כתב: גילי חסקין

 

 

צרפת ובירתה פאריס הם שמות מוכרים מאד. מרבית המטיילים ביקרו מן הסתם בעיר האורות.  אולם בכך, למרבה הפלא, מסתכמת היכרותם עם ארץ זו, השנייה בגודלה באירופה.  למרבית ההפתעה, עבור מרבית הישראלים, צרפת היא ארץ ידועה אך בלתי מוכרת.  צרפת הינה ארץ מרשימה.  הטבע חנן אותה בכל טוב: חופים מפורצים ותלולים, חופי רחצה, קניונים מרהיבים שוצפי מים, הרים מושלגים, יערות עבותים ומערות ענק.  מעבר לטבע, צרפת הינה קודם כל טיול בעקבות פועלו היוצר (וההורס) של האדם.  צרפת שימשה מרכז גיאוגרפי, תרבותי ואומנותי מאז ומעולם.  בצרפת הגיעו לשיאם סגנונות הבנייה, הציור והפיסול של הרומנסק, הגותיקה והבארוק, והתוצאה: טירות, כנסיות, ארמונות ומוזיאונים, מהיפים באירופה כולה.

 

 

 

 

הפעם, נמליץ על טיול באזור לנדוק־רוסיון (Languedoc-Roussillon), שבירתו היא העיר מונפלייה מלאת החיים.  אזור זה, שעוצב ב-1960 על יד מיזוגם של שני מחוזות היסטוריים, משתרע מחוף פרובאנס ועד לפירנאים, כשבצפון הוא גובל במאסיף סנטראל (Massif Central).  האזור מכיל את כל מה שהמטייל עשוי לחפוץ בו: הרים, ים, ערים מרשימות, עיירות עתירות אמנות והיסטוריה, מסלולי הליכה ושייט, ומטען היסטורי מרשים.  אזור לנגדוק קיבל את שמו מהשפה המקומיתLangue d'oc , המזכירה את הקטלנית המדוברת בצפון-מזרח ספרד ושונה מהצרפתית המודרנית המדוברת.  האזור משמר עדיין לשון לטינית עתיקה, מנהגים קדומים, ופולחנים נוצריים מקומיים ואזוטריים, שמקורם הפגאני ברור.

נתחיל את הטיול בטולוז (Toulouse), השייכת ללנגדוק מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, למרות שבחלוקה האדמיניסטרטיבית של צרפת היא הוגדרה כאזור עצמאי.  העיר הוקמה על גדת נהר גארון (Garonne), ובנויה מלבנים שרופות, שהעניקו לה את הכינוי "העיר האדומה".  טולוז היא העיר הרביעית בגודלה בצרפת, ומרכז תעשיית המטוסים שלה.  טולוז היא במקורה עיר גאלית, שנוסדה במאה השביעית לפנה"ס על ידי השבטים הליגוריים, וסופחה לצרפת רק במאה ה-13.  'אסור להחמיץ' את הבזיליקה הרומנסקית, הקתדרלה על שםסנט סרנין, שהיה מבשר הנצרות באזור, ואת האוניברסיטה העתיקה. 

 

מטולוז ניסע צפונה-מזרחה אל אלבי (Albi), הבנויה מאבן חול אדמדמה, שנתנה לה את כינוייה "העירהאדומה".

אלבי שוכנת לגדת הנהר טארן (Tarn) שנקרא על שם אלוהות המים הקלטית.  העיר נוסדה אף היא על ידי הגאלים, ולמרות שנכבשה פעם אחר פעם במלחמות של דרום צרפת, שמרו תושביה, יחד עם שאר ערי נסיכות טולוז, על מידה כזו של עצמאות, עד שהנוצרים הקאתארים, שכפרו בשיטה הקתולית, נקראו 'אלביגנזים', על שם אלבי שהיתה מרכזם.  אלבי היא מקום הולדתו של הצייראנרי דה טולוז לוטרק.  בילדותו אירעו לו שתי תאונות, שהפכו אותו לנכה, דבר שלא מנע ממנו להיות צייר דגול, שהיטיב להציג את הדקדנטיות של שלהי המאה ה-19.  מומלץ מאד לבקר במוזיאון המציג את אוסף ציוריו, הנמצא בפאלי דה לה ברבי (Palais de La Berbie), במבנה שהיה בעבר ארמון הארכיבישוף.  המוזיאון עצמו הוא מיושן וחשוך.  לדאבוננו, הצרפתים, המצטיינים בתרבות עיצוב מתקדמת של מוזיאונים, טרם התפנו לשפץ את פאלי דה לה ברבי.

כנסיית סנט ססיל הנהדרת, יאה לפי ממדיה לעיר גדולה ולא לעיירה כאלבי.  היא כנסייה מבוצרת, שבנייתה החלה בסוף המאה ה-13 ונמשכה כמעט שלוש מאות שנה.  היא מצטיינת בשלל פסלוני אבן מדהימים, המכסים כל סנטימטר בחזיתה.  פרגוד הצלב, שבעבר הפריד בין קהל המאמינים שבאולם לבין הכמרים שבאגף המקהלה, מרשים להפליא.  כמו כן כדאי לראו את הציור "יום הדין", משלהי המאה ה-15.  אסור להחמיץ.

למרות שמגמתנו היא דרומה, אפשר לצאת מאלבי לגיחה בת חצי יום, אל הכפרים העתיקים קורד (Cordes) ונאז'א (Najac), שני כפרים המיוחדים במיקומם, בהשתמרותם הפנטסטית ובאווירת ימי הביניים השורה בהם.  בנאז'א כדאי מאד לבקר בטירתם המרשימה של דוכסי האזור, שמקום מושבם הקבוע היה ברוד.

חזרה לאלבי ומשם, דרך העיירות קסטרה (Castres) ומזמה (Mazamet), המשמרות להפליא את אווירת ימי הביניים, אל קרקסון (Carcassonne), שהיא עיר מדיבאלית מושלמת, ששוחזרה כבר במאה ה-19, ומאז נעשה מאמץ גבוה לשימורה.  ראשיתה כמצודה גאלית, על אם הדרך בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי.  את העיר המבוצרת ירשו הוויזיגותים, שהאדירו את ביצוריה, ומגדלי החומה שלה קיימים עד היום.  את מתארה האליפטי ויתר ביצוריה השלימו מלכי צרפת במאה ה-13.  לטעמי, קרקסון מרשימה הרבה יותר מבחוץ מאשר בפנים, אך היא כמובן שווה ביקור.  קרקסון איננה אתר היסטורי-ארכיאולוגי בלבד, אלא מקום מגורים שוקק ופעיל גם כיום.  מסעדה נפלאה היא להבארבקאן (La Barbacane), השוכנת במלון דה לה סיטה (Hotel de la c'ite), שהוא מבנה עתיק צמוד לחומות.  השאטו יקר מדי, אך השף שלה מחולל נפלאות.  מקרקסון נמשיך מזרחה אלנרבון (Narbonne), וממנה אל מונפלייה.  אפשרות נוספת היא לנסוע דרומה אל פואה (Foix), הנמצאת בשפלת הנהר גארון (Garonne).  במקום ניצבת טירה מרשימה החולשת על העיר.  מפואה עולים אל עבר רכס הפירנאים ואל אנדורה (Andorra) הזעירה, שהיא גם מרכז קניות מודרני, פטור ממכס.  מאנדורה יש לצאת מזרחה בדרכים הרריות יפות, ולאורכן עיירות נעימות ונקודות תצפית מרשימות, עד לפרפיניאן (Perpignan).  אם יש בידיכם שפע של זמן, כדאי לנסוע בדרך מס' 618 עד מונ-לואי (Mont-Louis), וממנה להמשיך צפונה בכביש ההררי שמספרו 118, עד Axat.  אחרת, אפשר לקצר, ולנסוע לפרפיניאן בדרך מס' 618: הדרך מאנדורה עולה אל Col de la Perche - מעבר הרים בגובה של 1,579 מ'.  מהמעבר וממצפורים לפניו נשקפת תצפית מרהיבה דרומה ודרום מזרחה, בעוד שמאלו שאחריו, נשקפת תצפית מרהיבה צפונה. משם, נסיעה צפונה-מזרחה, בכביש מס' 116.  עצירה ראשונה בעיירה מונ-לואיס (Mont-Louis).  אפשר וכדאי לבקר.  המשך הנסיעה בנוף ירוק, הנשקף על קניונים יפים.  אפשר לעצור לביקור, כולל הליכה ברגל לתוך הקניון.  העצירה הבאה היא ב-Villefranche - עיירה מוקפת חומה, המזכירה מעט את קרקסון (בקטן).  שווה ביקור!

פרפאפיניאן, שהיתה בירתה הצפונית של רוסיון (Roussillon) - שכונתה גם"קטלוניה הצרפתית" - נוסדה באמצע המאה ה-14 ושימשה כבירת מלכי קטלוניה, עד שסופחה לצרפת מקץ 300 שנה.  המבנים הבולטים בעיר הם הארמון והמצודה (Castillet).  מפרפניאן ממשיכים צפונה אל מונפלייה (Montepellier) - עיר המושכת מבקרים רבים הודות לחידושים ולחיוניות שבה.  הפילוסוף ג'ון לוק כתב במאה ה-17, כי הוא מעדיף ללכת פעמיים למונפלייה מאשר פעם אחת לגן העדן.  מונפלייה איננה גן עדן, אך בהחלט שווה ביקור.  ממונפלייה ממשיכים צפונה-מערבה אלרוקפור (Roquefort) - כפר קטן בו מיוצרת, בתהליך מיוחד, הגבינה הכחלחלה המפורסמת.

לבו של טיולינו הוא אזור הטארן - רמה גירנית שטוחה, החרוצה לעתים בשברים.  האזור יבש ועני והכפרים בו מועטים.  שממתו "מופרעת" על ידי הקניונים המבקעים אותו, והנופים הנשקפים מעליהם.  הרמה מחוררת כספוג במערות נטיפים.  מיו (Millau), השוכנת 25 ק"מ צפונית-מערבית לרוקפור, היא מקום מצוין ללון, לאכול ולטייל באזור.  העיר מושכת מטיילים רבים, היוצאים לטייל ברגל באזור, ובעיקר מטפסים הבאים מרחוק, כדי להתמודד עם קירות הסלעים, המתנשאים לגובה של 200 מ'.  בשנים האחרונות החל להתפתח באזור ספורט הגלישה מצוקים בעזרת מצנחי רחיפה.

ממיו נצא צפונה-מזרחה, לאזור קוסנואר (Causse Noir), שהוא רמה מוקפת בקניונים, רובם ערוצים של קניון הדורבייה (Gorges de la Dourbie).  מונפלייה לה-וייה (Montpellier Le Vieux), היא שמורת טבע הנמצאת 18 ק"מ צפונית מזרחית למיו וצופה אל עבר הדורבייה.  זהו אזור יוצא דופן של סלעי גיר, בעלי צורות מוזרות שפוסלו במשך שנים בכוח המים וגרגירי החול המוסעים ברוח.  הסלעים קיבלו שמות שונים על פי צורתם.  כך נמצא ביניהם 'הפיל', 'הספינקס', ועוד.  אפשר לטייל שם ברכבת קטנה, וכמובן ברגל (מידע בטל': 05-65606630).  משם ניסע אל כביש מס' D907, המחבר את מרבית האתרים היפים של האזור.  כשיוצאים מהכפר להרוזייה (Le Rozier) מזרחה, נכנסים לקניון של הז'ונט (Jonte).  כעבור כמה ק"מ אפשר לפנות שמאלה, לדרך צרה להפליא המתפתלת על צלע המצוק, בין שמיים וארץ.  יש להזהיר כאן, כי כמה מספרי ההדרכה נוטים שלא להמליץ על הדרך הזו משום שהיא, לטעמם, מסוכנת מדי.  לא רחוק משם, באזור שקוע קמעה, הנקרא קוס מז'אן (Causse Mezean) נמצאת מערת אוון ארמן (Aven Armand), שהיא אחד מפלאי הטבע של צרפת.  המערה נמצאת בעומק של 75 מ' ונמתחת לאורך 200 מ' קסומים של נטיפים וזקיפים.  הירידה והעלייה ברכבת קטנה.  סיור במערה הוא חזיון מרהיב, הדומה לשיטוט ביער מכושף של עצי אבן.  כדאי לטלפן קודם ולהזמין מקום (טל': 04-66456131). 

 

 קניון הטארן (Gorges Du Tarn) הוא ערוץ מרשים, בעומק של 400 עד 600 מ', המתפתל לאורך 50 ק"מ מהכפר איספניא (Ispagnac) ועד למיו.  הקניון נראה כתהום גירני לבן ובקרקעיתו עורק ירוק של מים.  הנסיעה מעל הערוץ מרשימה וחווייתית להפליא.  

 

 

בדרך שווה לעצור בכפר המדיבאלי הציורי סן אנימי (Saint Enimie), התלוי כנחיל דבורים על המצוק.  הכפר היפהפה מהווה גם בסיס מצוין לטיולים ברגל ולשייט בקנו לאורך הנהר.  ליד פלוראק (Florac), דרומה לטארן, נמצא הפארק הלאומי של הסוון (Parc National Des Ce'vennes), שהוא איננו פיסת טבע מבודדת ו"נקייה" מאדם, אלא להיפך, אזור ירוק, שומם למדי, הזרוע פה ושם בכפרים קטנים, הנראים כשקועים עדיין במאה ה-19.  האזור מציע שיטוט בכפרים בהם דומה והזמן קפא, ובעיקר עולם חי עשיר, הכולל איילים אדומים, בונים אירופאים, ונשרים.  מכאן אפשר להמשיך בדרך הררית יפה אל המונומנטים הרומאיים אשר בנים (Nimes), שהוקמה כמושבת חיילי ליגיון רומאי, ולהתחיל, למעשה, את הסיור בפרובאנס.