אדיפוס ואלקטרה – מיתולוגיה ותסביכים

המיתוס של אדיפוס ואלקטרה

כתב: ירדן חסקין, מדריך טיולים ביוון, בחברת טריפולוגי'.

מבוא:

הטיול ביוון מפגיש את המטיילים עם נופים מרהיבים, עם אתרים היסטורים רבי עניין , עם פולקלור מגוון ולא מעט עם המיתולוגיה היוונית והמושגים שהותירה בחיינו. כך למשל, "עקב אכילס", "חרב דמוקליס", "סוס טרוייני" ועוד.

ראו באתר זה: חומר רקע לטיול ביוון.

בין המושגים החשובים, הם תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה, שהוגדו על ידי פסיכולוגים בעת החדשה ונקראו על שם דמויות מיתולוגיות.

מיתולוגיה מהי

מיוונית-תורת המיתוס. המיתולוגיה היא ניסיון להסבר קדם-מדעי של תופעה מסוימת. בני האדם בתקופות הקדומות התעניינו בנושאים שעדיין לא היה להם את הכלים להסביר אותם. המיתוס בא לתת לעניין זה מענה. המיתולוגיה נוצרה הרבה לפני הפילוסופיה או הדת כמוסד,  ובני האדם משתמשים בה לצורכיהם, למשל לצורך חיזוק האמונה באל. כך לדוגמא: בתנ"ך.

המיתוסים הגדולים הועלו על הכתב כבר לפני מאות רבות של שנים. כך למשל סיפורי המיתולוגיה היוונית שהחלו להיכתב כבר בזמנו של הומרוס[1], במאה ה-8 או ה-9 לפני הספירה, סיפורי התנ"ך נכתבו כנראה במאה ה-6 לפנה"ס.

האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס[2], הראה כי למרות שכל חברה מפתחת מיתוסים ייחודיים לה – ניתן למצוא קווים משותפים למיתוסים של עמים שונים. זאת, משום שפעמים רבות התופעות שבני אדם מתמודדים איתן בתרבויות השונות-דומות זו לזו.

במיתוס מסופר בדרך כלל על אירועים היסטוריים כביכול, לרוב כדי להסביר מנהג, אמונה, מוסד או תופעת טבע[3]. המיתוס קשור בעיקר לפולחנים ולאמונה דתיים, אך גם לתרבות הפנאי (סיפור סיפורים, תיאטרון).

ההיסטוריון והסופר רוברט גרייבס אמר: "המיתוס, כמו החלום, הוא יצירת הדמיון האנושי, כיוון שכך, דימוייו – גם אם נשאבו מהעולם הגשמי ומההיסטוריה המשוערת שלו – הם גילויים, כמו בחלומות, של העמוקים שבתקוותיו, במשאלותיו ובפחדיו, באפשרויותיו ובמאבקיו ".

האהבה, לדוגמה, מתגלמת בראש ובראשונה בדמות האלה אפרודיטה ועושה-דברה ארוס. אפרודיטה נשואה להפייסטוס אל תבונת הכפיים, אך בוגדת בו עם ארס אל המלחמה, ומכאן משתמע מכלול היחסים הסבוך בין האהבה ,המלחמה והתשוקה. פרשיות האהבים של זאוס ואלים ואלות אחרים עם בני תמותה ובנות תמותה מעידים על אי-יכולתו של האדם להימלט מפני האהבה, ועל הגורל המר שזו עלולה להמיט עליו (ועל האושר שהיא עשויה להביא לו)

קלוד לוי-שטראוס טען: "יוצרי המיתוסים מבקשים ליישב סתירות שונות על ידי יצור של זיקה בין היבטים מנוגדים כגון נעורים וזקנה, עונות השנה, זכר ונקבה, אדם וחיה, חיים ומוות".

מיתוס הוא יסוד מעצב של תרבות, חברה ואומה, הנוצר על ידי התרבות ובה בעת גם קובע את התרבות. יש הרואים במיתוס גם את ייצוגה של השקפת העולם בתרבות מסוימת וביטויו של האתוס החברתי.

הדרמה ביוון

במשך מאות שנים הוצגה הדרמה אך ורק בחגיגות לכבודו של דיוניסוס, אל היין והפריון, שהיה, לפי האמונה, בנם של זאוס (אבי האלים ביוון) וסמלי (בת התמותה). הרה (אשתו של זאוס)[4], שזעמה על בגידתו של זאוס בה, שלחה את הטיטאנים לקרוע את דיוניסוס לגזרים. דיוניסוס נרצח, וקם לתחייה. המיתוסים של דיוניסוס קשורים קשר הדוק למעגל החיים ולשינויים העונתיים: לידה, צמיחה, כמישה, מוות ולידה מחדש; אביב, קיץ, סתיו וחורף. בפולחני דיוניסוס היתה הכרה בתשוקותיו הבסיסיות של האדם.

 הפולחן לדיוניסוס כלל בתחילתו שתייה לשוכרה, אורגיות המוניות, תהלוכות עליזות ,מזמורי מקהלה וסולנים .מאלו, התפתחו בהמשך  באתונה הקומדיה והדרמה. בחורף צוין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות. דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.

ראו באתר זה: דיוניסוס.

בתחילתה הייתה הדרמה הייתה פשוטה מאד וכללה שחקן אחד בלבד, כאשר המקהלה מילאה את הזמן כאשר השחקן החליף דמות. שחקני המקהלה השתמשו במסכות כדי שגם הצופים המרוחקים יוכלו להבחין בהבעות פניהם, ואילו השחקן הראשי לבש מסיכה שונה. השחקנים כולם היו גברים, ותפקידי הנשים הוצגו באמצעות מסיכה נשית. מאוחר יותר ובהשפעת סופוקלס (המאה החמישית לפני הספירה) נוספו שני שחקנים נוספים. שלושת השחקנים שיחקו את כל הדמויות, תוך החלפת מסיכות לפי הצורך. ההצגות התקיימו בתיאטרון פתוח שהכיל צופים רבים, וכל הצגה הוצגה פעם אחת בלבד במסגרת תחרות בה נבחרו ההצגות הטובות ביותר. הטרגדיות התבססו בדרך כלל על סיפורים מיתולוגיים, ואילו הקומדיות עסקו בענייני היומיום.

הדרמה ביוון נכתבה והוצגה במשך מאות שנים, אך נשתמרו עד היום יצירותיהם של חמישה מחזאים בלבד: איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס ומננדרוס – ומתוך המספר הגדול של יצירות שנכתבו, שרדו רק ארבעים וחמישה מחזות.

ראו באתר זה: התיאטרון בעולם הקלאסי.

סופוקלס.

סופוקלס  ( Sophokles ;  496 – 406 לפני הספירה) היה אחד משלושת הטרגיקונים היוונים הגדולים (יחד עם אורפידס ואייסכילוס). בנו של יצרן עשיר של כלי נשק. יליד הכפר קולונוס שליד אתונה. בשל יופיו והצטיינותו במוזיקה ובריקוד, ניגן על הנבל והוביל את המקהלה בשיר הניצחון בקרב סלמיס (480 לפני הספירה).  כתב כנראה למעלה ממאה מחזות, מהם שרדו רק שבעה. סופוקלס ראה בסבל גורם בלתי-נפרד מחיי האדם, המעצב את חיו. סופוקלס האמין כי "הכול צפוי והרשות נתונה", ופעולותיו של כל אדם הן פרי תכונותיו. סופוקלס עוסק רבות במתח בין גורל לבחירה ונותן לצופה במחזותיו להסיק את המסקנות הרלוונטיות. ברבים ממחזותיו בכלל וב"אדיפוס המלך" בפרט, שואל הצופה את עצמו:

מהו המקום של הגורל בעיצוב מהלך חיינו אל מול המקום של הבחירה האינדיווידואלית ?

האם ניתן לבחור בחירה חופשית? 

האם חיינו מוכתבים מראש ואין לנו השפעה עליהם ?

באם יש מקום לבחירה חופשית-מה עלינו להסיק מכך לגבי חיינו האישיים?

בנוסף-ניתן ללמוד מהמחזה על יוון של אותה תקופה-התקופה הקלאסית. ניתן להבחין שהמחזה מעלה שאלות רבות לדיון-גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. למשל:

מהו מקומה של הדת במדינה?

מה הוא מקומו של המלך במדינה?

איך ראויה להיות מערכת היחסים ביניהם?

מה היא מחויבותו של השלטון אל מול הנתינים?

סביר להניח שיוון שהיתה פוליטית מחולקת לערי מדינה ("פוליס") עצמאיות, היתה אז בתקופה של פריחה ושגשוג. חברה שנותנת מקום מרכזי לתרבות- ונותנת מקום לדיון לגבי שאלות מהותיות שכאלו-הינה חברה ששרויה בביטחון ורווחה, ולכן יכולה להרשות לעצמה עיסוק שכזה.

אדיפוס המלך

יצירה זו (הנקראת לעתים "אוידיפוס) נחשבת לגדולה שביצירות סופוקלס. לאיוס, בנו של מלך תבאי, התארח אצל פלופס. מאחר שהתאהב בבנו של מארחו, כריספוס, שאותו לימד את תורת הנהיגה במרכבה, ואף חטף את הנער, קילל אותו פלופס, שלא יהיו לו ילדים, או שימות מידי בנו. לפי אחת הגרסאות, הוא התבשר על כך גם מהאורקאל אשר בדלפי.

אחרי מות המלך אמפיון, ירש לאיוס את ממלכת תבאי[5]. הוא נשא לאשה את בתו של מנויקאוס ושמה יוקסטה. לאיוס, שפחד מהתגשמותה של הקללה, לא העז להתקרב לאשתו זמן רב. יום אחד, כשהוא היה שיכור, הוא שכב עם אשתו והיא נכנסה להריון. כשנולד התינוק, הורה לרועה להרוג אותו. אך הרועה שעליו ציווה לעשות את המחזה המחריד, ניקב את רגליו של התינוק והפקירו בהר קיתירון. שם מצאו אותו הבוקרים של פוליבוס, מלך קורניתוס, והביאו אותו לאשתו פריבויה, שלא הצליחה ללדת ילדים.

פריבויה אימצה את התינוק לחיקה והעניקה לו את השם "אדיפוס" (ביווניות-"אוידיפוס" מורכב מהמילים אויד=נפיחות. פוס=רגל) בגלל רגליו הנפוחות –בגלל שאביו ניקב לו אותן.

אוידופוס (ששמו שובש מאוחר יותר בשפות אירופה ל"אדיפוס") גדל כבן-מלך. הוא היה לנער גדול וחסון ועורר את קנאתם של בני גילו שביקשו לפגוע בו בכינוי הגנאי "ממזר". מאחר שאמו (המאמצת) פריבויה לא ענתה על שאלותיו בנוגע למוצאו, ערך אדיפוס מסע אל האוקראל המפורסם אשר בדלפי, כדי לברר פרטים על הוריו[6]. דרך האורקל היה ניתן לדבר עם אפולו[7]. תשובתה של האורקאל היתה: אל תשוב לארץ אבותיך, שאם לא כן, אתה עתיד להרוג את אביך ולשאת את אמך לאשה".

בעקבות האזהרה הזאת, אדיפוס לא שב לקורינטוס[8] לכיוון תבאי (עדיין מאמין שפוליבוס ופריבויה הם הוריו), אלא נסע במרכבתו מדלפי לפוקיס. באותו הזמן,  לאיוס נסע במרכבתו מתבאי לדלפי. הם נתקלו זה בזה בנעבר הררי צר. פוליפונטס, שהיה הכרוז של לאיוס, הורה לו לזוז מהדרך. אדיפוס מסרב לזוז ועומד על מקומו, ולכן פוליפונטס הרג את אחד מסוסיו. אדיפוס זועם, ובתגובה הורג את כל מי שהיה שם, כולל את המלך ליוס..אדיפוס, וממשיך לכיוון תבי.

קראון (אחיה של המלכה יוקסטה) ירש את הממלכה. בזמן זה-נופל על תבאי אסון כבד: האלה הרה שלחה את הספינקס-יצור מיתולוגי בעל פני אישה חזה, רגליים וזנב של אריה וכנפיים של ציפור. הספינקס למדה חידה מהמוזות (אלות היצירה, האומנות והמדע), התיישבה על הר פיקיון וחדה אותה לתושבי תבאי: " איזהו היצור ההולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים, ובערב על שלוש ?".-

 אנשי תבאי קיבלו נבואה שהספינקס תישאר בעירם עד שתיפתר החידה. עד אז-נהגה הספינקס לחטוף אחד מהם ולבלוע אותו ( יש חוקרים הטוענים כי חלק זה בסיפור מרמז על כך שהיה נהוג להקריב באותה תקופה בני אדם לאלים. וסיפור זה משמר את הזיכרון ההיסטורי).לאחר שרבים מתושבי העיר מוצאים את מותם בדרך זו, נהרג כך גם הימון-בנו של קריאון. לאחר מכן מכריז קריאון שמי שיפתור את החידה יזכה במלוכה ובאשתו של לאיוס. אדיפוס מגיע לעיר, וניצב בפני הספינקס. היא חדה לו את החידה, והוא טוען שפתרונה הוא האדם-כשהוא תינוק הולך על 4, בבגרותו הולך על 2 ובזקנותו הולך על 3-נעזר במקל ההליכה שלו (האירוניה בפתרון החידה-היא שדווקא אדיפוס, שמבין שזהו האדם-שגורלו קבוע מראש, מסרב להבין זאת לגבי חייו האישיים ונלחם בכך). כשהספינקס שומעת את הפתרון היא משליכה את עצמה ממקום מושבה על ההר. אדיפוס ירש את ההמלכה ומתחתן בלא יודעין עם אמו.(האירוניה בחלק זה בסיפור הוא שדווקא השיא בחייו של אדיפוס-הוא התגשמות הנבואה במלואה. לאדיפוס ויוקסטה נולדים שני בנים-פוליניקיס ואטאוקלס, ושתי בנות-איסמנה ואנטיגונה.

לאחר מספר שנים (בשנת 430 לפנה"ס, השנה השנייה של המלחמה הפולופונזית בין אתונה לספרטה, פרצה באתונה מגפת דבר נוראית. יש סברה שהמגפה במחזה היא הד לאותה מגפה). אדיפוס שולח את קראון לאורקל בדלפי, וזו אומרת לו כי המגפה פרצה בגלל הטומאה בארץ-הנובעת מגילוי עריות. המגפה תסתלק רק כשהרוצח של המלך ישלם על כך וגילוי העריות יפסק. אדיפוס משמיע את הקללה (שתחול בסופו של דבר על עצמו)[9].

טיראסיאס, באין ברירה מבחינתו, האשים את אדיפוס ברצח לאיוס ורמז לגילוי-העריות. תגובתו הנזעמת של אדיפוס נראית סבירה בהקשר זה, כי הרי זו שטות להאשים את מי שהציל את תבאי מידי הספינקס (מה שלא עלה בידו של טירסיאס).

גם לאחר שהנביא חשף במפורש את חידת אדיפוס, ממשיך אדיפוס להיות שקוע בתוך "דוקסה" (סברה, מראית-עין). זה ממחיש את חטא "ההיבריס". אדיפוס, שהיה כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו ,ומלא בחשיבות עצמית על כך שהוא המלך והוא זה שהושיע את תבי מפני הספינקס, הוא שממיט על עצמו חורבן. בהתעקשותו לנבור בפרטי המקרה ולהגיע לאמת, ובכך שאינו מקשיב לטיריסיאס הנביא –הוא בעצמו מביא לחורבנו שלו. טיריסיאס מפציר בו שיניח לו, אך הוא מסרב וממשיך ללחוץ עליו ולהתגרות בו, ואף מאשים אותו בתכנון הרצח. הוא בעצמו פועל להגשמת הנבואה שממנה ברח.

טריסיאס– הנביא העיוור מסמל את האירוניה במחזה. דווקא הוא-שאינו מסוגל לראות-רואה את האמת כפי שהיא ומתעלם מהשחות הדעת החיצוניות. לעומתו, אדיפוס, שהוא רואה ובשיא תפארתו, אינו מסוגל לראות את האמת הפשוטה.

לבסוף-אדיפוס פוקד להביא לארמון את הרועה שהניח אותו במרעה-וכשהוא מספר את פרטי המקרה, מתחברים כל הפרטים לכדי התמונה השלמה. יוקסטה מבינה את גודל האסון ותולה את עצמה בחדרה. אדיפוס מגיע, תולש את הכפתורים בחולצתה ומנקב את עיניו באמצעותם. אדיפוס יוצא לגלות מחוץ לממלכה בליווי שתי בנותיו-אנטיגונה ואיסמנה.

במהלך הסיפור מוצגות שתי טרגדיות: האחת היא של גורל: מתחילת המחזה ועד סופו, צועד אדיפוס לקראת הקטסטרופה הסופית, ללא עוול בכפו. גורלו נחרץ מראש על ידי כוח אלוהי. אדיפוס איננו מצליח להימלט ממר גורלו, על אף שכל חייו נאבק בנבואה. גם אביו ואמו ניסו להתנגד לגורלם ונכשלו בכך. האירוניה, היא שדווקא ניסיונם להתמודד מול גורלם ולהילחם בו הוא זה שגרם להגשמת הנבואה. האלים בחרו בו בכדי ללמד את בני האדם לקח וביצעו זאת דרכו דווקא משום שהוא רם מעלה,  על ידי השפלתו של איש שכזה עד אפר ממחישים את כוחם העצום ומטילים מורא על בני האדם הפשוטים. .

בנוסף, קיימת בסיפור טרגדיה של אופי- אופיו של אדיפוס הוא זה שמוביל למפלתו. מכיוון שהוא עקשן, מהיר החלטה ומהיר פעולה. בעל אינטליגנציה רבה ובעל תכונות מנהיגות בולטות-המעורר הערצה כלפיו ברחבי הממלכה. דווקא תכונות אלו, שנתפסות כחיוביות, וגם הן אלו שזיכו אותו בכס המלכות-הן שהובילו למפלתו. מדוע לא יכול להיות פחות יהיר, ולאפשר לכרכרתו של המלך ליוס לעבור במפגש הדרכים ? מדוע לא יכול היה להיות צנוע יותר, ולהקשיב לטריסיאס כשניסה לגרום לו להפסיק לנבור בעברו? מדוע לא היה פחות רודף צדק, ועזב את החקירה קודם לכן ? אם היה כך –יכול היה למנוע את מפלתו.

בסוף המחזה, חש הצופה ב"קתרזיס": זוהי תחושת הזיכוך הנפשי במחזה היווני. תחושה זו מתרחשת מכיוון שהצופה במחזה מקבל אישור מחדש למערכת הערכים והנורמות אותה הוא מכיר, ועליה מושתת החברה. המחזה מזכיר לו כיצד עליו לנהוג-וכיצד עליו לא לנהוג. הוא נוכח כיצד האלים משחקים בגורלם של בניה אדם. גם כשהם רמי מעלה והדבר גורם לו ליראה כלפיהם.

השתמרותה של היצירה לאורך זמן

"אדיפוס המלך" נכתב בסביבות שנת 425 לפנה"ס והועלה בפעם הראשונה, בעת הדיוניסיה העירונית, שהיתה אחד האירועים הדתיים והציבוריים החשובים ביותר באתונה. אדיפוס המלך היא אחת היצירות הבולטות והמשמעותיות שהשתמרו מתקופה זו.

מה גרם ליצירה זו להשתמר אלפי שנים ?

אני מאמין שהתשובה לשאלה זו היא הרלוונטיות העל –זמנית שלה. יצירה זו עוסקת במתחים שהתקיימו אצל האדם והחברה בתקופה שבה נכתבה היצירה, ולטעמי, רלוונטיים גם בימינו. לכן, במרוצת השנים אנשים המשיכו לעסוק ביצירה ולהעלות אותה, וכך היא השתמרה.

בהקשר העכשווי-

1. האם גורלו של אדם נקבע מראש, או שיש לו מקום להשפיע עליו? גם אנחנו נולדים למצב חברתי מסוים, עדה מסוימת, תרבות מסוימת, מצב סוציו אקונומי ,צבע, שפה , משפחה וכו'. האם ניתן להילחם בזה ? ובאיזו מידה? האם עלינו לקבל חלק מעובדות החיים כעובדה מוגמרת ולחיות איתן בשלום, או שיש להיאבק בכל מה שלא מוצא חן בעינינו ?האם ניתן להשתחרר מזה?
2. לכל תכונה שלנו יש את הצד החיובי והצד השלילי שלה : לדוגמא: בטחון עצמי-שחצנות. איך מתמודדים עם זה? איך לא נותנים לתכונות האופי שלנו להוות המכשול בחיינו?
3. השחצנות כגורם מסוכן בחיינו. למשל, ברמה הלאומית-המפלה של מלחמת יום הכיפורים, לאחר תחושת העליונות של מלחמת ששת הימים.
4. השלכה- ההשלכה הוא תהליך נפשי שבו הנפש מציגה את התכנים שהיא הדחיקה אבל היא לא מגלה לעצמה שהתכנים האלה שייכים לה אלא מייחסת אותם לגורם חיצוני. ההשלכה מתבטאת כאשר אדיפוס חושד בכל אחד בסביבתו פרט לעצמו.
5. במחזה מובע מסר ברור- הנראה הוא שקר, הרובד הנסתר הוא אמת. מה שאדיפוס חי בחיי היום יום, יודע ורואה מתברר כשקר, ומה שהוא אינו יודע על עברו ועל גילוי הנבואה הוא אמת. יש היפוך בין הדמויות היוצר אירוניה: אדיפוס רואה, אך אינו יודע את האמת. טריסיאס עיוור-אך הוא רואה את האמת כפי שהיא. המסר המתבקש לצופה הוא- גם אם אתה בטוח שאתה בן אדם חכם וגדול. גם אם יש לך תבונה רבה המסייעת לך להבין את המציאות ולהיות בטוח בה- עדיין, זה כאין וכאפס לעומת מקומם של האלים והגורל. אל תהיה כל כך בטוח בעצמך. תקטין את המקום שלך ותהיה מוכן להכיל את חוכמתם של האלים-שהיא נשגבת מבינתך.

אני מאמין שהסוגיות האלו בחיים שלנו רלוונטיות ועל זמניות. אלו סוגיות שבני אדם התעמתו איתן מאז ומתמיד, וזו הסיבה שהמחזה השתמר.

טירסיאס היה כוהן של זאוס. כשהיה כוהן צעיר הזדמן לו לראות זוג נחשים גדולים מזדווגים. הוא הכה אותם עם המטה שלו-והפך לאישה. בתקופה זו היה כהן של הרה, התחתן והוליד ילדים. אחרי שבע  שנים, ראה את אותו המחזה של הנחשים שוב. הוא הכה בהם עם המטה-והפך לגבר בחזרה. לאחר מכן, זאוס והרה ביקשו ממנו ליישב ביניהם את הוויכוח: מי נהנה יותר מסקס?. זאוס טען שנשים נהנות יותר, ואילו הרה טענה שגברים נהנים יותר. טירסיאס צידד בזאוס, והרה בכעסה עיוורה אותו. מכיוון שזאוס לא יכול היה לבטל את מעשה ידיה של הרה, הוא העניק לטירסיאס ,כפיצוי, את  יכולת נבואה.

המיתוס של אלקטרה

במיתולוגיה היוונית אלקטרה (פירוש שמה הוא "ענבר") ממיקנה, הייתה בתם של אגממנון וקליטמנסטרה[10].

המשורר הקדום שאצלו היא נזכרת הוא סטסיכורוס (Stesichoros) [11] והוא לקח את נושאיו ממקורות אפיים. הטרגיקונים האתונאים הגדולים מצאו עניין רב בדמותה וכל אחד מהם תיארה לפי טעמו האמנותי ומטרותיו. בכול הגרסאות היא מופיעה כשותפה, עיקרית או משנית, לרצח אמה ולרצח מאהבה של האם.

אלקטרה היא גיבורת טרגדיה יוונית, בשם זה, שנכתבה בשנת 413 לפני הספירה, על ידי אוריפידס. לא ברור אם הטרגדיה הזאת הוצגה לפני הטרגדיה שכתב סופוקלס, שנקראת "אלקטרה" אף היא[12]. הנושא שימש כנושא גם בטרגדיות "אגממנון" ו"נושאות הנסך לכוד המתים", שכתב אייסכילוס. כמו כן, תפשה מקום חשוב בטרגדיה "אורסטס", שכתב אורפידס.

הסיפור מתחיל למעשה קודם לתחילת המחזה. כאשר יצאו האכאים, למלחמת טרויה, סירבו הרוחות לנשב. המצביא היווני אגאממנון הבטיח להקריב את בתו איפיגניה לאלה ארטמיס, כדי לרצות אותה, על מנת שתגרום  לרוחות לנשב ותאפשר לספינות הצי שלו להפליג מאוליס לטרויה. אגאממנון הודיע לאשתו קליטמנסטרה (Klytemnestra) [13], כי תשלח אליו את אפיגיניה, באמתלה שהוא רוצה להשיאה לאכילס. עד מהרה, גילה משרת זקן למלכה, על כוונתו האמתית של אגאממנון .לפי הגרסה של אייסכילוס, אכן הוקרבה אפיגיניה לאלה. לפי גרסה שאימץ אורפידס,  ארטמיס הצילה את איפיגניה, בכך שהניחה במקומה, איילה על המזבח והביאה אותה למקדשה טאוריס שבחציה אי קרים.

מכול מקום, אשת אגממנון מעולם לא סלחה לו, ועם שובו מטרויה היא ומאהבה אייגיסתוס רצחו אותו. יחד עמו רצחו גם את הנביאה הטרויינית קסנדרה (בתו של פריאמוס מלך טרויה)[14], שהביא עמו אגאממנון, כשלל מלחמה.  

אלקטרה, בתם של קליטמנסטרה ואגממנון, נעדרה ממיקנה בזמן הרצח הכפול. כששבה ושמעה על האירוע. על פי אורפידס, היא חששה פן תינשא לאציל כפי שייעדה אותה משפחתה, תלד ילדים ואלו, לאחר שיגדלו, ינקמו באמה, על רצח סבם. לכן, נישאה לחקלאי פשוט וזה כיבד את בקשתה להשאירה בבתוליה ולא לממש את הנישואין.

אחיהן של אלקטרה ואיפיגניה – אורסטס נשלח לפוקיס וגדל בבית המלוכה שם, יחד עם הנסיך פילאדס, בנו של מלך פוקיס. אלקטרה ופילאדס התאהבו ונישאו. האורקל מדלפי הורתה לאורסטס בהגיעו לגיל עשרים לחזור לביתו ולנקום את מות אביו.

על פי אייסכילוס, ב"נושאות הנסכים" וב"נוטות החסד": אורסטס תכנן את הנקמה היטב: הוא שלח שליח להודיע על מותו הטראגי במרוץ סוסים בדלפי, ושליח נוסף עם כד שכביכול מלא באפר של גופתו.  אלקטרה מבכה על מותו. אבל אז הוא מגיע לארמון, ומזדהה בפני אלקטרה, המאושרת לשמוע שהוא לא באמת מת. [לפי גרסה אחרת: אורסטס פגש את אלקטרה למרגלות קבר אביהם, לשם הגיעו שניהם לשם פולחן למת].

אורסטס, המחופש לשליח, הגיע לאיגיסתוס לספר לו על מותו שלו, כביכול ואז, בסיוע פילאדס (בנו של המלך סטרופיוס) ואלקטרה, הרג אותו.

המשרת הזקן פיתה את קליטמנסטרה לבוא לבית אלקטרה, כשהוא מספר לה שנולדה לה נכדה. אורסטס הורג את אייגיסתוס וחוזר עם הגופה. עם שובו, אורסטס שינה את דעתו והחליט שלא להרוג את אמו. בינתיים קליטמנסטרה הגיעה אל אלקטרה ובתה רצחה אותה. בסופו של המחזה, הגיעו הדיוסקורים (=בני זאוס) קסטור ופולידאוס[15], שבינתים הפכו לאלים וסיפרו שקליטמנסטרה אכן קיבלה את העונש המגיע לה, אולם האחים חטאו בכך שרצחו את אמם, ועליהם לטהר את עצמם בשל המעשה.

אורסטס, שהשתגע בעקבות כך, נרדף על ידי האריניות, אלות הזעם והנקמה שתפקידן לרדוף רוצחי קרובי משפחה. הוא נמלט למקדש אפולו בדלפי, אך למרות שפעל בהוראת אפולו, לא יכול היה אפולו להגן עליו מהשלכות מעשיו. לבסוף, העמידה אותו אתנה למשפט באקרופוליס . האריניות דרשו את קורבנן, אורסטס טען כי פעל בהוראת אפולו, השופטים נחלקו בדעותיהם ואתנה הכריעה כי אורסטס יזוכה.

תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה

שני תסביכים בפסיכולוגיה התפתחותית-שהשם שלהם הגיע בהשאלה מסיפורים אלו. תסביך אלקטרה נחשב למקבילה הנשית לתסביך אדיפוס, והוא דומה לו במאפיינים רבים.

תסביך אדיפוס

תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד[16], לתסביך בפסיכואנליזה שבו ילד מאוהב באמו ומקנא באביו שנתפס על ידו כמתחרה שלו. פרויד האמין כי חולים רבים לא הצליחו להתגבר על רגשות ילדות שרוב האנשים מצליחים לכבוש; אלה הם האהבה לאם והקנאה לאב. לטענתו, האב הוא המתחרה המיני של הילד על אמו, בפועל או בכוח. כשהתחושות המיניות הילדותיות של הילד כלפי אמו מציפות אותו, על פי פרויד – הילד מפתח שאיפה למות האב, ופנטזיות על "הצלתה" של האם מידי אביו ונטילת מקומו. משאלות לא-מודעות אלו מעוררות חרדה בלב הילד שמא אביו יסרס אותו כנקמה על רצונו לסלקו, במה שקרוי "חרדת סירוס". פחד זה הוא שגורם לו להשלים עם מקומו של אביו בסופו של דבר, ולוותר על אהבתו המינית כלפי אמו. נערים מתגברים בדרך כלל על התסביך על ידי הפניית רגשותיהם המיניים לנערות בנות גילם. הכוונה היא, שעל פי תיאוריה זו, כולם חווים את תסביך אדיפוס. מתי שלא מצליחים להשתחרר ממנו-אז מתקיימת הפרעה. קורה בדרך כלל בגיל 3-4

 ילד שגדל עם דמות אב מרוחקת או עם אם מפתה או ילד הגדל במשפחה חד הורית שחסרה בה דמות אב, יחווה קושי רב יותר להשתחרר מאהבתו הילדותית לאמו. לדעתו של פרויד מאחורי רוב המקרים של חוסר איזון נפשי (נוירוזה) של האדם בבגרותו עומד אי פתרון של התסביך האדיפלי.

למיטב הבנתי, כבר לא מתייחסים ברצינות ל"תסביך אדיפוס" במחקר. לומדים את זה כחלק מלימודי פרויד-מכיוון שהיה חוקר משמעותי ואבי ה"פסיכואנליזה".

תסביך אלקטרה

"תסביך אלקטרה" הוא מושג בפסיכולוגיה, שהוגדר כדי לתאר את  ההתפתחות המינית של האישה. נוהגים להתייחס אליו כאל המקבילה הנשית של תסביך אדיפוס.  

מושג זה שנטבע על ידי קרל גוסטב יונג [17]העניק את השם לרעיון שהגה זיגמונד פרויד בנוגע ל"התנהגות אדיפלית נשית" אצל ילדות קטנות. על פי פרויד, בתחילה קשורה הילדה לאם, אך כאשר היא מגלה שאין לה פין, היא מאשימה בכך את האם וכועסת עליה. ההיקשרות של הילדה עוברת לאב, והיא מדמיינת שהאב יעבר אותה. היא מאמינה כי ההיריון ישמש כתחליף לפין בו היא מקנאה (קנאת פין) ויעניק לה מעמד שווה לאביה.

נשים שנתקעות בשלב של תסביך אלקטרה בהתפתחות המינית שלהן, נחשבות לבעלות קיבעון הקשור באב. דבר שבבגרותן עלול להתבטא בקושי להסתגל לדרישות החברה. אי פתרון של תסביך אלקטרה יכול להביא נשים לקיים מערכות יחסים בעיתיות עם בני זוגם וגם להביא לפיתוח הפרעות נוירוטיות שונות (חוסר איזון נפשי אשר פוגע באיכות החיים, ביכולת התפקוד וההתמודדות.)[18].

אם התחרות על ההורה מהמין השני אינה נפתרת, בנות אלה עלולות להפוך לנשים שנוטות להשתלט על גברים, על ידי פתיינות יתר שקשורה לרמת ביטחון עצמי גבוהה או, לחילופין, להפוך  לאישה כנועה, המקושרת לרמת ביטחון עצמי נמוכה. כך או כך,  יש לתסביך לא פתור זה, השלכות הרסניות על ההתפתחות ולכן פתרון מוצלח של תסביך זה ומעבר מוצלח של השלב הפאלי הוא חיוני ביותר לצורך התפתחות תקינה[19].

  הערות

[1] הוֹמֵרוֹס -גדול משורריה של יוון העתיקה, שלו מייחסת המסורת את חיבור האיליאדה והאודיסיאה. אגדות יווניות מספרות שהיה עיוור. תחילת העלאת המיתולוגיה היוונית על הכתב הייתה בתקופתו (מאה 9-8 לפנה"ס)

[2]  קלוד לוי-שטראוס ( Claude Lévi-Strauss;‏ 1908 –2009)[ היה אנתרופולוג יהודי-צרפתי, מגדולי האינטלקטואלים במאה ה-20. נחשב לדעת רבים, לאנתרופולוג החשוב של זמנו. הוא חקר, בין הייתר, את שבטי הילידים ביבשת אמריקה. הוא  השפיע על דורות של פילוסופים, פסיכולוגים וסוציולוגים ועיצב שיח פוליטי ותרבותי חדש שמהדהד עד ימינו.

[3] לדוגמא, עונות השנה בעת העתיקה השפיעו רבות על בני האדם, ואלו  לא ידעו מהו ההסבר לקיומן. עונות השנה השפיעו רבות על האוכלוסייה של העת העתיקה, שנשענה על החקלאות למחייתה. כך נולד סיפור חטיפתה של פרספונה, בתה של דמטר-אלת התבואה והפריון. לפי הסיפור, האדס – אל השאול – חטף את פרספונה, ולאחר משא ומתן  הגיעו להסכם כי בכל שנה, פרספונה תשהה במחיצתו בשאול מספר חודשים, ומספר חודשים במחיצת דמטר. כשפרספונה במחיצת הדס- דמטר נמלאת עצב וגוזרת כליון על האדמה. בעצבותה, היא בוכה- ובכיה הוא למעשה הגשם. כשפרספונה חוזרת לדמטר-היא מאושרת וגורמת ללבלוב ולפריחה.כך, הסבירו בעת העתיקה ביוון את תופעת חילוף עונות השנה והשפעתן המכרעת על החקלאות.

שוב לא צריכים היו בני האדם לחשוש שהחורף ישאר לנצח ,והם יגוועו ברעב. הם ידעו כי פרספונה תחזור לדמטר. זו בתורה-תגרום ללבלוב ולפריחה שיצילו אותם.

[4] הרה- מלכת האולימפוס. אשתו, ולפי סיפורים מסוימים, גם אחותו של זאוס-מלך האלים. אלת הנישואין, האימהות והלידה. אחת מתריסר האלים האולימפיים.

[5] תבאי היא עיר קטנה בחבל בויאוטיה שביוון –אזור אתונה.

[6]  על פי רוב, האורקל ענתה תשובה, והכוהנים היו מפרשים את תשובה בדרך שהתאימה להם. האורקל ענתה לרוב תשובות כאלו שיכלו להתפרש במספר דרכים, למשל: אדם חשוב ימות בקרב. לאחר שהתרחש הקרב, לא משנה מאיזה צד היה האדם שנהרג, היו אומרים שהאורקל ניבאה את זה. לרוב היו מפרשים את תשובתה בדיעבד, לפי מה שהתרחש בפועל.

[7] אפולו- אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והאומנות. הוא אחד מתריסר האלים האולימפיים.

[8] קורניתוס-שוכנת בצפון מזרח פלופונס. קורניתוס העתיקה שכנה 300 מטר מחוף הים האגאי. העיר החדשה הוקמה בשנת 1858 במרחק 7 קילומטר מן העיר הישנה שנהרסה ברעידת אדמה, ושוקמה בשנת 1928 בשנית לאחר רעידת אדמה נוספת

[9] . "אני מתפלל שהרוצח-אם הוא פעל לבדו או יחד עם אנשים אחרים-יעביר את חייו בייסורים ובעינויים! ואני לא פוטר את עצמי: אם הוא מהמשפחה שלי ואני אדע על כך, אני מתפלל שאותן הקללות שהטחתי בו עכשיו, יחולו על הראש שלי.

אני פוקד עליכם למלא את הצו לטובתי ולטובת אפולון ולטובת הארץ הזאת, ההרוסה, העקרה , שהאלים נטשו אותה. רבותי-גם אם האל לא כפה את זה עלינו-אתם חושבים שראוי להניח לטומאה להישאר, כך, בלי טיהור? בלי לחקור מי הרוצח? אני צריך להזכיר לכם שמת כאן איש גדול? המלך שלכם!

עכשיו אני יושב על הכיסא שלו. המיטה שלו ואשתו הן שלי. שנינו הזרענו לה את הרחם. יכלו להיות לשנינו ילדים משותפים, אם הגורל היה מזכה אותו בילדים, אבל הגורל רק מחץ לו את הראש. לכן אני אלחם למענו כאילו מדובר באבא שלי!

[10] במיתולוגיה היוונית מופיעות עוד דמויות ששמן "אלקטרה". כך למשל, בתו של אוקיינוס ותטיס, אשתו של תאומס ואמן של איריס וההרפיות גם בתו של אטלס נקראה אלקטרה.

[11] משורר לירי יווני, שחי בערך ב-630-553 לפני הספירה. נולד במטאורוס שבדרום איטליה. חי בהימרה. שיריו הליריים נערכו ב-26 ספרים אך רק כמה קטעים מהם שרדו. כתב שירי מקהלה גדולים על נושאים מיתולוגיים שנלקחו מאפוסים.

[12] המחזה תורגם לעברית בידי אהרן שבתאי ויצא לאור בהוצאת שוקן

[13] ביתם של טינדראוס ולדה. אחותם של הדיוסקורים והלנה היפה. אגממנון הרג את בעלה הראשון טנטלוס ולקח אותה לאשה. ילדה לאגאממנון שלש בנות ובן.

[14] האגדה מספרת שאפולו העניק לה את כוח הנבואה. אך לאחר שסירבה לשכב עמו, ירק לפיה ומאז לא האמינו לנבואותיה. היא הזהירה לשווא את הטרויינים בפני הסכנה הכרוכה בהכנסת סוס העץ.

[15] תאומים. בנם של לדה וזאוס, שבא אליה בדמות ברבור. באיליאדה, צופה אחתום הלנה היפה", "במאלף הסוסים קסטור ובמתאגרף המוכשר פוליקיאקוס"), לאחר מותם הפכו לכוכבים

[16]  פרויד- נוירולוג אוסטרי יהודי. נוירולוג וחוקר מתחום הפסיכולוגיה. ידוע כאבי הפסיכואנליזה.  נישב לאחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בתחום חקר נפש האדם. מגדולי האינטלקטואלים של המאה העשרים.עיצב את "המודל הסטרוקטורלי", שעיקרו  חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego). איד:  החלק בנפש האדם המורכב מדחפים ואינסטינקטים פרימיטיביים. אגו: העצמי או האני. מציין את החלק בנפש האדם, שתפקידו מציאת דרכים בטוחות ונאותות לספק דחפים אינסטינקטיביים. סופר אגו: אני עליון, מצפון. מונח שטבע פרויד לציון החלק בנפש שמפנים את הכללים והערכים של ההורים והחברה.

[17] קרל גוסטב יונג: פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי שחי במאה ה-19-20. מבכירי תלמידיו של פרויד. בהמשך היה בין השניים קרע ביחסים בנוגע לאי הסכמות בתיאוריות שלהם.

[18] בשונה מהפסיכוזה, אין הנוירוזה neurosis גורמת לנתק מהמציאות או לחוסר תפקוד מלא, ואינה פוגמת ביכולת החשיבה הרציונלית.

[19] https://www.psychiatry.org.il/%D7%AA%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%A7%D7%98%D7%A8%D7%94/