ההטבלה נעשתה רק לאחר שהאדם הגיע לבגרות ולא נעשתה באמצעות מים או שמן, אלא באמצעות תפילה. את מוריהם הרוחניים הם בחרו מקרבם. התפילות לא התקיימו בכנסיות, אלא בבתים. לדעת הבוגומילים, הכנסיות מהוות משכן לשטן ולדמונים שלו. הם לא קיימו את הצומות. נישואים לא היו סקרמנט.

[סקרמנט (בעברית מַקְדש) הוא טקס או מנהג דתי שעל הנוצרי המאמין לקיים במהלך חייו, בהתאם מידת התחייבותו לדת. הטקס ניתן בדרך כלל למאמינים בידי כומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum – ברית, שבועה][8].

הבוגומילים לא קיבלו את סמכות האפיפיורים או הפטריארכים. לגבי דידם, הלחם והיין במיסה לא היו גופו ודמו של ישו. ביום הדין האחרון ישפוט אלוהים את בני האדם, לשבט או לחסד. אלוהים ולא ישו.

הם גם דחו את עניין השילוש הקדוש. בענידת הצלב ובאיקונות ראו משום חילול הקודש. רק התפילה האישית הייתה בעלת חשיבות. הם דחו את ספרי הקודש, למעט תהילים. לבוגומילים היו ספרים קדושים שלא נותר להם זכר. בספרים אלו תוארו בריאת העולם, מקור החטא והגאולה, ההיסטוריה הנוצרית, הדואליות של הטוב והרע, מושגי גן העדן והגיהינום ועוד. הבוגומילים התקרבו לרעיון האל המסתתר. רוח הקודש יורדת על ראשו של המאמין שמשלב את ידיו.

הדואליות

האמונה הבוגומולית היא סוג של דואליזם מרוכך. על פי אמונה זו, לאל הזקן נולדו  שני בנים, הבכור שטנאל (שטן) והצעיר מיכאל. הבכור, שטנאל ברא את העולם והבן הצעיר, מיכאל, שהתגלגל לדמות אדם כדי לגאול את האנושות, הוא ישו ורוח הקודש היא צאצא של ישו. רוח הקודש הולידה את המלאכים ואת השליחים, כולל יהודה איש קריות. שטנאל, הבן הבכור של האל הזקן, מרד נגד אביו וסולק מהשמים. הוא יצר את "השמים התחתונים" והאדמה וניסה לברוא אדם. משנכשל, גנב מאלוהים את נשמת האדם וברא את הייצור האנושי, בתנאי שימכור את נשמתו לשטן. הוא  ברא את האדם ואת הנחש. הנחש פיתה את חווה שילדה לו את קין ואת קאלומלה (Calomela) ורק הבל היה בן אדם וחווה. לאחר שקין הרג את הבל, נזרק שטנאל לטארטאר (Tartar) ונקטעו משמו שתי האותיות האחרונות, אל ובכך הפסיק שטן להיות אל והיה רק למלאך. על פי האמונה הבוגומילית סיפור יצירתו של ישו מתחיל בכך שהאל יצר את הלוגוס, המילה האלוהית וזה חדר אל מרים דרך אוזנה הימנית, כדי להיוולד בגוף מדומה. המלאכים נישאו לנשים ונולדו הנפילים. רוח הקודש שוכנת במאמינים הבוגומילים ולאחר מותם הם לובשים את דמותו של ישו.

לימים נשלח מיכאל בצורת אדם, המזוהה כישו, שכביכול נבחר על ידי אלוהים בעת הטבלתו בירדן. כאשר הופעה רוח הקודש בצורת יונה, קיבל ישו את הכוח לשבור את הברית בין האדם לשטן. השטן המשיך לחרוש מזימות ובהשראתו התרחש כול סיפור הצליבה והקמתה של הכנסיה האורתודוכסית, על כול מרכיביה.

הארגון והריטואל

היו שלוש דרגות של בוגומיליות, המאזינים, המאמינים והמושלמים (הקדושים) שהם למעשה הכמרים. המאזינים היו המתחילים להתקרב לדת. המאמינים היו אלה שעברו את טקס הכניסה שהתבטא בהנחת הבשורה על-פי יוחנן על ראש המאמין. המושלמים היו המטיפים והם היו מחויבים לוותר על אכילת הבשר לחלוטין ולהתפלל שבע פעמים ביום. גם יתר המאמינים נמנעו מאכילת בשר שלוש פעמים בשבוע, בימי שני, רביעי ושישי.

הבוגומיליות, שהופיעה בבולגריה במאה העשירית, התפשטה מיד ברחבי האימפריה הביזאנטית כולה ומשם אל המערב. היא חצתה את דלמטיה ואיטליה והגיעה לצרפת במאה ה-12. אולם תוך זמן קצר היא נעלמה משם.

בסופו של דבר נפלו הכתות הגנוסטיות קורבן לכוחות הרוע. הכנסייה הקתוליות החלה את האינקוויזיציה, במטרה לטפל בכפירה הנוצרית ולהשמיד את הקתרים ואת הבוגומילים, במקביל הביזנטים לא טמנו את ידם בצלחת ורדפו אף הם את הבוגומילים ואת הפאוליקנים (Paulicianism ), שהיו זרם גנוסטי קדום; שהתפתח בלא מסורת כתובה, על גדת הפרת, באקלים שהיה עוין לכול צורה של אינטלקטואליות[9]. ואילו הפרסים ולאחר מכן המוסלמים השמידו את המניכאים

הבוגומילים השאירו אחריהם כ -60,000 אבני מצבה, בעיקר בהרצוגובינה. על המצבות הם השאירו כתובות וכן ציורים נאיביים של אנשים כשידם הימנית מורמת וכף ידם פתוחה כמו בסימן השלט "עצור". לאורך הדרכים בבלקן נראים לעתים ריכוזים של מציבות ועליהן שמות שונים. אחדות מהן חסרות לחלוטין כיתוב. אין עליהן צלב או סימן שייקשר אותם לנצרות. על חלק מהמצבות מתוארות דמויות של ציידים, ולוחמים. על אחרות, עיטורים גיאומטריים.

הערות

[1] ראו באתר זה: תולדות סרביה בעת העתיקה ובימי הביניים.

[2] הקתרים, הקרויים גם "אלביגנזים", , היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. ייתכן כי לקתרים היה קשר עם התנועה הפאוליקנית בארמניה וגם הושפעה מהאמונה הבוגומילית שהתפתחה בחצי האי הבלקני ובקונסטנטינופול.

כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הקתרית הייתה מורכבת מאסכולות שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוקסיה תוך הימנעות מקבלתן של הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. אולם התאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הדואליסטית, שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו.

הכנסייה הקתולית, ובעיקר מסדר הדומיניקנים ראתה בכת הקתרית כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק שבצרפת , בשנת 1209 הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע הצלב האלביגנזי במטרה להשמיד את הכת. אמונותיהם של הקתרים הושפעו כנראה מכתות ממזרח אירופה ומהאימפריה הביזנטית. אחד מכינוייהם היה "בולגרים", והם היו בקשר עם תנועה נוצרית דומה, הבוגומולים בתרקיה. קיימות נקודות דמיון רבות בין הדוקטרינות שלהם לאלה של הבוגומילים, הפוליסיאנים המוקדמים, וכן המניכאים והגנוסיס הנוצרי של המאות הראשונות לספירה. רובו של הידע על הקתרים הגיע מאויביהם, שכן רוב כתביהם הושמדו בשל האיום שהם היוו לתאולוגיה הנוצרית האורתודוקסית. מסיבה זאת סביר להניח כי התמונה הקיימת כיום של אמונותיהם היא חלקית ומעוותת. עד היום ישנם דיונים ומחלוקות רבות לגבי האידאולוגיה הקתרית, תוך האשמות של עיוות והטיית הראיות בין החוקרים.

[3] ראו באתר זה: גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן; אלבניה בתקופה העותמנית.

[4] המשמעות המקורית של המילה "דמיורגוס" היא אומן, בעל מלאכה (-אורגוס) המשרת את הציבור (דמוס) כלומר מומחה. המילה הפכה למונח פילוסופי בטימאוס, אחד הדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, במאה הרביעית לפני הספירה.

[5] גנוסטיקה ואנטישמיות, אימגו.

[6] מירצ'ה אליאדה, יואן פ' קוליאנו, מילון הדתות, כרמל, ירושלים, 2002, עמ' 115.

[7] גנוסטיות- ויקיפדיה

[8] מקובל למנות שבעה סקרמנטים אשר נקבעו במאה ה-13 על ידי הכנסייה (מספרם וטיבם היו שנויים במחלוקת עד אז). אלו הם טבילה, קונפירמציה (אשרור הקבלה לנצרות), נישואין, הליטורגיה הקדושה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה לכהונה. נוצרים קתולים ואורתודוכסים מאמינים שדרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. יש זרמים שונים בנצרות וכל זרם בוחר את מספר הסקרמנטים שהוא יעשה במהלך חייו

[9] . זהו בעצם מרקיוניזם פופולרי, היינו, אמונה דואלית, טוען לקיומם של שני אלים, האל של התנ"ך, אל-פחוּת, רודף צדק, בורא העולם (דמיורגוס demiourgos) ומולו האל של הברית החדשה, אל רחמן ואוהב, שכוחו רב מכוחו של האל האחר המרקיוניזם דוחה את ציווי התנ"ך ומתבסס רק על חלק מהברית החדשה, החלק שלא מושפע מהיהדות. לפי המרקיוניזם ישו היה הגואל שפדה את נפשות בני האדם וביטל את אחיזת האל הקודם, בורא האדם ושאול התרסי היה ראש שליחיו. המרקיוניזם דוגל בסגפנות מוחלטת, הימנעות מנישואים ומהבאת ילדים לעולם. רק מעטים מבין חסידי המרקיוניזם קיבלו על עצמם את מלוא הציוויים ומרביתם דחו זאת לגיל מבוגר יותר, כשכבר לא היו יכולים ליהנות ממנעמי החיים. הכנסייה הנוצרית הכריזה על המרקיוניזם ככפירה.