גילי חסקיןתכנית ד' ומשמעותה
כתב: גילי חסקין
הסכסוך הערבי – ישראלי שונה ממרבית הסכסוכים הנחקרים היום בכך שהוא עדיין נמשך. מכיוון שכך, יותר מבכול נושא אחר, מגויסת ההיסטוריה לחיזוקן של דעות פוליטיות בנות הזמן המודרני. כל זאת, למרות שקשה לשפוט בדיעבד, על סמך ידיעותינו, מצבנו וערכינו כיום, אירועים שחלו לפני ששה – שבעה עשורים. אחד הנושאים שהפך פופולארי מאד בעשורים האחרונים הוא הניסיון להציג את התנועה הציונית, כתנועה שתכננה מלכתחילה לנשל את ערביי ארץ ישראל וליישב יהודים תחתם.
ראו באתר זה: התפתחות ההיסטוריוגרפיה של תקומת ישראל.
כותב שורות אלו אינו מנסה לטעון כי תוך כדי מלחמת העצמאות, בעיקר בשלבה השני, לאחר פלישת צבאות ערב, לא היו מקרים מכוונים של גירוש ערבים מבתיהם. אלא שלא היתה זו משנה סדורה, כפי שטוענים אחדים. האוחזים בגרסא זו, מרביתם "היסטוריונים חדשים" או פעילי שמאל קיצוני, מביאים כהוכחה לטיעונם לטיהור אתני כביכול, את תכנית ד'. מצאנו לנכון להביא כאן את עיקרי התכנית.
תכנית ד'
בחודש מרס 1948, עובדה במטה הכללי תכנית מבצעית שכונתה 'תכנית ד", שקישרה בין יעדים מדיניים לבין יעדים צבאיים (התכנית כונתה כך בהיותה עומדת בשורה אחת עם התכניות הבסיסיות של ה'הגנה' משנים קודמות). התכנית כללה את גיוס וארגון הכוח היהודי במסגרות של חטיבות והתבססה על יוזמה התקפית של הכוח היהודי. נקבעו יעדים מבצעיים להשתלטות על כל השטח שהוקצה למדינה היהודית, על גושי ההתיישבות שמחוץ לה, ועל שטחי מפתח, לקראת פלישה צפויה של צבאות ערב. נוכחותם של הבריטים הובאה בחשבון, והביצוע היה מתוך שאיפה שלא להגיע עמם לעימות. שינוי שהיה מחויב המציאות ומהר, לנוכח כישלונות השיירות של חודש מרץ והסכנה של החזרה מתכנית החלוקה. הבריטים שבו והצהירו מדי פעם, שפינויים את הארץ יבוצע בבת אחת בכל אזוריה – לפיכך נועדה תכנית ד' להתבצע בעת ובעונה אחת. כל חטיבה במרחבה היא, במועד הפינוי המשוער – בראשיתו של חודש מאי. אך בינתיים הגיעו תמורות חודש מארס – נסיגה מדינית באו"ם וכישלונות צבאיים ברחבי הארץ – היה הכרח ליטול יזמה, גם בטרם יגויסו כל המתגייסים ויגיע הנשק, בטרם יפונו הכוחות הבריטיים ויבטל החשש מפני התערבותם[1].
ראו באתר הרשמי של ה'הגנה': תכנית ד'.
בראש הדאגות עמדה ירושלים. המצור התהדק, מלאי המזון הלך ואזל. הנציב העליון הבריטי לא עמד בהבטחתו לשמור על הדרך אליה ושיטת השיירות נכשלה. דוד בן גוריון העריך כי "הכנעת ירושלים, כיבושה והחרבתה יהיו מכת מוות לישוב העברי ויישברו את רצון היהודים ויכולתם לעמוד בפני התוקפנות הערבית"[2]. מכיוון שכך, תוכנן מבצע " 'נחשון' כדי לפרוץ את הדרך אל העיר (ראה להלן). במהלך המבצע הועברו מספר שיירות לירושלים הנצורה, אם כי רק לפרק זמן קצר. בהמשך נערכו המבצעים 'הראל' ו'מכבי' לתפיסת משלטים בדרך ולהעלאת שיירות. במסגרת המבצעים הועלו מספר שיירות גדולות לירושלים. בעמק יזרעאל בעיצומו של מבצע 'נחשון', נהדפו התקפות קאוקג'י על משמר העמק והתקפותיו של הגדוד הדרוזי על רמת יוחנן. במהלך הפעלת תכנית ד' החלה בריחה המונית של ערביי הארץ מערים מעורבות לערים ערביות (נצרת ועכו) ולמדינות ערביות.
היוזמה היהודית נמשכה ובמהלך אפריל ועד אמצע מאי נפלו בידי כוחות היהודים שטחים אסטרטגיים: ה'הגנה' כבשה את כל העיר טבריה, שם היו היהודים נצורים בעיר העתיקה (18 באפריל); את חיפה (22 באפריל); את האזור המקשר בין תל־אביב לשכונות מרוחקות בסביבתה; את השכונות קטמון ושיח' ג'ראח בירושלים (שיח ג'ראח פונתה אחר כך, בעקבות אולטימאטום בריטי); את הגליל המערבי; את צפת כולה (גם בה היה מצור על הרובע היהודי)[3]. התערבות בריטית מנעה את כיבוש יפו בידי כוחות יהודיים (העיר נכנעה במאי). חבלי ארץ נרחבים, ובהם עשרות כפרים ערביים, עברו לשליטת היהודים והגורם הערבי המקומי הובס, המנהיגות התפוררה ורוב המנהיגים נמלטו. החלה תנועת בריחה של ערבים שהפכו לפליטים והערבים המקומיים חדלו להיות גורם צבאי של ממש.
מרבית יעדיה של תכנית ד' הושגו, אך היו גם כישלונות: הדרך לירושלים נחסמה שוב, בעיקר בגלל מחסור בכוחות שיחזיקו בה באופן קבוע. חוקרים פלסטיניים כמו שריף כנענה, נור מסלחה, ווליד ח'לידי (ומספר היסטוריונים יהודיים) גורסים כי תכנית ד' של מטה ה'הגנה' עמדה ביסוד בריחתם של הפלסטינים ומטרתה העיקרית של התכנית היתה לסלק את הערבים מתחומי המדינה היהודית[4]. בשנים האחרונות "שודרגה" תכנית ד' ל"דוקטורינה צבאית", שכיוונה כביכול את פעולות ה'הגנה' במלחמת העצמאות החל מה-14 במאי 1948[5]. אולם מקריאת תכנית ד' כפשוטה, ברור שאין כל קשר בין התכנית לבין מה שמייחסים לה הפלסטינים ותומכי גרסתם[6].
נטישתם של כ-380000 פליטים שעזבו את בתיהם ב"מלחמת האזרחים" (דצמבר 1947- מאי 1948) מוגדרת בפי קיצונים כ"טיהור אתני". למרות שגם המחמירים שבין החוקרים אינם מספקים עדויות המצדיקות את השימוש במושג זה. עצם השימוש במונח הלקוח ממלחמת האזרחים בבוסניה ב-1992 לתאר אירועים שהתרחשו כשני דורות קודם לכן, הוא בעייתי. הסרבים השמידו שם את אוכלוסיית הגברים והרסו את ישובי המוסלמים כדי לגרום בראש ובראשונה לאימה ובעקבותיה לפאניקה, שתוליך לנטישת השטחים שבהם התנהלה פעילות מלחמתית[7].
טיהור אתני מוגדר כ"גירוש של אוכלוסיה לא רצויה מטריטוריה מסוימת עקב אפליה דתית או אתנית, שיקולים פוליטיים, אסטרטגיים או אידיאולוגיים, או צירוף של כול אלו"[8]. חוקי המלחמה אוסרים על גירושם של אזרחים, פגיעה ברכושם וכמובן גם פגיעה בגופם. אולם קיימת אבחנה בין פגיעה באזרחים שנגרמה עקב פעילות צבאית והיתה תוצאת לוואי של מעשי איבה, לבין "טיהור אתני" המתבצע לאחר שהסתיימה הלחימה והשטח הובטח מבחינה צבאית. במלחמות אזרחים או בסכסוכים בין קהילתיים מטושטשת לעתים האבחנה בין אזרחים לחיילים ומעשי האלימות מבוצעים בידי מליציות חמושות, שמעשי האלימות שלהן ניזונים מאיבה עתיקת יומין, מחיכוך יומיומי ומפחד הדדי. בדרך כלל, מליציות אלו אינן סרות למרותה של סמכות פיקודית ברורה[9]. הגורמים שהביאו לנטישת הפלסטינים עד סוף מאי 1948 אופייניים לתנאים השוררים בעת סכסוך קהילתי אלים ואינם נופלים בגדר טיהור אתני. אמנם, בתכנית ד', שנסקרה לעייל הוצאה הוראה "להשתלט על ישובים ערביים ולגרש את תושביהם". אבל אין ספק בכך שמטרת ההוראה היתה צבאית. היא היתה מוגבלת לשטחים שיועדו למדינה היהודית לפי החלטת החלוקה, לא נכללה בה הוראה לייעד את השטים שייכבשו לצורך התנחלות יהודית ובדרך כלל לא נדרשו המפקדים לגרש בכוח את התושבים, שכן אלה ברחו לפני הכיבוש.
אכן בחודש אפריל השתלטו היהודים לראשונה על טריטוריות ערביות ששלטו על הדרך לירושלים ועל אזורי הלחימה סביב משמר העמק ורמת יוחנן. המדיניות שננקטה כלפי הכפרים הערביים שנכבשו היתה הריסתם עד היסוד, וגירושם של מעט התושבים שנותרו בהם לאחר כיבושם[10]. בחודשי החורף של 1948 תפסו תושבים יהודים את בתיהם הנטושים של ערבים בפרברי תל אביב וירושלים, אולם על פי רוב היו הפולשים עקורים מבתיהם שבשכונות הגבול היהודיות ונאלצו לעזוב את בתיהם עקב התקפות ערביות. בכמה מקרים ביצעו מפקדי הכוחות היהודיים התקפות טרור שמטרתם לגרום לערבים לעזוב בפחד את בתיהם, אבל מנגד, קיימות עדויות רבות לכך שהמנהיגות היהודית הופתעה מהיקף הנטישה ואף עשתה מאמצים לשכנע את הערבים להישאר בבתיהם. אמנם, רובם המכריע של העקורים היו ערבים, אבל היו גם אלפי יהודים שנטשו את בתיהם עקב מעשי האיבה. אין ספק שהפלסטינים היו הקורבנות העיקריים של מלחמת האזרחים, אבל הם אינם יכולים להתנער מאחריותם לפרוץ מעשי האיבה. גם אם סירובים נובע ממניעים עקרוניים ואפילו לגיטימיים, אין זה מקטין את אחריותם לתוצאות של המשגה הפאטאלי שעשו, בדחיית הפתרון המדיני ובבחירת האופציה הצבאית. כמו כן, אוזלת היד של המנהיגות הפלסטינית ונטישתה הסיטונית, תרמה לנטישה תרומה רבה. אולם תכנית ד' לא היתה מסגרת לביצוע הריסת ישובים וגרוש אוכלוסיה, כחלק מטיהור אתני. הטענה שהיהודים ניצלו את חולשת הפלסטינים כדי לבצע טיהור אתני יזום ואפילו סיטוני, אינה עומדת במבחן העובדות.
[1] על העקרונות המנחים של "תכנית ד', ראה: סת"ה, ג', חלק שלישי, עמ' 1955-1959; סיכום כללי של העקרונות המנחים ושל ההוראות שהועברו לחטיבות. ראה: מ' פעיל, מן ההגנה לצבא הגנה, עמ' 308-313. על הפעלת התכנית ראה: א' מילשטיין, "מתגובה ליוזמה בשדה הקרב – מחצית אפריל 1948, במערכות מס' 302- 303, מארס-אפריל 1986, עמ' 44-52; היבטים שונים של התכנית ראה: י' אבידר, "תכנית ד'", ספרא וסיפא, מס' 2, יוני 1978, עמ' 37-48.
[2] לורך-קורות עמ' 115.
[3] מ' מיבר-מייברג, בצל המצודה, תל-אביב, 1989, עמ' 232-234, מספר שהערכת הצבא הבריטי בעיר היתה, שלאחר נסיגתו מהעיר לא יוכל הרובע היהודי להחזיק מעמד יותר משעתיים מול הערבים.
[4] בני מוריס, לידתה, עמ' 91-94; R. Sayigh, Palestinians: From Peasants to Revolutionaries, London & New Jersey, 1979. pp. 73-74
[5] לטענתו של ברוך קימרלינג, חוקר ישראלי שאימץ את ה"נראטיב" הפלסטיני, תכנית ד' היתה "תכנית-על לטיהור אתני". [ב' קימרלינג, "ההבניה החברתית של המושג 'הביטחון הלאומי' של ישראל", בתוך: תרבות דמוקרטית, 4-5 (2001), עמ' 267-301], או כפי שהתייחס אליה אילן פפה, אף הוא מייצג נאמן של אותה גישה, וטען שהתכנית משקפת את "השאיפה האידיאולוגית הציונית המקומית להגיע לרצף טריטוריאלי יהודי מרבי, נקי מנוכחות ערבית, כתנאי להקמת מדינת לאום אקסקלוסיבית" [א' פפה, "פרשות כ"ץ וטנטורה – היסטוריה והיסטוריוגרפיה, משפט ואקדמיה", תיאוריה וביקורת 20 ( 2002), עמ' 191-217 ובפרט עמ' 202].
[6] ראה בעניין זה את השקפתו של יואב גלבר: קוממיות ונכבה, עמ' 152-153.
[7] Mark Danner, New York Review of Books, Vol 44, nos. 18,19, pp. 62-63
[8] Andrew Bell Fialkoff, “A Short History of Ethnic Cleansing”, Foreign Affairs 15, summer 1993
[9] מ' בנבנישתי, חלום הצבר הלבן, ירושלים, 2005, עמ' 131-132.
[10] על הריסת הכפרי בדרך לירושלים ראה י' טבנקין, המפנה במלחמת העצמאות, אפעל, 1989, עמ' 11-121. לגבי הריסת כפרים באזור משמר העמק, ראה מסמכים של היחידות המעורבות בלחימה: בולגרים אל המטכ"ל-ידין, קמחי, בולגרים אל כנסת, ידין, קמחי; גולני אל כנסת וידין [ארכין יד טבנקין (להלן: אי"ט), 25 מ'1/150/1).
מאמר חשוב, נגד המלעיזים
אם ברצונך להראות ש"תכנית ד'", כפי שנכתבה, אינה תכנית של טיהור אתני, ייתכן שהצלחת. אבל הדילמה המוסרית, אינה מופנית דווקא על תכנית ד', אלא על המדיניות בפועל. כלומר, על הזיהוי הכמעט מוחלט של תושבים ערבים עם אויבים, ומכאן המוכנות לגרשם (שאינה תמיד גירוש בפועל) או לעודד את בריחתם. המדיניות הישראלית אינה מתמצאת בנסיבות עזיבת הערבים – בריחה או גירוש, אלא ממשיכה למניעת שיבה של תושבים, באופן כמעט גורף, מאז ועד היום. גם אם אין פה קבילות משפטית לפשע "טיהור אתני", יש פה מדיניות שמיועדת לצמצם ככל הניתן את מספר התושבים הערבים במדינה היהודית, בכח צבאי ובאמצעים משפטיים ופוליטיים. על הדבר הזה יש להשיב תשובה מעמיקה – האם ישנו צידוק מוסרי למדיניות זו, ולאו דווקא לתכנית ד'. גישה אחרת יכולה להיות: הכרה בהפרדה הכפויה – טיהור אתני או לא – כעוול הכרחי של אי היכולת להסכים על פתרון חלוקת הארץ באמצעים דיפלומטיים. ולכן, משקמה המדינה, והבטיחה את קיומה, במסגרת הסדרים של שלום וערבויות בטחוניות, ניתן להסכים על פשרה טריטוריאלית בעיקרה – חלוקת הארץ, בקווים המאפשרים קיימות מדינית ודמוגרפית לערבים ויהודים בארץ ישראל (עיקרון המכוון כלפי העתיד, ואינו נשען רק על ההסדרים ההיסטוריים כמו קווי 48', או קווי 67)