אורלי לוי-אבקסיס רצה לכנסת

כתב: גילי חסקין; 14 במאי 2018

אורלי לוי-אבקסיס מקימה מפלגה. הציבור מגיב בהתלהבות. למרבה ההפתעה, מרבית המתלהבים מלוי-אבקסיס, בתו של שר החוץ לשעבר דוד לוי, מגיעים ממחנה השמאל–מרכז, ובתוכם בולט חלקם של אנשי השמאל המזרחי, בהם אמנים ואינטלקטואלים. לצד זאת, היא זוכה לחיבה עממית כללית, חוצת מעמדות ועדות.

בכירים בסיעת המחנה הציוני שניתחו את סקרי התפלגות המנדטים האחרונים, מעריכים ש-40% מהכוח של לוי-אבקסיס מגיע מקהל שהצביע עבורם בבחירות האחרונות. גורם במר"צ העריך כי היא גוזלת מהמפלגה את המנדט השישי או השביעי, ולפי גורמים נוספים במערכת הפוליטית היא נוגסת כמנדט וחצי מ"יש עתיד".

עם יד על הלב: אתם מכירים מתנחלים שיצביעו עבורה?  ימנים קיצונים? לכל היותר, לוי-אבקסיס תשתה בכפית את המנדטים של משה כחלון, בשר מבשרו של הליכוד, ש"שתה" לא מעט קולות של פתאים ממפלגת העבודה.

הגולשים מתחרים ביניהם בשבחים לח"כית הצעירה, החרוצה וההגונה. אני עוקב אחרי פעילותה החברתית הראויה לציון ומנסה לשכוח שהייתה שנים ארוכות במפלגה של אביגדור ליברמן. מפלגה ימנית קיצונית, כפופה לגחמות ולקפריזות של איש אחד, שזגזג בצורה מפתיע, ככל שהתאים לו. היא מכהנת בכנסת מ–2009. היא נבחרה שלוש פעמים, תמיד באמצעות שריון. (בכנסת הקודמת זה היה במסגרת איחוד עם "הליכוד"). כמה נוח ללוחמת האידיאליסטית.

שום דבר במהלך השנים הללו לא גרם לה לעזוב את החיק החמים של ליברמן. לא ההתבטאויות הגזעניות והמסיתות שלו, אף לא השחיתות השיטתית והרוחבית שפשתה ב"ישראל ביתנו". כל זה לא הפריע ללוי־אבקסיס. למרבה הגיחוך, היא החליטה לעזוב, כפי שהסבירה בריאיון למרב בטיטו, במגזין "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", בגלל משבר אמינות או מחאה על כך שליברמן לא דאג לדיור הציבורי בהסכם הקואליציוני.

לא נשמע משכנע. נראה יותר שבחרה לפרוש כי עם כניסתו של ליברמן לממשלה, לא מינה אותה לשרה, אלא העדיף את סופה לנדוור. למען הסר ספק: מה ששבר אותה היה עניין אישי בלבד. לא מפתיע, בהתחשב במסורת המשפחתית. אביה, חתן פרס ישראל החדש, נודע כנעלב נצחי, שהקריירה שלו הוכתבה בעיקר על ידי  שיקולי אגו ואינטרסים אישיים.

למרות זאת, הגברת לוי-אבקסיס ממגנטת קולות. כאמור, גם מהעבודה וממרצ, לדאבוני הרב. למה? מן הסתם זה החיפוש האינסופי של מישהו חדש, שכמו כל קודמיו יעביר קולות מהשמאל-מרכז לימין. אחת מחברות הפייסבוק שלי הצהירה שתצביע בעדה בנימוק של "פוליטיקה נשית". נשגב מבינתי.

אורלי לוי-אבקסיס אינה אומרת ולו מילה אחת על הנושא הבוער בחיינו, והוא השאלה המדינית. מדינת ישראל הפכה לסרבנית שלום. מתנחלת בכל מקום. דוחה את היוזמה הסעודית. גם אני לא מקבל אותה במלואה, אבל אפשר וצריך היה לדון בה ברצינות. מדינת ישראל מתבשמת מהסרבנות הערבית, אבל לא מוכנה להושיט יד לשלום. הפכנו למדינת המתנחלים. בנימין נתניהו מחסל במו ידיו את הקשר החשוב עם המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, ומצטייר כמנהיג היחידי בעולם שתומך בדונלד טראמפ, מבלי לחשוב על היום שאחרי.

מה אומרת לוי-אבקסיס לגבי הסכם שלום? לגבי ההתנחלויות? לגבי חזון שתי המדינות? מה היא אומרת על התהליך המסוכן של הפיכת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית ובעקבותיה למדינה ערבית? מה היא אומרת על סיר הלחץ המבעבע בעזה? הרי לא באמת יצאנו מעזה.

בראיון אתה היא התחמקה מתשובות  בנושא המדיני, יצאה נגד "החלוקה לשמאל וימין", נמנעה מהבעת עמדה ביחס לפתרון שתי המדינות והסתפקה באמירות כלליות כמו "אין פתרון קסם".  ההליכה הזאת בין הטיפות מאפיינת כל נושא שנוי במחלוקת שהיא נשאלת עליו, כולל נתניהו וחקירותיו. העיקר לא להירטב, לא להתלכלך, לא להרגיז ולשרוף אופציות. את יאיר לפיד היא מכנה "פרזנטור". איני מתווכח אתה על ההגדרה הזאת, אבל לא ברור מה בעצם השוני הגדול ביניהם. הרי היא עוד גרסה סתמית ומתנחמדת של ה"מרכז", כאילו שיש משהו ערכי במרכז. מהו המרכז אם לא קו אמצע בינוני, שרק מגדיר את מי שמשמאלו ומימינו.

לוי-אבקסיס חתומה על אחת מהצעות חוק הלאום שבעדו הצביעה, ואף על אחת הגרסאות של עונש מוות למחבלים. היא תמכה בחוק הנכבה, חוק ועדות הקבלה ועל היוזמה לחקירה פרלמנטרית של ארגוני השמאל. אך כעת היא נחשבת לאופציה מרעננת עבור מצביעים רבים מהצד השני של המפה הפוליטית.

ייתכן שלוי-אבקסיס מחפשת את המכנה המשותף הרחב ביותר, ברוחן של מפלגות האווירה שקדמו לה. אך בדיקת ההתבטאויות שלה מגלה חוסר קוהרנטיות הגובל בהיעדר אידיאולוגיה מדינית ברורה. בכמה ראיונות שנתנה לעיתונות אמרה לוי- אבקסיס, כי "העלויות הכלכליות של סיפוח הן מטורפות. אם יש לכם כל כך הרבה כסף, למה שלא תשקיעו אותו בצעירים, בנכים, בקשישים?" אני חותם על כל מילה. אלא שבה בעת היא חברה בשדולת ארץ ישראל בכנסת, שמטרתה המוצהרת היא סיפוח השטחים, וחתומה על הצעת חוק להרחבת הטבות המס החלות על תושבי יישובים הסמוכים לגבול, כולל על מתנחלים.

אני מסכים שהפעילות החברתית שלה משמעותית יותר מהעובדה שניסתה להתקבל לכל המפלגות טרם שנחתה אצל ליברמן. יש לה קבלות על עשייה. היא לא רק חרוצה, אלא גם נעימה. אין ספק שיש לה אג'נדה חברתית ברורה, וכמו שהכריז פעם נפתלי בנט (לגבי עצמו), היא מנסה להיות גם ימנית וגם חברתית. בניגוד לרבים בשמאל, אני מאמין שזה אפשרי. ז'בוטינסקי כתב על חמשת המ"מים (מזון, מלבוש, מעון, מורה ומרפא), מפלגת חרות היא זו שחוקקה את חוק שכר המינימום.

ובכל זאת —

בפרפראזה על הכרזתו של ביל קלינטון: "זה הביטחון טמבל". ואם להסתייע בדבריו של מנחם בגין: "החיים קודמים לאיכות החיים".

ולמרות שזה כל כך נכון, בכל פעם קמה איזו מפלגת מרכז, או מפלגת נישה, או מפלגת נושא, ללא אמירה מדינית ברורה. במקרה של לוי-אבקסיס, גם ללא אמירה בנוגע ליחסינו עם אזרחי המדינה, ערביי ישראל.

בכל פעם רבים וטובים נופלים בפח הזה. פעם זו הייתה ד"ש, אחר-כך "הדרך השלישית" (עם אמירה ברורה רק בנושא הגולן), אחר-כך מפלגת המרכז, הגמלאים, ולבסוף מפלגת השבשבת של יאיר לפיד, שלפחות מודה שהוא קרוב יותר לימין, ושהטלפון הראשון שירים יהיה ל"ליכוד".  זה, אגב, לא משפיע על מצביעיו. רובם באים ממפלגת העבודה.

אורלי לוי-אבקסיס באה מבית ימני. אביה, דוד לוי, היה אחד משלושת החישוקאים המפורסמים. אין כמובן לפקוד עוון אבות על בנים, אבל היא לא אומרת משהו אחר. אין ספק שלוי-אבקסיס תצטרף לממשלת ימין, תאשר העלאת התנחלויות, תסרב לכל צעד לשלום, והכי מדאיג – תמשיך את התהליך המוכר של מפלגות השואבות קולות מהשמאל-מרכז ומעבירות אותם לימין. שמאלנים שיצביעו לה הם במקרה הטוב תמימים. במקרה הרע, טיפשים.