אלכסנדריה של התקופה הקלאסית

כתב: גילי חסקין; ‏09 ינואר 2022

תודתי לגדעון ביגר ולמולי ברוג על הערותיהם המועילות.

ראו קודם, באתר זה: אלכסנדריה שלחוף הים התיכון

מאמר זה יכול להביא תועלת, קודם כל לטיול במצרים, אבל מכייון שמדובר באחד המוקדים החשובים של התרבות הקלאסית, הוא יכול להיות רלוונטי, גם לטיול ביוון.

הקשר היווני עם מצרים, שכונתה בפיהם "איגפיטוס" (Aigyptos), היה קיים שנים רבות. בכמה אגדות יווניות , מגיעים גיבורים, כגון הרקלס, או הדנאיות למצרים. באומנות הארכאית היוונית, נראית השפעה מצרית ברורה. כבר במאה השביעית לפני הספירה, יסדו היוונים את תחנת המסחר נאוקרטיס (Naucratis), על הזרוע הקאנופית (Canopic branch) של הנילוס, 72 ק"מ דרומית לחוף הים ולאלכסנדריה של ימינו. לאורך זמן רב, היתה נאוקרטיס  ההתיישבות היוונית היחידה במצרים. התיישבות זו היא סמל לקשר ולחילופי תרבות בין יוון ומצרים. במקום נמצאו חפצי אומנות רבים, המוצגים במוזיאונים שונים ברחבי העולם[1].

הסוחרים שפעלו שם באו ברובם מאיי הים האגאי ומאסיה הקטנה. המלך המצרי אמסיס (Amasis) שהיה 'פילהלני' (חובב תרבות יוון), העסיק שכירים יוונים ושלח מנחות למקדשים יוונים. מספרים כי הפילוסוף תלס ממילטוס (Thales of Miletus), המציא את מדע הגאומטריה, לאחר שחקר את מדידת הקרקעות במצרים[2].

ההיסטוריון הרודוטוס  (Herodotus) ביקר במצרים בשנת 450 לפני הספירה ובשנת 446 כתב את הספר ההיסטוריה הראשון המקיף של מצרים[3]. בין הייתר  טבע את מטבע הלשון "מצרים היא מתנת הנילוס". הנוסעים היוונים הם שנתנו את השמות המוכרים כמו 'פירמידה', 'אובליסק', 'ספינכס' ועוד. אתונה שלחה משלחת לעזרת המצרים, שמרדו בפרסים, בשנים 454-459 לפני הספירה.

אבן הפינה של העיר אלכסנדריה הונחה על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 331 לפנה"ס, במהלך מסעותיו במצרים ונקראה על שמו, של מי שחולל במעשׂיו את האימפריה ההלניסטית ומי ששלט מעתה גם במצרים, ביוצרו תרבות סינקרטיסטית – יוונית עם המצרית. [הליניזם היא סינקרטיזם של דת מקומית עם היוונית] כיבושיו של השליט המוקדוני, שהיו ללא תקדים וללא המשך, יצרו את החיבור התרבותי והמדיני, בין אירופה לאסיה וכוננו את העולם ההלניסטי, שהפך את מזרח הים התיכון, אם להשתמש במטבע הלשון הלטיני, ל"ים שלנו"[4].  אלכסנדר היה חובב נלהב של תרבות יוון ותלמידו של אריסטו. אבל בניגוד למורה הדגול וליוונים בכלל, שהתייחסו לעמים אחרים כ"ברברים", שאף אלכסנדר למזג את התרבות היוונית בתרבויות המזרח. בערים הרבות שייסד ברחבי האימפריה, ערי פוליס יווניות באופיין, נולדה תרבות חדשה[5] – התרבות ההלניסטית[6]. תרבות זו נוצרה כתוצאה משילוב תרבות יוון העתיקה עם תרבויות המזרח הקדום, כגון:  מצרים, פרס ותרבויות נוספות. ייתכן מאד שבעקבות כיבושי אלכסנדר, חברו אלמנטים הודיים ומצריים, כדוגמת השילוש הברהמיני והנזירות, ליסודות היהודיים של התאולוגיה הנוצרית. לתרבות ההלניסטית הייתה השפעה מכרעת על התרבות הרומית, ודרכה על תרבות אירופה המערבית שהתבססה במידה רבה על התרבות הרומית. הרושם העז שהותירה תרבות זו על התרבות המערבית ניכר עד היום.

יש לציין ששלושים ושניים ישובים, כמספר שנות חייו בקירוב, נקראו על שם אלכסנדר[7]. חשובות שבהן הן אלכסנדריה שליד איסוס, כיום אלכסנדרטה שבטורקיה; אלכסנדריה של האריים (Alexandria Ariana), כיום הראט (Herat) באפגניסטן ואלכסנדריה של הארכוסיים (Alexandria Arachosia), כיום קנדהר (Kandahar) שבאפגניסטן של ימינו; אלכסנדריה בוצפאלוס (Alexandria Bucephalous), על שמו של סוסו האהוב, כיום ג'לום (Jhelum),  לגדת נהר  בשם זה שאז נקרא,  Hydaspes, מזרחית לנהר האינדוס, בפקיסטן של ימינו  והעיר איסכנדאר (Iskandar) שבאיראן[8]. אך החשובה ביותר היתה אלכסנדריה שבמצרים, שאלכסנדר העניק לה מעמד של פוליס עצמאית. אלכסנדר, מלך מקדוניה, שהפך למהדורה הלניסטית של פרעה ולשליט כל המרחב שבין יוון לצפון הודו, הקים את עיר הנמל הקרויה על שמו כנקודת קשר עם יוון, שתגן על עורפו בשעת המסע האסיאתי שתכנן, אך גם כדי לפאר ולהנציח זכרו במצרים, שלה יחס חשיבות רבה[9].

ראו באתר זה: אלכסנדר מוקדון.

ההיסטוריון הרומי פלוטארכוס (Plotarchos)), בספרו 'חיי אלכסנדר', מספר שאלכסנדר טען כי המשורר העיוור הומרוס, מחבר האפוסים 'איליאדה' ו'אודיסיאה', התגלה לו בחלום, והמליץ על אתר הבנייה של באמצעות שורות מ"האודיסיאה": "יש שם אי המתרומם בקרב הים רב השאון, נוכח ארץ מצרים ופארוס שמו, זה שמו יכנוהו"[10].

המקום שנבחר היה כפר דייגים קטן בשם רקוֹטיִס (Rhacotis), ששימש מושב לדייגים ולשודדי ים. לאחר שקם משנתו, קבע אלכסנדר את גבולות העיר לעתיד מול האי, באמצעות שובל של קמח. תכנית זו, נעשתה על פי מתכונת של שתי וערב, המיוחסת לאדריכל המפורסם היפודמוס ממילטוס (Hippodamus of Miletus). אלכסנדריה, העיר הראשונה שייסד אלכסנדר, החליפה את נאוקרטיס (Naucratis), שבדלתת הנילוס, התפתחותה המופלאה של אלכסנדריה, מעידה עד כמה היתה מוצלחת בחירת המקום.

כארכיטקט נבחר דינוקראטס (Dinocrates), גדול האדריכלים המקדוניים. אריינוס (Arrian) הביוגרף של אלכסנדר, מספר שאלכסנדר עצמו שרטט את קווי המתאר של העיר. מכיוון שלא היה לו גיר, הוא שרטט אותה על העפר. הוא הטיל על המשנה שלו, קלאומנס (Cleomene), מן המושבה היוונית נאוקרטיס, את מלאכת הבניה.

התכנית לא הוצאה לפועל בימי מלכותו הקצרים של אלכסנדר, אלא על ידי יורשיו. כמה חודשים אחר הגעתו למצרים עזב אלכסנדר את העיר והמזרח ומעולם לא שב אליה. בדמדומי הקדחת שגרמה למותו בקיץ 323 לפני הספירה, ימים מספר לפני יום הולדתו ה-33, עשר שנים לאחר שהגיע למצרים, ביקש להיקבר "ליד אמון", כנראה נאת המדבר סיווה.

ראו באתר זה: נאת המדבר סיווה.

קורטיוס (Quintus Curtius Rufus), היסטוריון רומי, שכתב את "תולדות אלכסנדר"[11], תיעד את הסיפור, אותו שמע כנראה מעדי ראיה. בסופו של הפרק מתואר מסע הלוויה שיצא מבבל למוקדון, ולא הגיע ליעדו מעולם . לפי המסורת התלמיית, פטולומאוס השני הביא את גופתו של אלכסנדר לעיר, בשנת 280 לפנה"ס. גופתו הועברה מבבל לממפיס שבמצרים, והוצגה שם בפני הכוהן הגדול, אלא שזה סירב לקבור את המצביא בעירו. הכוהן שלח את הגופה לאלכסנדריה, וצירף אליה את ההוראות הנבואיות הבאות: "אל לכם לקבור אותו כאן. קברוהו בעיר שבנה, שכן במקום שבו ייטמן ישררו אי- שקט, מלחמות ומאבקים"[12].

הקבר, שלימים נבנה עליו מסגד נבי דניאל, הפך להיות ליעד תיירותי מפורסם באלכסנדריה בעת העתיקה. פלוטרכוס מספר ב"חיי אישים", שכאשר ביקר הקיסר הרומי אוגוסטוס באלכסנדריה, ביקש לראות את קברו של המוקדוני המהולל. כשחשפו את ארון הקבורה המוזהב, שהכיל את המומיה של אלכסנדר, התפעל הקיסר מתווי פניו, שהשתמרו להפליא. מארחיו שאלו אותו אם ברצונו לראות גם את קברי שליטי אלכסנדריה, ואוגוסטוס סירב: "לא באתי לחפור גוויות, אלא לחפש מלך"[13].

אלכסנדריה מוקפת החומה, נבנתה במרחק מן הדלתה של הנילוס, כדי להימנע מהסחף שלו, שאיים לסתום את הנמלים. אדמתה של אלכסנדריה נחשבה לפורייה ומסביב לעיר היו כפרים חקלאיים רבים. החוף היה עמוק מספיק כדי לאפשר את עגינת האניות. העיר נבנתה באזור היבשה , שבין הים התיכון בצפון, לבין האגם המראוטי בדרום וחולקה לחמישה רובעים. מבנה העיר מתואר על ידי ההיסטוריון הרומי דיודריוס סיקלוס (Diodorus Siculus)[14], במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס:

"היא בנויה כך שבצורתה היא דומה לגלימה (הכוונה לגלימה קצרה שלבשו אנשי צבא)  [אלכסנדריה הייתה עיר אורתוגונלית, כלומר עיר מתוכננת, שרחובותיה הצטלבו בזוית ישרה ומתארה הכללי היה מלבני. התיאור של דיודורוס סיקולוס אכן לא מוצלח לגלימה יש הרי מתאר מלבני ומכאן השימוש הנשמע מוזר, כשהוא משווה את מתאר העיר למתאר הגלימה]…

ויש בה רחוב מרכזי החוצה בקירוב את העיר לשניים ומפליא בגודלו וביופיו המרחק בין שער לשער הוא ארבעים סטאדיות (כ-600 מטר) ורוחבה הוא פלתרון אחד [כ-100 מטר] והיא מקושטת כולה בבנייני מגורים ובמקדשים מפוארים ביותר. אלכסנדר ציווה לבנות ארמון מפליא בגודלו ובחוזקו ולא רק אלכסנדר, אלא שמלכו במצרים אחריו עד ימינו אנו [הכוונה לימים בו נכתב המסמך], הגדילו את הארמון על ידי הוספת אגפים מפוארים. בכלל, גדלה העיר בדורות הבאים עד כי רבים מחשיבים אותה כעיר הראשונה שנוסדה בעולם הנושב [המוכר לרומאים], כי גם ביופייה, גם בגודלה[15], גם בעושרה וגם בכל הנוגע למותרות היא עולה בהרבה על האחרות, ומספר תושביה עולה על האחרות. בזמן שבו הגעתי [דיודריוס סיקלוס]]אני למצרים, אמרו אלה שהיו ממונים על רשימת התושבים שמספר בני-החורין בעיר הוא יותר מ-300,000 ושהמלך מקבל מהכנסות הממלכה יותר מ-6,000 טלאנטים [טאלנט טאלנט הוא מידת משקל של כסףArgentum – . היה שכר חודשי למלח][16]. מכל מקום, המלך אלכסנדר הפקיד כמה מידידיו על בניית אלכסנדריה, הסדיר את כל ענייני המנהל במצרים וחזר עם צבאו לסוריה"[17].

לאחר מותו של אלכסנדר ובמהלך מלחמות הדיאדוכים שבאו בעקבותיו, פוצלה האימפריה למספר ממלכות. אלכסנדר אמנם כבש ואיחד חלקים נרחבים מאגן הים התיכון המזרחי, עד מרכז אסיה וצפון-מערב הודו, אך עתה תפקיד בניית המדינות, על פי הערכים היווניים, נותר בידי ממשיכי דרכו. אחרי מותו, חילקו יורשיו את ארצות כיבושיו לשלוש ממלכות, שבסיסן במוקדון, בסוריה ובמצרים. מצרים התַלְמַיִית הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי ולגשר בין יוון לעמק הנילוס. העשירה והמגובשת בין הממלכות היורשות. התלמים שלטו במצרים במשך כ-360 שנה. משנת 332 לפני הספירה ועד שנת 30 לספירה.

מייסד השושלת, תַּלְמַי הראשון (282-366 לפני הספירה), היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ורק כעבור 18 שנה, בשנת 305 לפנה"ס, לאחר שביסס את חייה המדיניים והכלכליים של ארצו,  הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (Soter מילולית, מושיע). הוא כונן את השושלת שנשאה את שמו – 'הפטולמאית' (התלמיית), מ-366 ועד 282 לפני הספירה והחל את תהליך בניית הממלכה ובמרכזה עיר הבירה אלכסנדריה[18]. מצרים היתה למרכז האימפריה של התלמיים  הוא ובנו, תלמי השני "פילאדלפוס" (מילולית: אוהב אחיו), הם שטיפחו את אלכסנדריה והעלו אותה לשיא הצלחתה, ופרסומה. בזכותו ובזכות יורשו, יכלה מצרים להטיל את מרותה, על קיריני (לוב) ועל כרתים, על האיים הקיקלדיים, על פניקיה, על קיפרוס (קפריסין) ועל ארץ ישראל, על האיים הספוראדיים (סמוס ולסבוס), על סמותרקי ועל ההלספונטוס (מיצרי הדרדנלים)[19]. הכיבוש הביא להגירה של יוונים ומוקדונים רבים למצרים. הם החזיקו ברוב המשרות המנהליות החשובות. חיילים רבים קיבלו חלקות קרקע, בעיקר באזור פאיום.

ראו באתר זה: נאת המדבר פאיום.

תלמי השלישי אוארגטאס (Euergetes), היינו, "המיטיב", נשא את נפשו לכבוש את המזרח הקרוב. ראשית מלכותו עברה עליו בסערת מלחמה. הוא התעמת עם המלך סלווקוס השני [20], במלחמה שנקראה "המלחמה הסורית השלישית" (246 – 241 לפנה"ס) והשתלט לזמן קצר על רוב שטחי סוריה ועיראק של ימינו[21]. הוא לכד את סרדיס ואת בבל, הגיע כמעט עד הודו. אשתו הצעירה ברניקי (Berenice), הקדישה לאלים תלתל משערה, כדי להביע את תודתה על הצלחותיו. לימים שיבחו משוררים את המעשה וכינו את אחת ממערכות הכוכבים בשם "שער ברניקי" [22].

התלמיים פיתחו את עושרה של מצרים וגם האוכלוסייה המקומית הפיקה מכך תועלת. החל מהמאה השניה לספירה, יותר ויותר מצרים קיבלו משרות במנהל ונוצר מיזוג בין יוונים למצרים. אלכסנדריה התפרסמה, הן כמרכז של מסחר ותעשייה והן כמרכז של תרבות רוחנית. העיר המתחרה אנטיוכיה, הבירה של הממלכה הסלווקית  פיגרה אחריה בהרבה מבחינה תרבותית [23].

מצרים התלמיית התנסתה בגרסה מיוחדת של "סוציאליזם" ממלכתי" [אמצעי הייצור היו בידי המדינה. בעלות המלך על מרבית האדמה, שהיתה מנהג פרעוני עתיק, הורחבה על ידי התלמיים. הם הפקיעו נחלות גדולות מידי האצילים והכוהנים והארץ כולה נוהל כמו חווה ממשלתית הפקידים הורו לכול פלח מה לגדל. בכל שעה היתה הממלכה יכולה לגייס אותו לעבודה במכרות, בחפירת תעלות או בסלילת  דרכים[24].

החלק העיקרי מהכנסות המדינה בא כמובן מן המיסים – ביבוּל – שניגבו מן האיכרים המעבדים את אדמת המלך. מלכי בית תלמי ירשו מן הפרעונים שיטה של מיסים ישירים ועקיפים מושלמת ומורכבת במידה כזאת, ששום מדינה בימינו לא היתה מתביישת בה. נמצאו אַגרות בעד רישיונות לבעלי־מלאכה, אַגרות בעד הטבעת חותמות על חוֹזים מסחריים [הן הונהגו עוד על ידי פסאמתיך  (Psamtik) הראשון (664–610 לפנה"ס), בשושולת ה-26], מיסים בעד החזקת עופות־בית ומבנים, מיסי ירושה, וכו', וכן תשלומי מכס ובלוֹ. אחריהם – מיסים עקיפים: על שיכר, על יין, על אריגים, על דגים, וזה בנוסף למוֹנוֹפּוֹליוֹת (על מלח, על שמן) ועוד. בימי הפרעונים והפּרסים היתה גביית מיסים אלה מופקדת בידי הנציבים; ואילו מלכי בית תלמי, ששאפו בדרך כלל להגביל את סמכויות הנציבים,  העדיפו להחכיר את גביית המיסים. וכך פשטו על פני כל הארץ גדודי מוכסים, על פי רוב זעירים; בחוכרו את המס הכניס המוכס לבנק (“טראפּזה”) הסמוך את הסכום המוסכם, ואחר השתדל לגבותו בחזרה, ותוך כדי כך עורר עליו את זעם האוכלוסייה משלמת המיסים[25]. תקופת הזוהר של הממלכה נמשכה למעלה מ-100 שנה, תחת שלטונם היציב של שלושת המלכים הראשונים.

ככל הנראה כאשר נוסדה אלכסנדריה, היו רוב תושביה יוונים, אך במשך הזמן התמזגו התושבים עם תושבי מצרים, והתושבים התחלקו בעיקר לשבטים מבחינה פוליטית-חברתית. אלכסנדריה הייתה לפוליס יווני אופיינית, מלאה בגנים ובבנייני ציבור מפוארים. באלכסנדריה היה חבר אזרחים שהתכנס באקלסיה (אספת העם), בולה (מועצת העם) ופקידים שונים, כגון פריטאנים, שהיו פקידי השלטון העליונים ומזכירי המועצה. אלכסנדריה הייתה בעלת אוטונומיה חלקית. הכפיפות לשלטון המלכותי באה לידי ביטוי בכמה אופנים: המלך מינה אחראי אזרחי ופקיד שלטון צבאי ובמשך הזמן התבטלה האספה ולאחר מכן גם המועצה.

באלכסנדריה היו תעשיות רבות שמטרתן הייתה לשרת את העיר ומוצריהן נצרכו בעיקר לצריכה מקומית. חמשת ענפי התעשיה העיקריים היו:

א. תעשיית מתכת שהתבססה על כסף וזהב.

ב. תעשיית זכוכית.

ג. תעשיית קדרות.

ד. תעשיית בשמים, משחות, תמרוקים ותבלינים מחומרי גלם מיובאים.

ה. תעשיית פפירוס, שתוצרתה הופנתה לייצוא ולא רק נצרכה בשוק המקומי.  אלכסנדריה היתה המרכז החשוב בעולם לייצור פפירוסים.

לעיר יצא מוניטין שהיא "המרכז המסחרי הגדול ביותר, בארץ הנושבת". לעיר היו שני נמלים., הנמל הגדול שלצד מזרח, שקק אניות יוצאות ובאות, יותר מכול נמל אחר בן הזמן[26].   בזכות הנמל הגדול שלה, הפכה אלכסנדריה לתחנה מרכזית בסחר החוץ של מצרים. משני צדי המזח שהוביל אל האי פארוס (Pharos), נבנו נמלים. הנמל הטוב יותר היה מצדו המזרחי של המזח – כיוון שלא היה חשוף לסערות הים. הנמל המערבי היה טוב פחות, ולכן גם קטן ממנו.

מחסני אלכסנדריה משכו אליהם את הסחר הבינלאומי. יחד עם זאת, אלכסנדריה הייתה מרכז סחר, ונבחרה להיות מאגר התבואה המרכזי של המדינה ]. לאלכסנדריה הובאו גם שמן ודבש לשימוש האוכלוסייה ולאחסון במחסנים ובאסמים המלכותיים. מצרכים נוספים שנשלחו בכמויות גדולות לאלכסנדריה היו בדים, פפירוסים ויינות. העיר גם צרכה כמויות גדולות של ירקות. אלכסנדריה ייצאה בעיקר תבואה, פפירוסים שגודלו במצרים ומוצרים מן המזרח הרחוק שבחלקם עובדו באלכסנדריה. השיטה הריכוזית המונופוליסטית ששלטה בכלכלת מצרים בימי התלמיים. הוכחה כיעילה והביאה לשגשוגה של העיר.

המסחר תחלק לשלושה חלקים עיקריים:

הצפון – הים האגאי והארצות הקרובות לו – לאלכסנדריה היו ככל הנראה קשרי מסחר עם רודוס, משם ייבאו אליה יין, כדי אחסון ועוד, ועם דלוס. נמלים אלו שימשו בעיקר תחנות מעבר למסחר עם ערים אחרות ביוון ובאזור הים השחור כגון: כיוס, סאמוס, קוס, קונדוס, קילפון, קרוקריה, אתונה, תאסוס ועוד. המצרכים המיובאים כללו בעיקר יין, שמן, גבינות, דגים מיובשים, קטניות ואגוזים.

הדרום – סודאן אתיופיה וסומליה וכן דרום ערב והמזרח הרחוק – מסחר זה כלל בעיקר: מתכות יקרות, אבנים טובות, שנהב, תבלינים, מור, לבונה, כלבים, חיות טרף, צבעים, משי ועצים יקרים. חומרים אלו נצרכו בעיקר באלכסנדריה אך גם יוצאו למדינות אחרות.

המערב – מסחר זה התפתח בעיקר עם סיציליה, ספרד, קרוניה וקרתגו. לצורך כך נבנה צי ענק של אניות גדולות דוגמת איסיס (Isis)[27]. צי הדגן הרומי הוביל מדי שנה כ-150 אלף טונות דגן מאלכסנדריה שבמצרים אל העיר רומא[28].

התלמיים בנו את ארמונותיה ומקדשיה המפורסמים, ביניהם הארמון של המלכים התלמיים, והגימנסיון. כמו כן נבנה המקדש של סרפיס (Serapis), אל המרפא במיתולוגיה המצרית-הלנית, שדמותו פר. היוונים ראו בו אל מרכזי[29]. האל בדמותו היוונית  תואר בו בדמות גבר יושב, עטור זקן (קווי היכר של זאוס(, עם סמל פריון על ראשו ודמותו של קרברוס (Cerberus)[30], ברכו הימנית. לסרפיס היו סגולות מעורבות. הוא היה אל השאול כאוסיריס, אל עליון כזאוס ואל רפואה כאסקלפיוס[31]. התלמים בנו את גני הפאר, ואת הנמל . תלמי הרביעי 'פילופטור' ("אוהב אביו"), בנה עבור אלכסנדר הגדול את המוזוליאום המכונה 'סומה' (ביוונית: גוף). אותו תלמי בנה גם מקדש להומרוס, שנקרא 'הומראיון (Homeraion) '[32]. כיום לא שרד כמעט דבר מן העיר העתיקה. "שגעון מצרים" שתקף את אירופה במאה ה־19, ונמשך גם במאה ה־20, הביא לגניבתם של ממצאים ארכיאולוגיים רבים מארץ הנילוס, אך חשף גם מעט מהעיר ההלניסטית־רומית שהיתה כרך מפואר עם בנייני ענק מרשימים[33].

המגדלור

בשנת 297 לפנה"ס הוחל בניית המגדלור על משטח הסלע באי פארוס (Pharos) אשר במפרץ אלכסנדריה. אגדה מספרת, כי שמו אינו אלא שיבוש לכינוי "האי של פרעה". מכול מקום, שמו מציין 'מגדלור' ביוונית של ימינו, בספרדית, בפורטוגלית (faro) ובשפות נודפות. מגדלור זה  נחשב למגדלור הראשון בעולם והוא נחשב לאחד משבעת פלאי תבל.

להרצאה על שבעת פלאי העולם העתיק.

האי חובר ליבשה באמצעות מזח, ובשל תנאי ההפלגה הקשים והטופוגרפיה השטוחה של האזור, היה צורך לבנות מגדלור. הרעיון לסמן את מיקום החוף באמצעות מדורות או לפידים היה אומנם קיים, אך הסימון באמצעות מגדל ותאורה בראשו המופעל בצורה מסודרת וקבועה לא היה מוכר אז. על בניית המגדלור החליט תלמי השני, ששלט בשנים 283 עד 246 לפני הספירה, אך הפרויקט הסתיים, במהלך שלטונו של בנו תלמי פילאדלפוס. המגדלור נבנה על ידי סוסטרטוס מקנידוס (Sostratus of Cnidus), אך החישובים המדויקים לבנייה נעשו בספריית אלכסנדריה. המונומנט הוקדש למלך תלמי פילאדלפוס ולאשתו[34].

המגדלור התרומם מבסיס אבן בשלושה חלקים. החלק התחתון היה ריבוע, האמצעי מתומן, והחלק העליון גלילי. המסורת מספרת כי בתקופה בה עבד באלכסנדריה, האדריכל הצעיר סוסטרטוס מקנידוס הוא הזמין את ארוסתו האתונאית, לבוא לשהות במחיצתו ולראות את הפרויקטים היפים הנבנים באלכסנדריה. ארוסתו והוריה שכרו אנייה והפליגו בה אל עבר העיר, אך בלילה האחרון פרצה סערה בקרבת החוף וספינתם נטרפה ועלתה על שרטון. האנשים שעל החוף שמעו את קריאותיהם, אך לא היה לאל ידם לעזור. בבוקר נסחפו הגופות אל החוף. האירועים הקשים שברו את רוחו של סוסטרטוס והוא חדל לתפקד. דינוקראטס מורו, הציע לו להקים מצבת זיכרון גדולה, יפה וגם מועילה לזכר יקירתו. מגדל שיאיר את הדרך לספינות הקרבות לחוף. היה זה האב טיפוס, לכול המגדלורים שיקומו אחריו.

החוף שנבחר לכך הוא של חצי האי פארוס. המגדל שנבנה היה מרשים והדהים את רואיו. המגדלור נחקר ב-1909 על הרמן טירש (Hermann Thiersch). הוא מצא שגובהו היה  110 מטר. המבנה היחידי בעולם של אז, שהיה גבוה ממנו, היה הפירמידה בגיזה. המגדלור נבנה בשלוש קומות: שהלכו וקטנו במתינות כלפי מעלה. לחלק התחתון היה חתך רבוע. לשני אוקטגונלי והעליון בצורת צילינדר. המגדלור היה בנוי כולו מאבן לבנה משובחת, רחב מאוד בבסיסו והולך וצר בקומותיו הגבוהות יותר. בראשו היו חלונות שעל פתחיהם הובערו לפידים באופן קבוע בכל לילה, וסל ברזל ענק שבתוכו בערה מדורה גדולה. יוסף בן מתיתיהו העיד, שאורו נראה עד למרחק שלוש מאות סטדיות (57 ק"מ)[35].  ]יוסף בן מתיתהו גם מציין שמגדל פצאל בירושלים "עוד עלה בגדלו וביופיו על מגדל המאור אשר בפארוס  " [36][

בניית המגדל עלתה הון רב, 800 טלנטים (ראה ערך לעייל); ככל הנראה סכום גדול ביותר, לפי עדויות סופרי התקופה. בנייתו ארכה שנים רבות, אולי גם מטעמי תקציב. השולטן אחמד אבן טולון,[37] בנה במקום מסגד במאה התשיעית, אבל המבנה החזק והכביר התנשא מעל החוף עד המאה ה-14, אז נהרס ברעידת אדמה חזקה.

בשנת 956 לספירה הרעיד רעש חזק את אלכסנדריה וגרם נזק מסוים גם למגדלור. בשנים 1303 ו־1323, במהלך שתי רעידות אדמה חזקות, נפגע המבנה קשה. הנוסע הערבי המפורסם אבן באטוטא[38], שביקר באלכסנדריה ב־1349, דיווח כי המבנה נהרס עד כדי כך שאי־אפשר להיכנס אליו. בשנת 1477, כשהסולטן הממלוקי קווטביי (QAITBAY) החליט לבצר את אלכסנדריה, הוא בנה מבצר היכן שעמד המגדלור והשתמש לשם כך באבנים ובשיש ששרדו ממנו[39].

אלכסנדריה כמרכז תרבותי

הצורך להאדיר את שמו ובירתו הביאו כבר את תלמי הראשון לרעיון למשוך משכילים אל אלכסנדריה. מה גם שבשעת רגיעה, היה בעצמו נוטה להחליף את חרב המלחמה בעט סופרים. ואכן, משכילים בולטים נענו לקריאתו, ביניהם דיודורוס קורונוס (Diodorus Cronus) מיאסוס שבאסיה הקטנה; פילוסוף בעל השקפה ספקנית ובעל כושר הוראה רב. כן נענה סטרבון בן ארקיסלאוס, שכונה בדורו "איש דגול ביותר", על שום השכלתו הרחבה. חקירותיו  זיכו אותו בכינוי "איש הטבע" ובעת שהותו באלכסנדריה, שימש גם כמחנכו של יורש העצר תלמי, מי שעתיד היה להיקרא "פילאדפוס"[40].

הספריה

כדי להתאים את העיר החדשה לאמות המידה הגבוהות ביותר של העולם ההלניסטי, הוקם בעיר בסביבות שנת 295 לפנה"ס מרכז למידה, אומנויות ומחקר שהיה "מקדש המוזות" או 'מוזאיון' (Μουσεῖον) -שממנו שאובה המילה 'מוזיאון' (musaeon)  , מתחם של השכלה ומחשבה [41]; מעיין אוניברסיטה.

תלמי הראשון הטיל את על דמטריוס מפָלֶרוֹן  (Demetrius of Phalerum) [42], להקים את הספריה. ראשיתו של המוסד כמקדש למוזות[43], להן הקדישו מוסדות ללימודים ולמחקר (מבחינה זו האקדמיה באתונה היתה מוזאיון). המטרה היתה למשוך אל אלכסנדריה רבי השכלה ודעת, בתחומיה מדע השונים, לישיבה ממושכת בעיר, אם לא למגורי קבע. דמטריוס היה גם ראש הספרייה, או הספרן הראשי הראשון שלה, בין 295 ל-283 לפנה"ס[44].

המוזאיון של אלכסנדריה, היה הגדול ביותר בעת העתיקה וגדולי המלומדים של העולם העתיק חקרו ולמדו בו[45]. החברים שמספרם אינו ידוע, קיבלו מגורים, שכר נאות ובעיקר, תנאי מחקר הולמים[46]. המוזאיון כלל גם אולם סעודות מרכזי (סיסטיון), שבו ערכו סימפוזיונים ואולם להרצאות ודיונים שגם המלך השתתף בהם. עוד הוקמה בתחום המוזאיון אכסדרה, שהיתה מבנה צר וארוך, מקורה וסגור בצלעו האחת. אכסדרה זו שימש לרוב את התלמידים המתכנסים קבוצות קבוצות, לפני מוריהם לשיעורים, לדיונים וכיו"ב. הסמוך לבניין הגדול, המרכזי, הותקן שביל טיילת, נטוע עצים מצילים לאורכו, הוא הפריפאטוס (Peripatus), נוסח זה שבליקיאון ( Lyceum -אולפנה) של אריסטו באתונה[47]. המונח היווני (peripatein) מתייחס למי שמתהלך ומשוחח בעת ובעונה אחת, ומכאן הכינוי "פריפטטים", שדבק בתלמידי אריסטו בליקיאון. האסכולה הפריפטטית[48] לא שרדה זמן רב, ולימוד המדעים עבר מאתונה המתרוששת לאלכסנדריה שבמצרים, והליקיאון הלך ונשכח.

הפרפטיאוס נועד להבטחת תנאים העונים על הרגליהם של המלומדים שבו מרחוק וגם כדי להבליט את זיקת המוזאיון, לדרך האריסטוטלית של המחקר המדעי[49].

התלמיים לא בדקו "בדיקה אידיאולוגית" את המומלצים בפניהם להסתופף במוזאיון והתחשבו בעיקר בכושרו של האיש לחקור ולהורות בתחומים המועדפים בעיניהם – הלשון והספרות היוונית, הרפואה, הגיאומטריה, הגיאוגרפיה ומדעי הטבע לסוגיהם[50]. להזמנת תלמי הראשון נענה גם הפילוסוף תיאודורוס (Theodorus), שהתפרסם כ"אתיאיסט". מסתבר שתלמי לא ראה בהשקפותיו של המלומד פגם מכריע לתכליותיו והעיקרית שבהן היא העשרה רוחנית של בירתו[51].מקרה יוצא דופן היה הוגה הדעות היגיסיאס איש קיריני (Hegesias of Cyrene.), אשר גורש מאלכסנדריה, מפני שבמקום לעסוק בהוראה כפשוטה, הטיף בכתב ובעל פה, כמסקנה המתחייבת מהכרתו הפילוסופית, לאיבוד עצמי לדעת, כטעם האחרון של החיים[52].

ספריית אלכסנדריה, מן הגדולים שבמצבורי הדעת בדור ההוא, הפכה למוקד משיכה ליוצרים, משורים ומשכילים צמאי דעת. דומה ומאמצי תלמי השני, להרחיב ולהאדיר את הספריה, עלו על אלו של אביו.  קלימאכוס (Kallimachos) מקיריני, שהיה משורר החצר של תלמי הראשון (ומוריהם של אפולוניוס מרודוס, ארטותנס ואריסטופנס מביזנטיון, שהיו לימים מנהלי הספריה), נקרא למשימה גדולת ממדים – חיבור ועריכת הקטלוג השיטתי של הספריה והקדיש לכך שנים רבות. הקטלוג נגע בכול תחומי התרבות ומנה מאה ועשרים כרכי יעץ. לכול מחבר מן הקטלוג הוקדשו שורות ממצות לתולדות חייו, שמות מוריו, מהלך לימודיו וזמניהם. כן ניתנה רשימה מפורטת של יצירותיו. ברכה גדולה צמחה לאלכסנדריה מפעילותו של אֵוּקלידס (Euclid), שטבע את יסודות הגיאומטריה. הוא לא רק כונן מכון לחקר המתימטיקה והפעילו עד גיל שיבה, אלא גם חיבר שורת ספרים מתחום עיסוקו, אשר אחדים מהם שימשו את האנושות דורות רבים [53].

בתוך מוסד המוזאיון, הוקמה גם הספרייה שהייתה ארכיון למגילות וכרכים של ידע וכתבים אשר מצאו את דרכם לאלכסנדריה[54]. תפקיד ראש הספרייה, או הספרן הראשי (Bibliophylax), היה ככל הנראה התפקיד החשוב ביותר בספרייה, ואחד התפקידים החשובים בחצר המלך באלכסנדריה. ראש הספרייה מונה על ידי המלך. הוא ניהל את הספרייה והשפיע על אופן החשיבה והמחקר בקרב משכילי המוזאיון, כמו כן, לרוב שימש ראש הספרייה כאמור מורה לילדי המלך, בכך הייתה לו השפעה ישירה על השליט הבא.

על פי המסופר, ציווה תלמי בונה הספרייה, שכול ספינה שתעגון בנמל, תמסור את הספרים שעל סיפונה לספריה, שם הם תורגמו או הועתקו על פפירוס. ההעתק נמסר לקברניט והמקור נשאר בספריה. נטען כי הספרייה אחסנה 700,000 מגילות פפירוס, ובתוכן עותקים של חלק גדול מהתרבות היוונית הקדומה. גם אם מדובר בהגזמה, זו עדיין כמת בלתי נתפסת במונחי אותם זמנים. חזון הספרייה היה להשיג את כל כתבי העולם ההלניסטי ואף מעבר אליו. את הספרייה ניהל בתקופה זו אפולוניוס מרודוס (Apollonius of Rhodes) [55], לפי מספר מקורות, עד לזמן המשוער של 246/247 לפנה"ס, שבו מינה תלמי השלישי, את המלומד ארטוסתנס  (Eratosthenes)  [56], כממלא מקומו.

ארטוסתנס שחישב את היקף כדור הארץ לראשונה. הציג שיטה  למציאת כל המספרים הראשוניים (עד למספר נתון), והתעניין במדעי היקום, בשירה, בתיאטרון, בספרות, בגאוגרפיה, באתלטיקה (בצעירותו), במתמטיקה ובטבע.

אלכסנדריה היתה המרכז לחקר האסטרונומיה בעולם העתיק. הִיפַּרְכוֹס (Hipparchus)[57], האסטרונום יליד ניקיאה, שמיפה את הכוכבים וכפי הנראה המציא את האיצטרולב (מכשיר לצפיית מיקום של גֶרם שמֵימי כדי לקבוע מיקום מדוּיָק של אנייה בים). שמות נוספים היו אריסטאכוס (Aristachos) מסמותרקי, שהתעמק בדקדוק ועסק בביקורת ספרותית. אפולוניוס (Apollonius) מפרגה (Perge), היה מתמטיקאי יווני ואסטרונום הידוע בשל כתביו על חתכי החרוט[58]. המתודולוגיה והטרמינולוגיה החדשנית שלו, השפיעו על מלומדים רבים מאוחרים יותר ובהם הגיאוגרף  תלמי (ראה להלן), פרנצ'סקו מאורוליקוס (Francesco Maurolico) [59], יוהאנס קפלר (Johannes Kepler),[60] אייזק ניוטון, ורנה דקארט. אפולוניוס הוא שנתן לאליפסה, לפרבולה ולהיפרבולה את השמות בהם אנו מכירים אותם. אַרְכִימֶדֶס (Archimedes) המפורסם, היה מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, מהנדס, ממציא ואסטרונום[61]. בצעירתו הגיע במיוחד לאלכסנדריה ללימודים. אך גם לאחר תום לימודיו הממושכים, כשפעל בעירו סיראקוזי שבסיציליה, עמד בקשרים עם מוריו ועמיתיו באלכסנדריה. ארכימדס, שניחן בכושר עיוני רב ובכוח המעשה כאחד, הקדיש את עתותיו למחקר מתמטי טהור וליישום הנדסי של רעיונות מתמטיים שונים גם יחד. מפורסם ביותר הוא "בורג ארכימדס", המבוסס על סליל לולייני שנע על צירו בגליל אטום ומסוגל להעלות מים לגובה ניכר. כן נודעו ברבים מכונות המלחמה שתכנן עבור סיראקוזי, כשעמדה במצור נגד הרומאים[62]. הוא נחשב לאחד המדענים המובילים של העת העתיקה.

ארסיסטראטוס (Erasistratus), רופא ומנתח יווני [63] הקים בה יחד עם הירופילס (Herophilos) מכלקדון, את בית הספר לרפואה. הירופילס עסק באנטומיה ובפיסיולוגיה של האדם. בסיוע השלטונות יכול היה להעמיק בחקירת האנטומיה, בהסתייעו בניתוחים של בעלי חיים ובניתוחי מתים. עבודתו הביאה לתאר איברים שונים ולקרוא בשמם. כנראה היה הראשון שעמד על תפקיד התריסריון שבמערכת העיכול, או הבלוטה הערמונית, שהעניק לה את השם "פרוסטטה". מרבית עבודותיו לא נשמרו ועיקר המידע על הישגיו מגיע מדברי פולמוס נגד שיטותיו וקביעותיו, שנתחברו על ידי מדענים מאוחרים יותר[64]. ההיסטוריון הרומי טרטוליאנוס ( Tertullian) העיד עליו שביצע ניסויים ב-600 אסירים חיים[65].

ריבוי הידע המתמטי בתחום העיוני באלכסנדריה, הקרין לא מעט על התחום השימושי ולא עבר זמן רב, עד שעל דעת התלמאים, הופעל בבירת הארץ, מכון גבוה לטכנולוגיה, אשר בו ניתנה הזדמנות לאישים כמו קטיסיביוס (Ctesibius 285–222), לנסות את כוחם בבניין מכונות הידראוליות, משאבות לחץ ואף מכונות מלחמה משוכללות, ככוח המדע האלכסנדרוני[66].

באלכסנדריה עוצבה ונקבעה הקוינה (Koine) – השפה היוונית המשותפת לכול העולם ההלניסטית, שדחקה את הדיאלקטים השונים ומכונה גם 'הדיאלקט האלכסנדרוני'. בה נערכו יצירות הומרוס ובה נקבעה רשימת עשרת הנואמים החשובים ביותר בדיאלקט האטי[67]. על רקע מקומה המרכזי של השפה היוונית, נוצר במאה השלישית לפני הספירה, "תרגום השבעים (Septuaginta) לתורה[68].

אלכסנדריה שימשה כמרכז הראשי של השירה בעולם באותו זמן והמקום בו נקבעו הקודים הפואטיים והרטוריים[69]. באותו עידן, פרחה השירה, שנפרדה משתי "אחיותיה" – המוזות של הנגינה והריקוד – ולמענה אף נוצר מונח מיוחד – "אַלכּסנדרוֹניוּת". בפעם הראשונה בתולדות התרבות האנושית, פני השירה היו מכוּונים לקוראים יותר מאשר למאזינים. לשירה הספרית (הכתובה) היה היתרון, שבה יכלו לקום לתחייה גם אותם סוגי שירה שכבר תמו לגווֹע מזמן, משום שחסרה להם בשעתם סביבה נאותה לביצועם החי. סייע לתחייתם הלך הרוח הרומנטי של העידן, שבאופן טבעי נבע מהשוואת מעמדה העלוב של יוון בזמן זה עם מעמדה המפואר בעבר. סוגי שירה אלה קמו לתחייה לא בצורתם הקודמת.  הזמן תבע פאר ודייקנות. ובאשר לתוכן, אם עיקרה של  של השירה הקדומה היה הדת, הרי ליבה של השירה החדשה היה האהבה. הרומנטיקה. הארוטיקה.”[70].

הספריה נהרסה בשנת 47 בהתפרעות של ההמון נגד יוליוס קיסר. מרקוס אנטוניוס חזר וחידש את הספריה. (ראה להלן),   אך חשיבותה ירדה במהלך השנים. בפרט בתקופה הביזנטית ונסגרה כליל לאחר הכיבוש הערבי.

אלכסנדריה הפכה תוך מאה שנים לבירה התרבותית של העולם ההלניסטי (ולאחר כיבושה על ידי הרומאים, גם לבירה התרבותית של העולם המערבי). בנין הפיתוח של העיר ופיאורה כבירת ממלכה גדולה ועשירה, הביאו שגשוג ופרנסה לאוכלוסייתה המגוונת. בתחום רובע ראקוטי התגוררה בעיקר האוכלוסייה המצרית; בעוד שבמזרחה, סמוך לחוף הים, התגוררו היהודים[71]. מרכז העיר היה מיושב ביוונים בעיקר ודוברי יוונית מלידה. הארמון, מצודתו והנמל המלאכותי שהוצמד לו, השתרע לנוכח הנמל הגדול.

בימיו של תלמי הרביעי (שלט בין 221 ל-205 לפנה"ס) החלה שקיעת הממלכה. בימי תלמי החמישי אפיפנס (210 לפנה"ס – 181 לפנה"ס),  הממלכה איבדה רבות משטחיה מחוץ למצרים וכמו כן ההשפעה הרומאית התחילה לגדול בה בצורה שסיכנה את עצמאותה. במהלך המאה השניה לפנה"ס, נכנסה הממלכה לתקופת תוהו ובוהו, וללא שלטון יציב אבדה את עצמאותה לרומא[72].

מאז מותו של תלמי השישי, ב-145 לפני הספירה, התנוונה מצרים במהירות. מלכיה לא היו מסוגלים עוד לקיים את הסדר החברתי או את החרות הלאומית. הסנאט הרומי הכתיב לה במידה גוברת והולכת את מדיניותה והציב באלכסנדריה גייסות רומאיים.

תלמי השביעי נאוס פילופטור (Neos Philopator), היה בנם של תלמי השישי וקלאופטרה השנייה. בשנת 145 לפנה"ס, זמן קצר לפני מותו בקרב, מינה תלמי השישי את בנו, תלמי פילופטור, שהיה בן שבע עשרה, לעוצר ושותף לכתר. נפילתו של לתמי השישי בקרב יצרה משבר ירושה באלכסנדריה. תלמי השמיני, שהיה באותה עת שליט בקירנה (לוב של ימינו), רצה להשיג את הכתר לעצמו וגייס לשם כך תומכים מבין בני אלכסנדריה, אתם היה בקשר בעבר. העם באלכסנדריה התחלק לשתי סיעות של תומכים. תלמי השמיני השתלט על קפריסין, הגדיל את צבאו והופיע בשערי פּילוּסיוֹן (עיר נמל יוונית ליד ימת ברדוויל, כיום בלוזה). מרביתו של הצבא תמך בתלמי השמיני. רק גדודים מעטים (בעיקר של החיילים היהודים בפיקוד חוניו ודוסתאי), תמכו  בקלאופטרה השנייה ובבנה תלמי השביעי.

ברומא החליטו להתערב ולמצוא פתרון שיחליש את התלמיים ויחזק את רומא. הם שלחו נציג שהציע הצעת פשרה, לפיה תלמי השמיני יישא את קלאופטרה השנייה לאישה ושלושתם ימלכו במשותף. קלאופטרה לא הצליחה להתנגד. לאחר מכן פרסם תלמי השמיני צו חנינה החל על כל אוכלוסיית מצרים. קלאופטרה השנייה עשתה מאמצים להגן על בנה, אך למרות זאת הצליח תלמי השמיני להרוג את תלמי השביעי, לעיניה, במהלך טקס החתונה שלו עם קלאופטרה[73].

לאחר עלייתו לשלטון של תלמי 'פיסקון' (Physcon) [74], ב-145 לפני הספירה, הוא יצא למסע נקמה באינטלקטואלים של אלכסנדריה שהתנגדו לשלטונו, הוא גירש אנשי הרוח, בלשנים, פילוסופים, פרופסורים לגאומטריה, מוזיקאים, ציירים, מורים, רופאים ואחרים ובכך שינה את פני העיר ואלכסנדריה איבדה את בכורתה כמרכז מדעי[75]. החל מתקופה זו, אלכסנדריה ייצאה מלומדים החוצה. כמו למשל, אפולוניוס הסופיסט – מדקדק שחי ככל הנראה לקראת סוף המאה ה-1 לספירה, יליד אלכסנדריה, שלימד ברומא בזמנו של הקיסר טיבריוס.

התקופה הרומית

בשנות המעבר משלטון התלמיים לשלטון הרומי, נפגעה אלכסנדריה קשה. לפי צוואתו של תלמי האחד עשר, אותו הושיבו פומפיוס וגאבינוס על הכס, עבר השלטון בירושה אל בנו תלמי השנים עשר ובתו קלאופטרה (Cleopatra) השביעית (ששמה הרשמי היא 'קלאופטרה פילופטור' (Philopator, היינו 'אוהבת אביה')[76], שהיו צריכים להינשא זה לזה ולמשול יחד[77].

בשנת 48 לפנה"ס הייתה מלחמת האזרחים ברומא בשיאה. פומפיוס, שהיה מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, הפסיד במלחמה. הוא נאלץ לנוס על חייו למצרים, בה בחר בגלל עזרתו הרבה לתלמי השנים עשר, במאבקו לחזור לשלטון במצרים בעת המרד נגדו. יתכן שקיווה לחדש את המאבק ביוליוס קיסר, באמצעות צבאה ואוצרותיה של מצרים. פותינוס (Pothinus), עוצר המלך תלמי, יזם את הריגתו, מתוך תקווה להוכיח לקיסר שהמצרים דחו כל קשר לאויביו וכי אין לו סיבה לפלוש למצרים.

ההורגים היו אכילאס (Achillas) שהיה מפקד הצבא המצרי וחייל רומאי בשם ספטמיוס. המצביא נדקר למוות בעלותו על החוף , בעוד אשתו צופה במחזה באימה מן הספינה[78]. הם ערפו את ראשו והגישו כמתנה לקיסר עם הגיעו לעיר כמה ימים לאחר מכן. מסופר כי למרות יריבותם, ביכה קיסר את אובדן עמיתו משכבר, וציווה להוציא את הרוצח להורג[79].

קיסר הגיע למצרים בראש כוח חלוץ קטן, שכלל כשמונה מאות פרשים ושלושת אלפים מאתיים רגלים כבדים (לגיונרים). הוא נכנס לאלכסנדריה בתהלוכה צבאית, השתלט על חלק ממתחם ארמון המלוכה, והחרים אותו לצורך מגוריו. התנהגותו ככובש ולא כבעל ברית, פגעה ברגשותיהם של תושבי אלכסנדריה. אחת ממטרותיו של קיסר במסעו למצרים הייתה להשיג כסף כדי לממן את שכר החיילים בצבאו. מסיבה זו הוא החליט להישאר במצרים לאחר שהושגה מטרתו המקורית, תפיסתו או חיסולו של פומפיוס. גם השינוי לרעה, שחל במזג האוויר, מנע מספינותיו לעזוב את נמל אלכסנדריה. מיד לאחר הגעתו זימן קיסר כוחות נוספים לתגבר את צבאו באלכסנדריה[80]. קלאופטרה כבשה את ליבו של יוליוס קיסר המנצח. מספרת האגדה, כשהגיעה אליו בחשאי, מגולגלת בתוך שטיח[81].

את הלילה בילתה קלאופטרה במיטתו של קיסר. למחרת בבוקר גילו תלמי השלושה עשר ויועציו את דבר בואה של קלאופטרה לארמון והמפגש האינטימי שלה עם קיסר וזעמו על כך. קיסר ערך בוררות ופרסם הודעה המבטיחה את קיום צוואת תלמי השנים עשר לשלטון משותף של שני האחים. פרסום ההחלטה הרגיע את זעם ההמון שהתאסף סביב הארמון[82]. קיסר השתכן בארמון, וקלאופטרה שכנעה אותו ברצונה להיות בעלת ברית של רומא, ובכך רכשה את תמיכתו בתביעתה לכתר מצרים, ורתמה אותו לשירות האינטרסים שלה[83]. החלטת הבוררות לא תאמה את רצונם של אנשי החצר והם הסיתו את תלמי השלושה עשר נגד קיסר וקלאופטרה. צבא של 20,000 איש החל לצעוד ממזרח לפלוסיום עד אלכסנדריה, והטיל מצור על קיסר. צבאו של קיסר התבצר בארמון, בנמל הסמוך לארמון ובאי פארוס, וחיכה לכוח תגבור שעמד להגיע מפרגמון. הוא הצליח לשמור על קשר בדרך הים עם כוחותיו מחוץ למצרים, באמצעות שריפת הצי התלמיי שנותר ללא הגנה בנמל. במהלך השריפה אחזה האש גם בספרייה הגדולה שבין כתליה אפשר היה למצוא את מחזותיו של אייסכילוס, נאומיו של סופוקלס, וחיבורים מדעיים רבים ונשרפו כ-40,000 ספרים. קיסר פיקד על הלחימה בשעות היום ובערב חזר לארמון ובילה עם קלאופטרה ועם חבריו במשתה[84]. היא ילדה לו את בנו קיסריון'.

קליאופטרה (Cleopatra) השביעית, השליטה האחרונה לבית תלמי, היתה מקדונית במוצאה. התייחסות ליופייה נמצאה גם אצל שונאיה. לימים, המשורר הרומי מרקוס אנאוס לוקאנוס (Marcus Annaeus Lucanus) חזר והתייחס ליופייה, וביקר אותה על השימוש שעשתה בו. הוא אמר שהיא ניצלה את יופייה למטרותיה ואמר ”כמו שהיופי המזיק של הלנה הביא חורבן על טרויה, כך גם זה של קלאופטרה, שהבעיר את מלחמת האזרחים של רומא“. היא הושמצה על ידי משוררים רומים שונים כמפתה זרה. המשורר פרופרטיוס (Propertius) כינה אותה "המלכה הזונה", הורטיוס (Quintus Horatius Flaccus) כינה אותה "הבושה של מצרים"[85].

השכלתה היתה לא פחותה מיופיה. היא הייתה יותר אינטליגנטית והרבה יותר משכילה מאנטוניוס. בהיותה בקיאה בהיסטוריה, בספרות ובפילוסופיה היוונית.. דיברה כמה שפות, בנוסף ליוונית ולמצרית. על פי פלוטרכוס, קלאופטרה "ידעה את לשונותיהם של עמים רבים" ולרוב לא נזקקה למתורגמן, גם עם שכניה מצפון-מזרח: "לרובם השיבה את תשובותיה בעצמה…לעברים, לערבים, לסורים".[86]

קלאופטרה דאגה למצבם של המצרים וגילתה התעניינות בדתם. יכולתה הפוליטית הצליחה להחזיק אותה בשלטון במשך שני עשורים[87]. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה[88]. היא הקדישה את חייה הסוערים לחידוש עוצמתה של מצרים. יוסף בן מתתיהו קובע שהייתה "בעלת חשיבות גדולה ביותר מכל נשי זמנה", אך עם זאת אינו מסתיר את העוינות שלו כלפיה. הוא מכנה אותה "מרשעת", "שטופה במותרות" ו"משועבדת ליצריה" וטוען כי "לא נבצר ממנה כל עָול וכל מעשה רשע, על כל אשר עוללה".[89]

כשנרצח קיסר הימרה על גנרל רומי אחר, מרקוס אנטוניוס, שהתאהב בה, לאחר שהופיעה לפניו בספינה מקושטת, לבושה כאפרודיטה.

בן מתיתיהו  טוען גם כי לא נמנעה משוד מקדשים וקברים "בעד בצע כסף" וששום דבר לא הספיק לה ולכן "הייתה מציקה תמיד לאנטוניוס שיגזול משהו מאחרים ויעניק לה". הוא מדגיש את שליטתה באנטוניוס, שאת לבו צדה "בנאפופיה" והוא "נלכד בשחיתות אהבתה" ואף "היה לה לעבד", וטוען כי "כוחה היה גדול ביותר מחמת תשוקתו אליה" והיא לא פסקה מלהסית אותו לפגוע בכל שליטי האזור ולתת לה את מדינותיהם ומלבדו עוד "רבים הסיתה בשיגעונה לעשות מעשי רעה"[90]

קלאופטרה היתה מעורבת בנעשה בארץ ישראל. בשנת 40 לפנה"ס ברח הורדוס מפני הפרתים ונסע למצרים. כאשר הגיע לאלכסנדריה, קיבלה קלאופטרה את פניו והציעה לו לפקד על צבאה במלחמה שתכננה לאסור על אויביה, אבל הורדוס דחה את בקשתה והמשיך בדרכו לרומא, לקבל מאנטוניוס ואוקטביאנוס את מלכות יהודה[91]. יוסף בן מתתיהו כותב כי קלאופטרה "פרשה את רשת תאות בצעה על היהודים והערבים וחבלה מזמות למגר למות את שני מלכיהם, את הורדוס ואת מַלְכּוּ" לטענתו היא דרשה מאנטוניוס "את יהודה ואת ארץ הערבים" וזממה להפוך את סוריה לקניינה[92]. אולם אנטוניוס נמנע מלפגוע במלכים עצמם ולקח רק חלקים מכל אחת משתי הארצות ונתן לה[ובכללם גם את "ארץ התמרים בחבל יריחו, אשר שם מקום הצרי"[93]..

בשנת 37 לפנה"ס, במקביל לפתיחת מסע המלחמה של אנטוניוס בפרתים, ביקרה קלאופטרה בארץ יהודה, שם הצליח י הורדוס "לשכך את כעסה" על כך שלא קיבלה את כל מבוקשה וחכר ממנה את חבלי ארץ יהודה וערב שנתן לה אנטוניוס, בנוסף להכנסות הצרי והתמר[94]. קלאופטרה התעניינה מאוד בנעשה בממלכת יהודה ושמרה על קשר קרוב עם אלכסנדרה החשמונאית, שהפכה לחמותו של הורדוס[95].

אוקטביאנוס הפעיל את כל משאביו בסנאט הרומי כנגד אנטוניוס, וכן טיפח את שנאת הזר והשנאה המגדרית נגד "הפילגש המצרית". במכתביו אל הסנאט ובנאומיו לפני העם, הכריז אוקטביאנוס כי קלאופטרה היא מכשפה שכישפה את אנטוניוס והפכה אותו מגיבור רומאי למצרי שטוף זימה החי במצרים, ששכח את רומא מולדתו[96]. הסנאט, בהנהגת אוגוסטוס, הכריז על הנאהבים מאלכסנדריה מלחמה.

לימים, התעמולה האוגוסטנית ביצעה בדמותה דמוניזציה, כך למשל ורגיליוס, מציגה כ"אשתו המצרייה אללי [של אנטוניוס], ההולכת בעקבותיו" ואינו שוכח להעיר שמדובר ב"חילול הקודש", שמתורגם ל"אללי"[97]. קליאופטרה השביעית, השכילה לשמור על שלטון בית תלמי ותור הזהב ההלניסטי עד שהתאבדה לאחר התאבדות אהובה אנטוניוס בעקבות הפסדו בקרב אקטיום, שנת 30. במותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה הלהיבה את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.

בימיו של אוגוסטוס קיסר, המשיכה העיר להתפתח והיא נשארה העיר השניה בגודלה בעולם אחרי רומא והמטרופולין של המזרח הרומי. הקיסרים הרומיים תמכו במוזאיון, לאחר כיבושה של מצרים.

דומה וגדול מדעניה של אלכסנדריה ,היה קְלָאוֹדִיוּס פְּתוֹלֶמָאיוֹס, שחי בתקופה הרומית (100 לערך – 168 לספירה), המוכר בקצרה בשם תַּלְמַי Ptolemy). הוא היה בן למשפחת מהגרים יוונית, שנולד בתבי שבמצרים העליונה  וחי באלכסנדריה בתקופה הרומית, במאה הראשונה לפני הספירה. יצירתו העיקרית נקראה 'מדריך לגיאוגרפיה' (Geography). יצירה אחרת , שהשתמרה בשמה הערבי 'אלמגסטר' (Almagest), סיכמה את כולה ידוע במתימטיקה ובאסטרונומיה עד זמנו. ביצירה זו מזכיר פטולמאוס את מכשיר הניווט איצטרולב. הוא חיבר ספר בנושא האסטרולוגיה (ה"טטראביבלוס"). כמו  חיבר גם ספרים בנושא מוסיקה ואופטיקה. החיבור בנושא האחרון נשמר בתרגום לערבית. ידוע מכתם (אפיגרמה) שלו: "ידוע לי שבן תמותה אני ובר יום, אך כאשר מחפש אנוכי אחר המון כוכבים, אין רגלי נטועות באדמה, לצד זאוס אנוכי ניצב, הלום שיקוי האל-מוות" .

על פי תורתו כדור הארץ עומד במרכז היקום, וסביב לו גרמי השמיים, לפי הסדר הבא: הירח, כוכב חמה, נוגה, השמש, מאדים, צדק ושבתאי. מעבר למסלולו של שבתאי היו קבועים כוכבי-השבת[98]. התיאוריה הגיאוצנטרית שלו הפכה, אומנם, ברבות הימים למלה נרדפת לטעות אסטרונומית, אך למרות זאת נתפס תלמי כמדען גדול, והישגיו משמשים אותנו עד היום. לא היה תחום במדעי הטבע שלא חקר. עבודתו בנושא טריגונומטריה נחשבת לחשובה ביותר בעת העתיקה[99]. הוא היה חלוץ במיפוי שיטתי, בהמצאת קווי רוחב ואורך, במחקרים באופטיקה ובתורת ההרמוניה ועוד. חיבוריו הועברו למערב על ידי הערבים, שהעריצו את גדולתו. גילוים המחודש בתקופת הרנסנס פתח את השער לעולם המדע המודרני[100].

סמוך לתחילת הספירה הנוצרית הייתה אלכסנדריה מרכז המדע והחכמה בעולם העתיק והעיר השנייה בגודלה באימפריה הרומית אחרי רומא כבר כתבת את זה. במרוצת הזמן הייתה לעיר מסחר חשובה ביותר בעולם העתיק. רציפים ארוכים השתרעו על חופה, ואניות באו אליה ממזרח וממערב.  כפי הנראה, במאה ה-1 לספירה מנו תושבי העיר כמיליון נפש[101]. בעיר תססו רגשות אנטי רומיים ומדי פעם פרצו בה מהומות אלימות. מצרים יכלו לזכות באזרחות הרומית, לאחר שהפכו לאזרחים אלכסנדרוניים. הקיסר הרומאי טריינוס, פתח נתיב מים אל קליסמה (סואץ של ימינו) על ידי חיבור בין תעלות ושלוחות של הנילוס וכך יכלו אניות רומיות, להפליג מן הים התיכון לים האדום[102].

במרד התפוצות (בין השנים 115–117 לספירה), שבמהלכו התקוממו היהודים בקירנאיקה, קפריסין ואלכסנדריה כנגד הקיסר הרומי טרייאנוס, בעת שהוא היה במסע מלחמתי כנגד הפרתים, נגרם נזק רב לאלכסנדריה[103] (ראו בהרחבה, באתר זה: הקהילה היהודית באלכסנדריה. הקיסר הדריינוס, יורשו של טריינוס, הטיל על הארכיטקט דקריאנוס (Decrianus), לבנות אותה מחדש. המפנה המוחלט לרעה במצבה של העיר, חל בימי קארקלה (Caracalla), שטבח בתושביה, בשנת 215 לספירה, עקב הסטירה שהפיצו בגנותו, לאחר שרצח את אחיו ג'טה (Geta). לפי דיו קסיוס, הוצאו להורג, עשרים אלף תושבי העיר.

ספטימיה זֶנוֹבּיה (Septimia Zenobia), מלכת פלמירה (תדמור), שתקפה את הפרובינציות הרומית במזרח,  השתלטה לזמן מה על אלכסנדריה, בשנת 273 [104], אבל הובסה על ידי .הקיסר אורליאנוס (Aurelianus)[105]. בזמנו, ספגה אלכסנדריה מכה נוספת, כששריפה שפרצה בה החריבה חלק גדול של העיר. הספרייה נשרפה כליל. מאז מתאבל עליה עולם התרבות כולו.

למרות ההרס, המשיך המוזאיון לפעול, עד תקופת הקיסר הביזנטי תאודוסיוס (Flavius Theodosius Augustus), בסוף המאה הרביעית לספירה. כך למשל פעל בו המתמטיקאי היווני דיופנטוס (Diophantos), שחיבר כמה ספרים ביניהם 'אריתמטיקה', שהכיל 13 ספרים (נשתמרו רק ששה). בחיבור זה התקרב למושגי האלגברה, יותר מכול מתמטיקאי אחר. אוצר המוזאיון האחרון היה תאון (Theon), שהיה מתמטיקאי ואסטרונום. במבין חיבוריו השתמרו פירושים לאלמגסט וללוחות האסטרונומיים של תלמי.  הוא גם ערך מהדורה של חיבורו של אוקלידס.

בתו היפטיאה (Hypatia), ידעה היטב מתימטיקה ואסטרונומיה. ניהלה בית ספר לפילוסופיה, הורתה מתימטיקה והיתה דמות בולטת בחוגים האינטלקטואליים בעיר. דעותיה ופעילותה בתחום זה ואולי גם ועורבותה בתככים הפוליטיים העלו עליה את חמתו של המון נוצרי שערך בה לינץ' אכזרי. מותה של היפטייה, סימל את תור הזהב התרבותי, שאלכסנדריה שימשה לו במה[106].

ראו בהרחבה: באתר זה: אלכסנדריה שלחוף הים התיכון

הקהילה היהודית

חלק מהפריחה הכלכלית של המאה ה-1 לפני הספירה ואילך, יש לזקוף לזכותו של הקיבוץ היהודי הגדול שחי בעיר. באלכסנדריה ההלניסטית חיה קהילה יהודית עשירה, תוססת ותרבותית. חוקרים מעריכים כי בתקופה זו חיו במצרים כמיליון יהודים, שהיוו כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

להמשך קריאה, ראו: הקהילה היהודית באלכסנדריה.

הערות

[1] הריסות העיר העתיקה נמצאות תחת הכפרים קום ג'ייף (Kom Gi’eif), אל ניביירה (el-Nibeira) ואל ניגראש (el-Niqrash) [Su (3 March 2009). "Kom Gi'eif (Naukratis)". egyptian monuments.]  [.

[2] ציטוט: "מספרים על תלס שנסע במצרים, ומשם הביא ליוונים את מדע הגיאומטריה. מה שהמצרים ידעו על גיאומטריה היו בעיקר כללי אצבע, ואין סיבה להאמין שתאלס הגיע להוכחות דדוקטיביות, כמו שגילו מאוחר יותר היוונים." Bernard Russell, History of Western Philosophy (London, 1961).

[3]  אתר האינטרנט של המוזיאון הקנדי.

[4] איתן בורשטיין, לקסיקון העולם הקלסי, הוצאת PERTINAX, 2015 (להלן: לקסיקון העולם הקלאסי), עמ' 98-99.

[5] דבי הרשמן, סיווא [כך] ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין,

[6] מקובל לחשוב כי ההיסטוריון הגרמני יוהאן גוסטב דרויזן, היה הראשון שטבע את הביטוי "הלניזם" (בגרמנית: Hellenismus, הלניסמוס) כדי לציין את התפשטות התרבות היוונית מזרחה ואת מיזוגה עם התרבויות המקומיות. התרבות ההלניסטית מהווה מושג רחב, מורכב ולעיתים סותר, האוצר בתוכו מזיגה בין התרבות ההלנית לתרבויות המקומיות. התרבות ההלנית שיקפה מטען גדול של מהויות, גישות, שפות, אורחות חיים ועוד

[7] איתן בורשטיין, לקסיקון העולם הקלסי, הוצאת PERTINAX, 2015 (להלן: לקסיקון העולם הקלאסי), עמ' 101.

[8] The History of Alexander the Great", Pseudo-Callisthenes, Ernest Alfred Wallis, 1889, p.161 ; Fraser, P. M. (1996). Cities of Alexander the Great

[9] חנה סץ, "אלכסנדריה וסיווה: לצידו של אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין

[9] דבי הרשמן סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין, (מס' גיליון ושנת פרסום) להלן: דבי הרשמן, סיווא ואלכסנדריה

[10] שם

[11] שמו המלא של ספרו של קרטיוס  הוא Historiarum Alexandri Magni Macedonis Libri Qui Supersunt – "כל הספרים על תולדות אלכסנדר הגדול ממוקדון שהשתיירו לימינו". חלקים גדולים מן החיבור חסרים: מבין 10 ה"ספרים" (פרקים) שהקיף החיבור שרדו 8 בלבד; שני הספרים הראשונים אבדו. הספר אינו כתוב בסדר כרונולוגי, וניכר כי כותבו אינו בעל מומחיות צבאית או מדינית. ברם, זהו המקור הקדום הטוב ביותר לתקופת אלכסנדר הגדול ששרד לימינו.. פילולוגים אחדים סבורים, כי "קורטיוס רופוס" הוא פסבדונים, וכי זהותו ההיסטורית האמיתית של רופוס נשתכחה עם השנים ואבדה.

[12] חנה סץ מסע אחר און ליין

[13] דבי הרשמן, סיווא ואלכסנדריה

[14] המקור העתיק היחידי שמספק מידע על דיודורוס, חוץ מחיבורו של דיודורוס עצמו, הוא הירונימוס, שמציין שבשנת 49 לפנה"ס הפך דיודורוס לאישיות חשובה.

חיבורו של דיודורוס, "ביבליותקה היסטוריקה" ("הספרייה ההיסטורית"), שחלק גדול ממנו נשתמר, הוא היסטוריה אוניברסלית מימי קדם ועד מלחמת גאליה (58–50 לפנה"ס) של יוליוס קיסר.

הספר מוזכר בספרו של פליניוס הזקן "תולדות הטבע", בו הוא משבח את דיודורוס על כך שבחר לקרוא לחיבורו ההיסטורי, בניגוד להיסטוריונים היוונים האחרים, בשם הפשוט "הספרייה"

[15] גדעון ביגר מעיר, כי  שטח העיר לפי המידות הללו היה 240 דונם, כלומר כרבע מהעיר העתיקה של ירושלים כיום.

[16] https://en.wikipedia.org/wiki/Attic_talent

[17]  דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר יז, 52, 6.

• [18] Casson, Lionel, Libraries of the ancient world, Yale, US, 2001, p. 31

[19] ויליאם דורנט, תולדות התרבות, כרך ב', חיי יוון, הוצאת ניומן, תל אביב, עמ' 315

[20] תלמי השלישי עלה לכס המלוכה ב-246 לפנה"ס ואז התגלע סכסוך בינו לבין אנטיוכוס השני מלך סוריה. אנטיוכוס השני התחמק מההסכם שהיה בינו לבין אביו של תלמי השלישי להעמיד את אחותו של תלמי השלישי, ברניקי, למלכה, ואת בנה ליורש העצר. לקראת סוף ימיו שינה את דעתו והמליך את בנו מאשתו השנייה לאודיקה, ששמו היה סלאוקוס השני. לאודיקה שלחה שליחים להרוג את בנה של ברניקי ואחר כך איימה על ברניקי עצמה שהתבצרה במצודה הסמוכה לאנטיוכיה.[ שצמן ישראל, אנציקלופדיה של העולם הקלסי, ספריית מעריב, 1981, עמ' 497.}

[21] גולן דוד, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים, תשמ"ז, עמ' 223.

[22] תולדות התרבות, עמק 546

[23] לקסיקון לעידן הקלאסי, עמ' 102

[24] תולדות התרבות, עמ' 547

[25] קיצור תולדות התרבות העתיקה, פרוייקט בן יוהדה.

[26] P. M. Fraser, Ptolomaic Alexandria, Oxford, 1972, p. 143

[27] אִיסִיס (בלטינית: Isis) הייתה אוניית-דגן רומית ענקית מאמצע המאה ה-2 לספירה בקירוב. היא השתייכה לצי הדגן האונייה מתוארת על ידי הרטוריקן והסאטיריקן היווני לוקיאנוס בחיבורו "האונייה או המשאלות" (ויקיפדיה)

[28] Lionel Casson, The Ancient Mariners. Princeton, Princeton University Press, 1991. (2nd edition), p. 188 (ויקיפדיה)

[29] פולחנו של סרפיס נבע מהאמונה, כי הפר אפיס של מוף, הפך לאוסיריס לאחר מותו וכונה אוסוראפיס.

[30] קרברוס היה שומר השאול. בנם של טיפון ואכידנה.  מתואר בדרך כלל ככלב ענק ומפלצתי בעל שלושה ראשים וזנב דרקון, בגרסאות אחרות (הסיודוס) 50 או מאה ראשים. מדי פעם מתואר גם כבעל זנב נחש שהוא מכשכש בו בידידות בפני הבאים להאדס, אבל בולע את מי שרוצה לצאת משם (תיאוגניה), וכן מספר גדול של ראשי נחשים על גבו. תפקידו העיקרי של קרברוס הוא למנוע מן המתים לחזור לעולם החיים. אולם ישנן מספר אגדות במיתולוגיה היוונית והרומאית שמתארות גיבורים שהצליחו לחמוק ממנו או להביסו.

[31] T. A. Brady, The Reception of the Egyptian Cults by the Greeks, Cumonts, Oriental Religions’ 1935 (ויקיפדיה)

[32] לקסיקון לעולם הקלאסי, עמ' 101

[33] יואל רפל, "הקהילה היהודית באלכסנדריה", מסע אחר און ליין

[34] תמר הגר, "7 פלאי העולם העתיק", מסע אחר און ליין

[35] יוסף בן מתיתיהו, מלחמות, ד', 10, 5.

[36]  מלחמת היהודים ה, ד, א. תודה לגדעון ביגר על הערתו

[37] אחמד אבו טולון (883-835), היה בנו של ממלוכ, שמונה להיות מושל במצרים מטעם בית עבאס. אבן טולון קיבל הוראה מהחליפה לדכא את המרד בארץ ישראל של המושל אמג'ור. טולון אכן כבש את אזור א-שאם (ארץ ישראל וסוריה), אך סיפח את השטח למצרים והפסיק את תשלומי המיסים לבגדאדהיה המייסד והראשון מבין שושלת של שליטים טולוניים, ששלטו במצרים במשך 37 שנים, ומתוקף כך גם בארץ ישראל ובירושלים. (גריפית, ה. ס., ארץ הקודש וטקסטים בערבית קדומה, "קתדרה" לתולדות ארץ ישראל וישובה, תשרי תשנ"ד, ספטמבר 1993, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים.)

[38] ראו באתר זה: אבן בטוטא

[39] תמר הגר, 7 פלאי העולם העתיק, מסע אחר און ליין

[40] דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים,  תשמ"ג, (להלן: תולדות

ה עולם ההלניסטי), עמ' 239

[41] מוזאיונים שכאלה נבנו במספר ערים ברחבי העולם ההלניסטי, ביניהם באתונה.

[42] דמטריוס איש פָלֶרוֹן ;‏ 350 לפנה"ס – 283 לפנה"ס) היה פילוסוף ומדינאי אתונאי ותלמידו של אריסטו. שימש במשך עשר שנים (307–317 לפנה"ס) כאפיסטטס (מושל) של אתונה מטעמו של עוצר מוקדון קסנדרוס. ב-307 לפנה"ס גורש מהעיר על ידי מתנגדיו הפוליטיים, עקר לתבאי ומשם המשיך לאלכסנדריה שבמצרים, שם נפטר.

[43] במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות. אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמים.

[44] דמטריוס איש פָלֶרוֹן (350 לפנה"ס – 283 לפנה"ס) היה פילוסוף ומדינאי אתונאי ותלמידו של אריסטו. שימש במשך עשר שנים (307–317 לפנה"ס) כאפיסטטס (מושל) של אתונה מטעמו של עוצר מוקדון קסנדרוס. ב-307 לפנה"ס גורש מהעיר על ידי מתנגדיו הפוליטיים, עקר לתבאי ומשם המשיך לאלכסנדריה שבמצרים, שם מת.

[45] El-Abbadi, Mustafa, The life & fate of the ancient library of Alexandria, Paris, France, 1990., pp. 81-82

[46] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 239

[47] ליקיאון (ביוונית: Λύκειον), היתה חורשה שהוקדשה לאל היווני אפולו, ליד אתונה. אחד משמותיו של אפולו היה אפולו ליקיוס ( (Apollo Lyceios, כלומר אפולו מהיישוב ליקיה ועל פי השם הזה נקראה החורשה. ליד החורשה היה גימנסיון בו לימד אריסטו את תלמידיו ומכאן נגזר שמו של בית ספר זה ל"ליקיאון". מהשפה היוונית התגלגלה המילה דרך הלטינית ככינוי לבית ספר גבוה. כיום משמשת בדרך כלל במשמעות של בית ספר תיכון ונעשה בה שימוש בעיקר בארצות קתוליות לשעבר, ובקרב דוברי שפות רומאניות; "ליסאו" (Liceo) בספרדית, "ליסֶה" (Lycée) בצרפתית, "ליצאום" (Lyzeum) בגרמנית.

[48] האסכולה הפריפטטית (περιπατητικός) הייתה אסכולה פילוסופית שנוסדה על ידי אריסטו באתונה בשנת 335 לפנה"ס. אריסטו נהג ללמד כשהוא מתהלך בחברת תלמידיו בשבילים מכוסים (peripatoi ביוונית). שבילים אלה הקיפו את בנייני הליקיאון. הפריפטטים היו מדענים ומלומדים שהקדישו את זמנם למחקר ועסקו בזואולוגיה, בוטניקה, ביוגרפיה, היסטוריה של המדע, פילוסופיה, ספרות ומשפטים

[49] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 239-240

[50] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 240

[51] תולדות העולם ההלניסטי), עמ' 239

[52] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 240

[53] אוקלידס ידוע גם כ"אוקלידס מאלכסנדריה", (365 לפנה"ס – 275 לפנה"ס) פירוש שמו הוא פרסום או תהילה טובה. .היה מתמטיקאי יווני הנחשב לאבי הגאומטריה. הוא היה פעיל באלכסנדריה במהלך שלטונו של תלמי הראשון (323-283 לפני הספירה). בספרו "היסודות" ערך בצורה שיטתית את מרבית הידע המתמטי והתוצאות המתמטיות שנצברו עד לאותה תקופה. בספרו "היסודות" הסיק אוקלידס את העקרונות של מה שנקרא כיום בשם "גאומטריה אוקלידית" מאוסף קטן של אקסיומות. ספר זה הוא אחת היצירות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה, והיה ספר הלימוד המרכזי במתמטיקה (במיוחד בגאומטריה) מזמן פרסומו עד סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20. אוקלידס כתב גם על פרספקטיבה, חתכי חרוט, גאומטריה כדורית וריגורוזיות.

[54] El-Abbadi, Mustafa, The life & fate of the ancient library of Alexandria, Paris, France, 1990., pp.  81-82

[55] אַפּוֹלוֹנְיוּס מרוֹדוֹס ( Apollonius Rhodius,) היה משורר יווני בן המאה ה-3 לפנה"ס ומנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. יצירתו המפורסמת ביותר היא הפּוֹאֵמָה הַאֵפִּית ארגונאוטיקה, המספרת את קורותיהם של הגיבורים המיתולוגיים יאסוֹן והארגונאוטים וחיפושיהם אחר גיזת הזהב. מוצאו של אפולוניוס אינו מרודוס כי אם ממצרים ההלניסטית. הוא חי ברודוס תקופת מה, ושם אימץ את הכינוי "הרודי" או "איש רודוס".

[56] ארטוסתנס יליד קירנה 276, קירנה –היה מתמטיקאי, גאוגרף ואסטרונום יווני. הישגו החשוב ביותר הוא מדידת היקף כדור הארץ לראשונה. הישג בולט נוסף שלו הוא הצגת שיטה למציאת כל המספרים הראשוניים (עד למספר נתון), הקרויה על-שמו: הנפה של ארטוסתנס. בנוסף, ארטוסתנס התעניין במדעי היקום, בשירה, בתיאטרון, בספרות, בגאוגרפיה, באתלטיקה (בצעירותו), במתמטיקה ובטבע. בשנת 240 לפנה"ס מונה על ידי תלמי השלישי כיורשו של אפולוניוס מרודוס כמנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. מת באלכסנדריה ב 194 לפנה"ס,

חיבר ספרים ברבים מתחומי ידיעותיו (כ-50 חיבורים שלו נזכרים במקורות שונים). רוב החיבורים שלו אבדו, ורק אחדים נמצאו. כמשורר, חיבר שירים על נושאים מיתולוגיים, שנועדו, לדבריו, לשעשוע ולא ללמידה. ארטוסתנס בלט גם בתחום הספרות; ספרו על סדר הזמנים היה ניסיון ראשוני בקביעת זמנים למאורעות ספרותיים ומדיניים חשובים ממלחמת טרויה עד מותו של אלכסנדר מוקדון.

[57] היפרכוס נולד בניקאה (Nikaia), כיום אִיזְנִיק שבטורקיה, ומת ככל הנראה באי רודוס. ידוע כי פעל בין השנים 147 לפנה"ס ו-127 לפנה"ס. נחשב לגדול הצופים בכוכבים ובעיני אחדים לגדול האסטרונומים של העת העתיקה. הוא היה היווני הראשון שפיתח מודלים כמותיים ומדויקים של תנועת השמש והירח. לצורך כך השתמש בתצפיות האסטרונומיות ובידע שהצטבר במשך מאות שנים אצל הכשדים שבבבל. הוא גם היה הראשון אשר יצר טבלה טריגונומטרית, שאפשרה לו לפתור כל משולש. בעזרת התאוריות הסולאריות והלונאריות והטריגונומטריה המספרית שלו, היה כנראה הראשון שפיתח שיטה אמינה לחיזוי ליקויי חמה. הישגיו האחרים כוללים את גילוי הנקיפה (פרצסיה) של נקודות השוויון, חיבור קטלוג הכוכבים הראשון של העולם המערבי וכפי הנראה גם את המצאת האצטרולב. הסינתזה של פטולמאוס קלאודיוס (תלמי), שפעל שלוש מאות שנים אחרי היפרכוס והסתמך עליו, דחקה בסופו של דבר את עבודתו. היפרכוס כתב לפחות ארבעה-עשר ספרים, אך מכולם נשתמר על ידי מעתיקים מאוחרים רק הקומנטאר שלו על הפואמה האסטרונומית המפורסמת של אראטוס (Aratos). משום כך ידיעותינו אודות היפרכוס מועטות יחסית.

[58] חתך חרוט (נקרא גם חתך קוני או שניונית) הוא הצורה הגאומטרית המתקבלת כאשר מישור חותך חרוט (קונוס). צורת חתך החרוט תלויה בזווית שבה המישור חותך את החרוט.

[59] פרנצ'סקו  מאורוליקוס (1494 – 1575) היה איש אשכולות, אסטרונום ומתמטיקאי איטלקי ממוצא יווני מתקופת הרנסאנס. תרם תרומות משמעותיות בתחומי הגאומטריה, האופטיקה, חקר חתכי חרוט, מכניקה קלאסית, מוזיקה ואסטרונומיה. מאורוליקוס נולד במסינה שבסיציליה, למשפחה ממוצא יווני אשר התיישבה באי, כנראה לאחר כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453. מאורוליקוס קיבל חינוך רחב. אביו, אנטוניו, היה רופא ולמד אצל החוקר היווני המפורסם קונסטנטין לסקאריס. כמו כן היה אחראי על ביצורי העיר מסינה..

[60] היה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, שנחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17. תמך במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, לפיו כדור הארץ סובב סביב השמש ואינו מרכז היקום, כפי שהייתה העמדה המקובלת באותה העת. נודע בעיקר בזכות החוקים שניסח אודות התנועה הפלנטרית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם "חוקי קפלר", שהיוו את אחד מהיסודות עליהם בנה ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי.

קפלר חי בתקופה בה לא הייתה הבחנה ברורה בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והשפעתם ההדדית של שני התחומים, בנוסף לאמונתו הדתית של קפלר, ניכרת ברבים מכתביו.

[61] כתלמיד בבית הספר של אוקלידס, החל ארכימדס (287 – 212 לפנה"ס)) את דרכו בלימוד עבודתו שלו ושל ממשיכיו, אך עד מהרה עבודתו עלתה בהרבה על כל קודמיו . הוא היה בין הראשונים ליישם את המתמטיקה לחקר תופעות פיזיקליות, וייסד את מדעי ההידרוסטטיקה והסטטיקה בכך שתיאר את החוק הראשון של ההידרוסטטיקה (הידוע כחוק הציפה או חוק ארכימדס) ותיאר גם את החוק עליו מבוסס המנוף, המכשיר עליו מבוססת המכניקה. הוא יישם את הכלים המתמטיים שפיתח לחקר בעיות הידרוסטטיות הנוגעות ליציבותם של גופים במים (בספרו "על גופים צפים"), וגם יישם את הידע הזה בבניית הספינה הגדולה ביותר שנבנתה בעת העתיקה, הסירקוזיה. בנוסף לתגליות בתחומי המתמטיקה, הגאומטריה, והפיזיקה, תכנן ארכימדס מכונות רבות שהיו חדשניות מאוד. נזקפות לזכותו המצאות חדשניות רבות, ביניהם משאבת הבורג המפורסמת שלו, מערכות גלגלות מורכבות, ומכונות מלחמה הגנתיות שנועדו להגן על מולדתו סִירָקוּסַאי (סירקוזה) מפלישת רומי. ההיסטוריונים של רומא העתיקה הראו עניין רב בארכימדס וכתבו חיבורים רבים על חייו ועבודתו. העתקים ספורים של חיבוריו שרדו במהלך ימי הביניים, והיוו מקור משפיע של רעיונות עבור מדענים במהלך הרנסאנס, במהלך המהפכה המדעית ועד לימינו. ארכימדס נהרג במהלך המצור על סירקוסאי. על פי האגדה, בזמן הפלישה הרומאית לסירקוסאי, ארכימדס היה שקוע כולו בלימוד צורה גאומטרית שצוירה בחול, ולפיכך לא השיב לשאלות התיחקור של חייל רומאי. כתוצאה מכך דקר אותו החייל למוות. היסטוריון המתמטיקה אריק טמפל בל מנה את ארכימדס כאחד משלושת המתמטיקאים הגדולים בכל הזמנים, יחד עם סר אייזק ניוטון וקרל פרידריך גאוס,.

[62] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 241-

[63] אריסטרטוס (257-180 לפניה ספירה(, נחשב לאבי הפיזיולוגיה (תפקוד האיברים) והנוירופיסיולוגיה (תפקוד העצבים). חילק את העצבין לתושתיים ומוטוריים. קטעים מחיבוריו

[64] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 241-242

[65] carborough "Celsus on Human Vivisection at Ptolemaic Alexandria", Clio Medica. Acta Academiae Internationalis Historiae Medicinae. Vol. 11, 1976

[66] תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 241

[67] הרשימה נקבעה על ידי אריסטופנס מביזנטיו ואריסטרכוס מסמותרקי.  (לקסיקון לתרבותה קלסית, עמ' 488

[68] הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה על ידי יהודים וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. בראשיתו, התרגום נועד לשמש את היהודים דוברי-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. בהמשך, עם אימוצו של התרגום לחיק הנצרות, הוא ננטש על ידי היהדות והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. האוסף המלא של תרגום השבעים כולל כ-50 חיבורים אשר רבים מתוכם לא נכללו בקאנון המקראי ונדחו על ידי חז"ל. בין הטקסט שקיים בנוסח המסורה לבין הטקסט של תרגום השבעים יש לעיתים הבדלי נוסח, סגנון, מינוח ולעיתים ישנם אף הבדלים בסדר העריכה של הפרקים בחיבור.

[69] הרשימה נקבעה על ידי אריסטופנס מביזנטיו ואריסטרכוס מסמותרקי.  (לקסיקון לתרבותה קלסית, עמ' 488

[70] תדאוש ז'לינסקי, קיצור תולדות התרבות העתיקה, (תרגום: גדליה אלקושי (כרך ב: התרבות ההליניסטית והתרבות הרומית (ממותו של אלכסנדר מוקדון ועד לנעילת האקאדמיה באתונה (323 לפסה"נ–521 לסה"נ))

[71] צ'ריקובר, היהודים במצרים, עמ' 21-23

[72]   William Smith,  A Dictionary of Greek and Roman biography and mythology. 1849, Vol, 3  p. 591

Author: Smith, William, Sir, ed. 1813-1893.

[73] דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: מאגנס, עמ' 758-757,

[74] תלמי השמיני ("אֵאוּאֵרְגֵטֶס" שמשמעותו "גומל החסד" או "המיטיב", Εὐεργέτης; משנת 182 לפנה"ס לערך – עד  116 לפנה"ס) היה מלך במצרים התלמיית, המלך השמיני מבית תלמי. מלך בין השנים 170–163 ובין 145–131 ובין 116-127 לפנה"ס. היה בנם של תלמי החמישי וקלאופטרה הראשונה. היה ידוע בשל השמנת היתר שלו בכינויו "פיסקון" ("Physcon" או "Phúskōn"), כלומר נקניק או כרס.

[75] Reviewed Work: Ptolemaic Alexandria by P. M. Fraser

Review by: E. Badian

1. M. Fraser, Ptolemaic Alexandria , The Classical World, Vol. 68, No. 7 (Apr. – May, 1975, Published By: The Johns Hopkins University Press, ), pp. 450-452 (

[76] השם "קלאופטרה', נושא בסיפא את השורש שמשמעו 'אב' ואת התיבה 'קלאוס', שפירושו תהילה

[77] תולדות התרבות, עמ' 171

[78] פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות יוסף ג. ליבס, מוסד ביאליק, ירושלים 1962.

[79] צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 197

[80] Adrian Goldsworthy, Antony and Cleopatra, Yale University Press, 2010, p. 345-346

[81] סיפור המפורסם המופיע בסרטים ובציורים, בהם נראית קלאופטרה מגיחה מתוך שטיח, אינו מופיע במקורות

[82] Adrian Goldsworthy, Antony and Cleopatra, Yale University Press, 2010, p. 359-360

[83] דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 778

[84] Adrian Goldsworthy, Antony and Cleopatra, Yale University Press, 2010, p. 363-364

[85] http://penelope.uchicago.edu/~grout/encyclopaedia_romana/miscellanea/cleopatra/bust.html

[86] פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק כז (תרגום ליבס).

[87] Duane W. Roller, Cleopatra: A Biography, p. 47

[88] Duane W. Roller, Cleopatra: A Biography, p. 17

[89] וסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, סעיפים 103-88.

[90] נגד אפיון, מאמר שני, פרק ה.

Adrian Goldsworthy, Antony and Cleopatra, Yale University Press, 2010, p. 478-481

[91] וסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יח, פסקה ה.

[92] Adrian Goldsworthy, Antony and Cleopatra, Yale University Press, 2010, p. 616-617

[93] וסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יח, פסקה ד.

[94] וסף בן מתתיהו, שם, ספר א, פרק יד, פסקה ב.

[95] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרקים ב-ג, סעיפים 49-23.

[96] דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 781

[97] לקסיקון לעולם הקלאסי, עמ' 628

[98] תלמי הסביר כי כוכבי-הלכת נעים במסלול לולייני המקיף מסלול מעגלי סביב הארץ. עבור כל כוכב לכת הניח תלמי מעגל ראשי סביב הארץ (שמרכזו אינו חופף למרכז כדור הארץ) ומעגל משנה שמרכזו על היקף המעגל הראשי והכוכב נע על היקפו. תנועת הכוכב הנצפית היא לכן צירוף תנועות שני המעגלים. דגם זה אומץ על ידי הכנסייה הקתולית, וכך החזיק מעמד כ-1500 שנה. יכולת-החיזוי של הדגם הייתה בכל-זאת טובה מספיק לתצפיות בעין בלתי-מזוינת בתנועת כוכבי-הלכת, למרות שהיו בה גם כמה הנחות שגויות (כמו למשל, שהמרחק בין כדור הארץ לירח משתנה פי שניים לאורך מסלולו).

תלמי קיבל אמנם שניתן להסביר את התצפיות גם אם מניחים שהארץ נעה אך פסל את הרעיון משום שהניח, בשל אי הכרת חוק ההתמדה (חוק ניוטון הראשון) שאילו נעה הארץ הרי שגופים הנזרקים לאוויר היו נראים לנו כנעים במהירות גבוהה מערבה.

[99] אורי רימון, חנה פרל, סטלה שגב, פונקציות טריגונומטרית; מתימטיקה לחטיבה העליונה, 5 יחידות לימוד, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 162.

[100] דבי הרשמן, "סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין,

[101] ישראל שצמן, תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 7, עמ' 17.

[102] ברנרד לואיס, המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות עד ימינו, עם עובד, תל אביב 1998, עמ' 43.

[103] יחיעם שורק , "המרד שנשכח –על המרד היהודי בתפוצות נגד הרומאים וההלניסטים", אתר הידען

[104]  זנוביה (240-275) שמוצאה שנוי במחלוקת , הייתה אלמנתו של אודיינתוס שהיה ממשפחת השלטון של העיר תדמור-פלמירה. שלטה בשם בנה הצעיר והבאלת (vaballathus) בחלקה מזרחי של האימפריה הרומית בשנים 274 -267 לספירה. במסגרת שלטונה היא חיזקה את סמכותה ומעמדה של העיר תדמור ארגנה כוחות צבא שכבשו את סוריה, ומשם יצאו למסעות מלחמה כדי לצרף את מצרים וחלקים גדולים של אסיה הקטנה לתחומיה. הם השתלטו על אזורים נרחבים באימפריה הרומית. משנת 268 זנוביה מלכת תדמור ובנה והבאלת נהגו כשליטים עצמאיים של החלק המזרחי של האימפריה הרומית הם הציגו עצמם כממונים על ניהול החלק המזרחי של הקיסרות ללא הכרה בכך מרומא.[ בעקבות מותם של הקיסרים קלאודיוס השני – גותיקוס ואחיו קוינטילוס במרץ 270, זנוביה הפכה לאחת המלכות החזקות בעת העתיקה. דמותה מופיעה באמנות ושמה הפך לסמל לעמידה בפני הרומאים. (משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג),

[105] לוּקְיוּס דוֹמִיטִיוּס אוֹרֶלִיָאנוּס (בלטינית: Lucius Domitius Aurelianus; חי 214–275 לספירה) היה קיסר רומא משנת 270 ועד מותו בשנת 275. הוא ידוע כקיסר שהחל את תהליך החזרת תהילת הקיסרות הרומית ממשבר המאה ה-3, במהלכו התפוררה האימפריה ל-3 ישויות נפרדות וכמעט התמוטטה. הוא לחם בכל החזיתות ובכל אויבי הקיסרות איחד והשיב טריטוריות שאבדו לקיסרות, בנה את חומות רומא הקרויות על שמו וזכה לתואר "מציל העולם". (ויקיפדיה)

[106] דבי הרשמן, סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול", מסע אחר און ליין,