האצ"ל ומוסר הלחימה במרד הערבי – פרק ב'

 

 כתב: גילי חסקין

 

פרשיית שלמה בן־יוסף היתה מבחינת קו פרשת המים, שממנו חלה הסלמה בפעילותו האלימה של אצ"ל. פעולתו הטרוריסטית של בן־יוסף וחבריו כוונה כנגד אזרחים תמימים וסופו הטרגי הסעיר את הישוב והסלים את פעולות האצ"ל ואת התגובות עליהן ביישוב.

הרקע למעשה היה התקפות ערביות על יהודים בגליל: רצח ואונס של נוסעים בכביש עכו-צפת.[2] של שני חברי ה'הגנה' ושל  חבר פלוגת בית"ר, דוד בן-גאון[3]. שלושה מחברי פלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה –  אברהם שיין, שלום ז'ורבין ושלמה בן־יוסף (טבצ'ניק), החליטו שאין לעבור בשתיקה על מעשים אלה[4].

ב-21 באפריל בשעה 5:00 יצאו השלושה, בלי לקבל אישור ממפקדם,  לכביש המקשר את צפת עם ראש-פינה, במטרה לפגוע באוטובוס ערבי. בשעה 13:30, כשהאוטובוס חזר מצפת בדרכו לטבריה, ירו עליו השניים ובן־יוסף זרק את הרימון. הרימון לא התפוצץ והאוטובוס המשיך בדרכו כשמתוכו בוקעות צעקות הנוסעים. לרוע מזלם של התוקפים, הבחין בהם שוטר במנוסתם, ולאחר מכן נאסרו על־ידי המשטרה[5].

מעצרם של השלושה מראש פינה הכניס מימד חדש לפעילות ה- C.I.D. (מחלקת החקירות של המשטרה הבריטית ((Criminal Investigation Department: החוקרים בעיקר הקצין ארתור פ. ג'ילס (מפקד ה-C.I.D.  החל מ-1921)[6], החלו להתמודד עם טרור יהודי ונאלצו ללמוד נושא חדש: ארגון האצ"ל[7].

מפקדת האצ"ל ראתה בפעולה של בן־יוסף וחבריו הפרת משמעת חמורה והוקיעה את המעשה[8]. אולם כאשר החל המשפט הצבאי והנידונים הועמדו בצל התליה, נסחפו, כנראה חברי המפקדה, בהלך הרוח שעוררו הקיצונים במפלגתם. בין ה-17 ל-24 במאי ערכו חברי אצ"ל מסע טרור נגד האוכלוסייה הערבית בחיפה[9]. ייתכן מאד כי מעשים אלו וכן הפגנות לאחר קריאת פסק־הדין, בסיסמת "הלאה ההבלגה", חיבלו במאמצים להשיג חנינה לחבורה[10]. דומה שיותר משרצו להציל את חייהם של השלושה, שאפו ליצור מהם גיבורים וליצוק ממעשיהם מיתוס.

שיין, ז'ורבין ושלמה בן־יוסף הועמדו ב-24 במאי 1938 לדין בפני בית־הדין הצבאי בחיפה והואשמו ב"נשיאת נשק שלא כחוק" וכן "בכוונה לגרום למוות או נזק אחר לאנשים רבים". לפי התקנות לשעת חירום, כל אחד מסעיפי ההאשמה נחשב עבירה שדינה עונש מוות[11]. הרב יצחק הלוי הרצוג, עשה מאמצים גדולים להציל את השלושה, בתיאום מלא ותוך מגע הדוק עם הנהגתו הפוליטית של הישוב (הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי), אשר עשתה להצלתם, הגם שהמעשה עליו נדונו היה מנוגד בתכלית לעמדת ה'הבלגה'[12]. הנהגת הישוב אף גינתה את מעשם, עד כדי תיאורו כפשע אנושי ולאומי. פעולת ההצלה שלה ניתנת להסבר בחשש, פן תחמיר תלייתם את מצבו של היישוב, בהיותה עלולה לדחוף בני נוער למעשים דוגמת מעשי הנדונים, אותם העריכה כמעשי טירוף[13]. ייתכן גם שהיתה רגישה בנוגע להצלתם, גם כדי שלא תקום צעקה בציבור, שהיא מפקירה את הנידונים על שום היותם רוויזיוניסטים[14].

ב-5 ביוני ניתן פסק־הדין: ז'ורבין הוכרז בלתי שפוי בדעתו ונידון לכליאה בבית חולים לחולי רוח, "עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". שיין ובן־יוסף נידונו "למוות בתלייה, עד שתצא נשמתם". הם הועברו לכלא עכו, שם הולבשו בבגדים אדומים והוכנסו לתא הנידונים למוות. עשרים יום ישבו בתא זה, מחכים להחלטתו של הגנרל הייניג, מפקד הצבא בארץ, אם לאשר את גזר־הדין או להמירו במאסר עולם[15]. יחד אתם ציפו להחלטה זו היישוב היהודי בארץ והמוני ישראל בתפוצות. מייד לאחר מתן פסק־הדין על־ידי בית הדין הצבאי, פנה הרב הרצוג, במברק, אל המפקד הכללי של הכוחות, שאישורו היה הכרחי להוצאת פסק־הדין אל הפועל ונועד עמו ב-7 ביוני (ח' בסיוון). לפגישה נלוו גם הרב הספרדי הראשי, הרב יעקב מאיר הישיש ודוקטור יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית[16]. כן הועברה בקשה לחנינה, במברק למלך בריטניה, בשם הרבנים הרצוג ומאיר[17]. הרב הרצוג שיגר מברקים דומים לארכיבישוף מקנטרברי ולשר המושבות מאלקולם מקדונלד. הרבנים הרצוג ומאיר, רבני ערים ומושבות, הנהלת הוועד הלאומי, ראשי ערים וקהילות היו חתומים על מברק שנשלח לוייצמן ללונדון ב-14 ביוני והועבר על ידו, בו ביום למקדונלד.[18]. ביום 25 ביוני 1937 נתפרסמה הודעה רשמית לפיה המתיק מפקד הצבא, יום קודם לכן, את דינו של אברהם שיין למאסר עולם, בשל גילו הצעיר[19], ואישר את גזר־הדין נגד שלמה בן־יוסף.

מיד לאחר אישור פסק־הדין על־ידי מפקד הצבא בארץ, פנו מנהיגים רבים אל ממשלת בריטניה בבקשה לחון את בן־יוסף[20]. הפגנות רבות נערכו ברחבי פולין וממשלתה פנתה אל ממשלת בריטניה בבקשה לחנינה. גם בארץ נערכו הפגנות המוניות והושמעו קריאות: "קץ לטרור וקץ להבלגה". המפגינים פוזרו על־ידי המשטרה ושבעה נאסרו.

פרשת בן־יוסף עימתה את ה’הגנה’ והרוויזיוניסטים סביב ה'הבלגה'. הדבר בא לידי ביטוי בפנייתו של הרב הרצוג אל ראשי הרוויזיוניסטים בארץ ואל ז'בוטינסקי, כדי שיחתמו על כרוז המביע הסכמה למדיניות ה'הבלגה', בתקווה שפסק־הדין יומתק בשל כך.[21]. אולם ז'בוטינסקי, שכבר ב-30 באפריל 1937 גילה את הסתייגותו מה'הבלגה' ופקד להפרה במקרה של פרעות ביהודים[22], לא יכול היה, מנקודת מבטו, להסכים להצעה זו. ז'בוטינסקי, ששהה אותה עת בלונדון, עשה מאמצים נואשים לחלץ את בן־יוסף מן הגרדום. לשם כך זימן פגישה עם שר המושבות מקדונלד, בה התנהלה ביניהם שיחה גלויה וחריפה, ללא הועיל[23].

באי כוח הישוב טענו שהישוב אינו ראוי לעונש ולעלבון של תליית בחור יהודי לאחר שנתיים של הבלגה[24]. אך דומה והאדמיניסטרציה הבריטית שאפה לדם יהודי, אולי כדי להפגין בפני הערבים את עמדתה הבלתי תלויה[25]. ב-29 ביוני 1938, הועלה בן יוסף לגרדום בכלא עכו[26]. בן־יוסף נקבר בראש פינה על־ידי חבריו לפלוגת העבודה. דבר מותו השרה דיכאון ברחבי הארץ ובמיוחד במושבות הגליל[27]. בלווייתו קיבל מעשהו רבהליטציה והוא, שלאחר מעשה ההתנקשות גונה, הפך לקדוש ולמופת[28]. האצ"ל, בכרוז שכותרתו "בפני הקבר הפתוח", ניסה לנצל את האבל כדי לצאת כנגד ה'הבלגה'[29]. בשירו של אצ”ג, "יהודה היום, יהודה מחר. משא דווי ומשא גיל", שפורסם שנה קודם לכן ב'ספר הקטרוג והאמונה', עובר המשורר למשא נבואי ובו חוזה יהודים עולים לגרדום בבתי סוהר בריטיים[30]. לדעת ההיסטוריונית אניטה שפירא, היה בשיר זה כדי להשפיע על שלמה בן־יוסף[31]. ייתכן מאד שגם מקרי הטרור שנעשו על־ידי יחזקאל אלטמן וצבי פרנקל הושפעו משיריו של אצ”ג.

עם קבלת הידיעה על מותו של בן יוסף, נסחפה תל־אביב בגל גואה של אלימות. הרוויזיוניסטים, עברו גם בה מבית לבית ומחנות לחנות, כשהם תובעים להפסיק את העבודה[32]. ברחבי העיר הונפו דגלי ישראל ובשוליהם סרטים שחורים. בהנהגת הסוכנות חששו שמא הצער על מותו של בן־יוסף יביא להזדהות עם מעשהו[33]. מועצת העירייה בתל-אביב ערכה ישיבת אבל מיוחדת[34]. לאחר הישיבה נפסקה העבודה במשרדי העירייה ובמקומות עבודה רבים. דוד רמז, מזכיר ההסתדרות, הורה להניף דגל שחור על בניין הוועד הפועל, כביטוי לזעם נגד הבריטים. כשנודע הדבר לבן גוריון הורה להסיר את הדגל השחור, ולאות מחאה על תגובת ההסתדרות – התפטר מהוועד הפועל. בן גוריון טען שאין להפוך את בן־יוסף לקדוש וכי במותו יש להאשים את הרוויזיוניסטים, בשל חינוכם ומעלליהם וכי הוא מתבייש במעשה בן־יוסף, שהביא לתלייתו[35]. בן גוריון חשש מאד שמא מעשים כגון זה של בן יוסף, יפגעו בתדמיתו של הישוב בפני האנגלים[36].

כבר במהלך חקירתו ומשפטו של בן יוסף, החלו חבריו בפעולות תגובה, שמן הסתם לא הוסיפו למאמצים לחנינתו

·        ב-23 במאי, ירו אנשי אצ"ל על ערבים ליד תל־אביב, הרגו שניים מהם ופצעו חמישה[37].

·        ב- 24 למאי, יהודים פתחו במעשי טרור, בתגובה להשלכת פצצה ולירי בירושלים. בפעולות אלו נפגעו תריסר ערבים. באותו בוקר אירעו בחיפה שלש התקפות ירי; ערבי נהרג ושלושה נפצעו[38].כמה מחברי התנועה הרוויזיוניסטית נעצרו[39].

תלייתו של בן־יוסף בקיץ 1938 הביאה לשינוי גמור בדרכיו של האצ"ל. מעשיהם של "הפורשים" עד אז, לא חרגו מהפרות הבלגה מקריות, שלא עלו בהיקפן על פעולות כאלה שנעשו, מתוך התפרצות וחוסר משמעת רגעית, גם בשורות ה'הגנה'. מה גם שבשמונת החודשים שקדמו להתנקשות, התמעטה מאד פעילות האצ"ל, למעט כמה פעולות בודדות (ראה לעייל); מצב שלא נשא חן בעיני הקיצונים בחוגי הרוויזיוניסטים ואצ"ל[40],

לאחר עלייתו לגרדום של בן־יוסף, התכנסה הועדה המדינית של הארגון בהשתתפות דוד רזיאל ואברהם שטרן (מטעם האצ"ל), בנימין לובוצקי ויוסף כצנלסון (מטעם הצ"ח). לובוצקי הציע לפעול כנגד הבריטים, אולם בסיכומו של הדיון נתקבלה דעתו של כצנלסון, לפיה המטרה המדינית אינה מאבק בבריטים , אלא להיאבק בערבים, כדי לא לאפשר להם להיות גורם בעל כוח וכדי להבהיר שלא הם, הערבים, יקבעו את גורל הארץ[41].

 

ההנחה היתה כי עם תלייתו של בן־יוסף פשטה ה'הבלגה' את הרגל בהכרת הציבור היהודי ובהרגשתו, והשעה כשרה לפתוח בטרור בלתי-מוגבל ובלתי-מרוסן נגד הערבים, על מנת להטיל עליהם אימה עד שיפסיקו לפגוע ביהודים[42]. תלייתו של בן־יוסף הביאה למעין הפיכה במפקדת אצ"ל ומסרה את הנהגתו לאגף הטרוריסטי בתנועה. אגף זה, שהכיל אף הוא כמה פלגים, היה פרי הכרחי של הביקורת הרוויזיוניסטית על ה'הבלגה' וסגנונה קיבל את השראתו מ"ברית הבריונים" ובייחוד משירתו של  אצ”ג [43], שהפך את מעשה הטרור של בן יוסף למופת ולערך חינוכי[44]. האצ"ל הציג את מעשהו הטרוריסטי של בן יוסף, שכוון אל אזרחים תמימים, כמופת מוסרי. כך הפך אדם, שמעשהו גונה בתחילה, ללוחם אמיץ למען חרות העם[45].

לתלייתו של בן־יוסף היתה השפעה רבה על הנוער הלאומי והפכה את הקרבת החיים והעלייה לגרדום לדרגה עליונה של המאבק למען העם והמולדת. גם בקרב חברי ה’הגנה’, גברו הקולות נגד ה'הבלגה' ובעד פעולות תגובה. ראשי המוסדות הלאומיים ניסו לעצור את הסחף והגיעו הדברים לידי כך שהם האשימו את הרוויזיוניסטים וחברי האצ"ל כאילו ייחלו לתלייתו של בן־יוסף כדי שתמציא לארגונם מופת וגיבור[46]. אולם כאשר בוחנים את המאמצים שעשו להצלתו של בן־יוסף מחבל התלייה, נראה בעליל כי לטענה זו לא היה שחר, גם אם עשו הון פוליטי ממותו (אם כי, כמעט ממותו של כל מרטיר עשו הון פוליטי).

עלייתו של בן־יוסף לגרדום היוותה נקודת מפנה אצל ז'בוטינסקי. לאחר התלבטות ממושכת הוא הגיע למסקנה כי יש לנטוש לחלוטין את מדיניות ה'הבלגה' והפך לסנגור ולאידיאולוג של הטרור הנגדי, העיוור[47]. ז'בוטינסקי הבין כי פרשת ראש פינה משקפת תסיסה מסוכנת בקרב חסידיו וכי המשך מדיניות הפסיחה על שתי הסעיפים: מלל מוקיע ההבלגה ופעולות תגובה מעטות מדי, עלולה לגרום לאובדן סמכותו[48]. לפיכך לא נותר לו אלא ליישר קוו עם הזרם האקטיביסטי באצ"ל. מספר ימים לפני המועד שנקבע להוצאתו להורג של בן־יוסף, שלח ארצה מברק, בו הוא מורה לארגון להגיב בחוזקה אם אמנם ייתלה בן־יוסף: "אם סופי, השקיעו בעוצמה" (If final, invest heavily"). ז'בוטינסקי היה ער לעובדה שבן־יוסף וחבריו יצאו לפעולת נקם בערבים ללא אישור, אך חש עצמו נאלץ לענות אמן אחרי בן־יוסף. בנאום שנשא בוורשה ב-12 ביולי 1938, אישר את הפעולה בדיעבד[49]. במכתב תנחומים למפקדיו של בן־יוסף כתב: "מגרדומו נעשה מגדל, מקברו – היכל, מזכרו – דת אזרחית". הוא הרחיק לעשות ובמכתב תנחומים לאמו של בן־יוסף כתב: "תלמידיו, יותר מתלמידי, יהיו מורי דרך לדור"[50]. לאליהו גולומב, שנפגש עם ז'בוטינסקי, בניסיון לעצור את הסחף, היתה תחושה כי ז'בוטינסקי "מקווה להרים בעם את פולחן בן־יוסף" ועל ידי כך "יוכל להכניס מבוכה ופילוג בשורות הנוער של היישוב המאורגן"[51].

עמדתו החדשה באה לידי ביטוי באחד ממאמריו, שם כתב, בין היתר: "לכן ארורה היא כל מלחמה על כל צורותיה, תגר ומגן גם יחד, ואם אינך רוצה לנגוע בחף מפשע – גְווע. ואם אינך רוצה לגווע – ירֵה ואל תפטפט". המופת של בן־יוסף קידש בעיני האצ"ל את הטרור, כשיטת פעולה ומאצילה על קבוצה מסוימת ביישוב את אצטלת שליח ההיסטוריה. השימוש בכוח חדל להיות בעל חשיבות פונקציונאלית והיה לערך בעיני עצמו[52].

ימים אחדים לפני ביצוע גזר דינו של בן־יוסף, נתקבל במפקדה בארץ מברק מוצפן של ז'בוטינסקי ובו הפקודה :"אם סופי, השקיעו בעצמה"[53]. המכתב הגיע ארצה בימים בהם חלה עלייה בהרג יהודים בידי הכנופיות[54]. התגובה הרוויזיוניסטית לתלייתו של בן־יוסף היתה שבירה מוחלטת של קוו ה'הבלגה'[55]. דבר שבא לידי ביטוי קודם כל בכרוזים שהפכו להיות מתלהמים יותר. כך למשל: "דרך החיים ודרך המוות, דרך הכבוד ודרך החרפה, דרך הכניעה והעבדות לישמעאל ודרך המלחמה והניצחון המוחלט"[56]. נראה שהשימוש הרב שעשו כותבי הכרוזים של האצ"ל במלים אלו נבע מתוך שלילה עמוקה של הגולה ורצונם לראות בארץ יהודי חדש, או בגלל יכולתם המוגבלת לפעול.

אך סמלי היה שביום העלאתו לגרדום של שלמה בן יוסף (29 ביוני, 1938), הדיח את משה רוזנברג, ומינה לתפקיד את דוד רזיאל[57]. מינויו של רזיאל סימל את השתלטות האסכולה הקיצונית באצ"ל ואת החלשת משקלו של העורף הפוליטי שלו; למעשה, את תמיכת ז'בוטינסקי בתגובה של טרור נגדי, ללא הבחנה, לטרור של הערבים[58]. פעולות האצ"ל, שקיבלו כעת את אישורו של מנהיג בית"ר, הוכיחו על מבוי סתום אליו נקלע הארגון. בדיון שהתנהל בהנהלה הפוליטית של הצה"ר, דחה האצ"ל את ההצעה להתנקם בתלייניו הבריטיים של בן־יוסף, אלא בחר להתמקד בערבים, אולי מחשש שפעולה אנטי בריטית תביא לחיסול האצ"ל[59].

 

·        כבר ב-23 ביוני 1938 (טרם התלייה), נכנסו ארבעה צעירים יהודיים אל בית קפה ערבי בגבול מנשייה ותל־אביב וירו יריות רבות על היושבים בתוכו. שני ערבים נפצעו פצעי מוות ושבעה נפצעו. הערבים הגיבו בפצצות ושלושה יהודים נהרגו[60]. לא הוכח קשר של האצ"ל למעשה, אך יש סבירות רבה להניח, שהתוקפים היו אנשי אצ"ל או לפחות אוהדיו. למרות התנגדותם של ראשי היישוב, המשיכו אנשי אצ"ל לכוון את נקמתם אל הערבים.

·        התגובה הראשונה של האצ"ל לתליית בן־יוסף, היתה תלייתו של ערבי בחיפה. מעשה זה עורר תגובה שלילית מצד ז'בוטינסקי[61].

·        ב-20 ליוני 1938 –עשרות ערבים נהרגו ו-24 נפצעו בהתפוצץ פצצה בשוק הירקות בחיפה. הפצצה הוטמנה בתוך ארגזי ירקות מוסווים על גבי חמור שהובל בשוק[62].

·        ב-26 ביוני 1938 הוטלו פצצות לתוך חנויות ביפו ושבעה ערבים נפצעו[63]. על יד חיפה נפצע מיריות ערבי אחד. בחצר בית החולים הממשלתי נהרג ערבי.

·        מעשי הנקם האינטנסיביים החלו ב-3 ביולי 1938, בשורת התנקשויות בירושלים ובתל־אביב. חוליות קטנות של אנשי אצ"ל יצאו לפעולה בכמה מקומות. פצצה שנזרקה לאוטובוס ערבי במחנה יהודה הרגה שלושה נוסעים ופצעה שבעה. אחד מהם אנוש[64]. ובתל־אביב נורו שני ערבים בגבול יפו.

·        ב-4 ביולי פתח האצ"ל במתקפה רבת עצמה במקומות שונים בארץ[65]. בערים המעורבות (ירושלים, חיפה ויפו) הוחרדו השכונות הערביות מרעם יריות והתפוצצויות והערבים תושבי הספר הוכו בתדהמה. בחיפה נהרג ערבי ושבעה נפצעו, שנים מהם קשה. בירושלים הותקף אוטובוס ביריות והושלך עליו מטען חומר נפץ. ארבעה ערבים נהרגו ושנים עשר נפצעו. מהם שבעה באורח קשה[66].

הפעולות בוצעו בכמה דרכים:

א.      ירי או זריקת פצצה מן המארב על ערבים עוברי אורח שהזדמנו לתומם סמוך למקום ישוב יהודי. דרך זו היתה חיקוי של הטרור הערבי.

ב.      הנחת פצצות זמן גדולות במקומות ריכוז של המונים ערבים בשכונותיהם. את פצצת הזמן היו מטמינים בפח נפט, כד חלב או סל גדול, מכניסים לאזור הערבי, בדרך כלל על־ידי צעירים יהודיים, בני עדות המזרח, שהיו מתחפשים לערבים, והיו מסתלקים לאזור היהודי.

ג.       בירושלים נעשה ניסיון להפעיל "מוקש מעופף" בעיר העתיקה. חומר נפץ שהוברח בתוך ככרות לחם, הוכנס לפח וזה היה אמור לגלוש מבית בקומה העליונה ולהתפוצץ בגובה ועל־ידי כך לגרום למספר רב של נפגעים. אם כי הניסיון נכשל[67].

בעיר העתיקה בירושלים, ברחוב דוד, הוטלה פצצה פרימיטיבית ובשוק הערבי של חיפה התפוצצו כדי חלב ממולכדים; עשרות ערבים נהרגו ונפצעו. באותו יום אירעה התפוצצות ברחוב הכרמל (מחנה ברנר). חמישה ערבים נפצעו, מהם שניים קשה. כמו כן הותקפו ערבים במרכז וולובלסקי בתל־אביב. ארבעה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. ליד רחוב רבינוביץ' הוטלה פצצה ומספר אנשים נפצעו[68]. ליד שכונת התקווה נורו יריות על ערבים. שניים נהרגו ואחד נפצע. אוטובוס ערבי הותקף ליד שכונת שפירא. ערבי אחד נפצע מיריות ברחוב עין יעקב בתל־אביב. שלושה ערבים נורו ונפצעו מיריות על אוטובוס ערבי בכביש יפו-רמלה. ערבי נהרג בהתקפה על אוטובוס בדרכו מיפו לסידני עלי. מעשי טרור אלו העלו את המתיחות לשיא חדש וגרמו לגינוי בציבור היהודי[69].

·          ההפתעה הגדולה היתה שמורה לחיפה: ב-6 ביולי 1938, הניח חבר אצ"ל, שהתחפש לסבל ערבי, בשני מקומות שונים בשוק הערבי בחיפה, כדי חלב בעלי דפנות כפולות, שהמרווח ביניהן מולא באלפי יתדות מתכת זעירות ("ניטים"). הכדים התפוצצו בהפרש של חמש דקות זה מזה.עשרים וחימשה ערבים נהרגו ומאה נפצעו[70]. ארבעה יהודים שנקלעו לאזור, הוכו למוות. אחד מהם הומת בסקילה[71]. יהודים נוספים נפצעו[72].

·          ב-7 ביולי ירתה חוליה מסניף כפר סבא של האצ"ל לעבר מכונית. אדם אחד נהרג ושני נפצע. אחר כך התברר שהיו אלה הודים, עובדי שגרירות. באותו יום הותקף הכפר ג'אמוסין שעל גדת הירקון בירי ממקלעים ובהטלת שני רימונים, והיו מספר נפגעם. כמו כן נזרקו רימונים בוואדי מוסררה (נחל איילון) בתל־אביב, ליד נחלת יצחק[73]. ההתקפות התפשטו גם לאזורים כפריים ומוקשים הונחו בדרכים ובשבילים שהובילו אל הכפרים הערביים.

·          ב-8 ליולי הוטלו ארבע פצצות בירושלים. ארבעה ערבים נהרגו ועשרים נפצעו.

·          ב-15 ביולי שוב התפוצץ מטען בשוק הערבי בעיר העתיקה בירושלים, שהונח על־ידי בחור בלבוש ערבי. עשרה אנשים נהרגו; שלושים ואחד נפצעו. עיתון "הארץ" תיאר את ההתפוצצות המחרידה כ"אחת ההתפוצצויות היותר איומות שהיו בארץ, אם לא האיומה ביותר"[74].

·          ב-16 ביולי הופעל מוקש חשמלי בשוק הערבי בחיפה. הפצצה הוטמנה בתוך ארגז של מצחצח נעליים, שנעלם רגעים מספר לפני הפיצוץ[75]. לפי ההודעה הרשמית של הממשלה נהרגו שלושים וחמישה ערבים ושבעים נפצעו[76]. באותו יום נורה ערבי ונפצע קשה, בשכונת הרצליה בחיפה[77].

·          ב-25 ליולי, לאחר הרצח בקריית חרושת והדאגה העצומה שהוא עורר ביישוב[78], הונחה פצצת זמן בשוק הערבי בחיפה. בפיצוץ, שאירע כעבור 45 דקות, נהרגו ארבעים וחמישה ערבים ונפצעו ארבעים וחמישה[79]. כמו כן נורה יהודי שנחשב בטעות לערבי (ראה להלן)[80].

·          ב-30 ביולי 1938, אמור היה להתחדש משפטם של אנשי הכנופיות בירושלים.  אנשי האצ"ל התנקשו במהנדס מרטין חורי, מנהל בית היתומים שנלר, שנחשב לאוהד הכנופיות. הם הניחו לו מארב, ירו בו ופצעו אותו אנושות. (אכן, חורי איננו עונה על הקריטריון של "חף מפשע" ושנלר היה בסיס לכנופיות). כמו כן ניסו להתנקש בחייו של עורך הדין קטן, פרקליטם של הטרוריסטים הערביים. הם הניחו מוקש בלשכתו, אך משהתברר שיצא לחופשה בת חודש וחששו שמא ייפגע אדם אחר, פרקו את המוקש[81].

יעקב ראס (רז) היה החלל הראשון בפעולות ההתקפה של האצ"ל; טרוריסט שהפך לסמל בעיני שולחיו[82]. ב-26 ביולי 1938 נשלח רז לעיר העתיקה בירושלים, מחופש לערבי, נושא על גבו סל ירקות ובו מוקש. לרוע המזל, ביום זה הכריזו הערבים על שביתת מחאה וכאשר הניח יעקב רז את הסל ליד אחת החנויות שדלתותיה היו נעולות, עורר הדבר את חשדם של הערבים. הם הפכו את הסל וכאשר מצאו בתוכו את המוקש, התנפלו על רז ודקרו אותו בסכינים בכל חלקי גופו.. היתה זו הפצצה הגדולה ביותר שהתגלתה על־ידי המשטרה (35 ק"ג), ואילו היתה מתפוצצת, היתה הורגת עשרות אנשים[83].

ראס לא מת מן הדקירות, והמשטרה שהוזעקה למקום, העבירה אותו לבית החולים הממשלתי. במשך שבועיים נאבק על חייו ובו זמנית נחקר על ידי הבולשת. כאשר הרגיש כי כוחותיו הולכים וכלים, חשש שמא לא יוכל לעמוד יותר בחקירות. כדי למנוע מצב שבו לא ישלוט עוד בעצמו ויגלה את סודות המחתרת, הסיר מעליו את התחבושות שכיסו את גופו, וכעבור זמן קצר מת מאיבוד דם[84]. מעשה הטרור של ראס זכה לשבחים רבים מפי שולחיו[85].

ב-25 ביולי 1938, ביום שבו הוטמנה הפצצה בשוק הערבי בעיר התחתית, יצאו שני אנשי  האצ"ל למארב בשכונת הרצליה שליד הדר-הכרמל בחיפה, במטרה לבצע פעולת תגמול נגד  ערבים. יהודי בשם משה מזרחי, עבר ברחוב. אחד מאנשי האצ"ל, אליהו רפופורט, חשב אתו לערבי, ירה בו והרגו. רפופורט נמלט מן המקום ונתפש על ידי עוברים ושבים. פעילי ה’הגנה’ שהגיעו למקום, לקחו אותו במכוניתם אל מקום מחבוא[86]. לאחר שערכו חיפוש בביתו, חקרו אותו ואיימו עליו שאם לא ישתף אתם פעולה – ימסרוהו לבולשת  הבריטית[87].

כשנודע דבר חטיפתו של רפופורט, פרסם האצ"ל כרוז בו הכריז כי לא ייתן ידו לפרובוקציה של מפא"י ולא ייגרר למלחמת אחים[88]. זוהי בהחלט אמירה מוסרית. אם ראשי היישוב שמו לעצמם סייג, שלא לפגוע באזרחים תמימים, הרי כותבי הכרוז של האצ"ל שמו סייג מוסרי אחר, להשקפתם חשוב יותר, לא להיגרר למלחמה בין יהודים.

למרות זאת, ב-1 באוגוסט נחטף בתל־אביב זכריה קיקיון – פקיד העירייה ומפעילי ה'הגנה'. ל’הגנה’ נמסרה הודעה כי שחרורו מותנה בשחרור רפופורט[89]. קיקיון הוחזק בבית מחוץ לתל־אביב ולבסוף שוחרר, לאחר משא ומתן בתיווך ראש עיריית תל־אביב, ישראל רוקח[90]. הסערה הציבורית בעקבות חטיפת קיקיון היתה גדולה[91]. רפפורט נחקר על־ידי הבריטים ומכיוון שלא היו נגדו הוכחות, הוא נידון למעצר אדמיניסטרטיבי של שנה בכלא עכו[92].  דו קרב החטיפות בין ה'הגנה' לאצ"ל הגדיש את הסאה ושימש במישרין, מאיץ לניסיון להרגיע את הרוחות ולהגיע להסדר בין הארגונים (ראה להלן)[93].

·        ב-26 באוגוסט 1938 הוטמן בשעות הבוקר המוקדמות מוקש, בתוך פח מלפפונים, בשוק הערבי ביפו. הבחור, שחדר לשוק בלבוש ערבי, נעלם. נשמעה התפוצצות אדירה, ועל-פי ההודעה הרשמית נהרגו מן ההתפוצצות עשרים וארבעה ערבים ונפצעו שלושים וחמישה. נוצרה בהלה גדולה בקרב תושבי העיר ונפוצה שמועה שההתנקשות נעשתה בידי הבריטים. המון רב יצא להתקיף את בנק ברקליס והצית את מכוניתו של אחד הפקידים הבריטים. בהתפרעויות נהרגו ערבים נוספים, הפעם מיריות החיילים הבריטים, והדבר הגביר את המהומה והבהלה בעיר[94].

פרשת הטרור של האצ"ל בקיץ 1938 זעזעה את הארץ. בעקבות פעולות האצ"ל שוב התעורר הוויכוח בנושא ה'הבלגה' והתגובה בכל עצמתו. כחלק מן הוויכוח, פרסם האצ"ל, באוגוסט 1938, כרוז ובו דיון מעמיק בשאלת ההבלגה והתגובה ובו שלל את כל הטיעונים בזכות האיפוק[95]. אכן, במעשי האצ"ל יש עבירה חריפה על חוקי jus in bello, היינו, "צדק מלחמה", אך כרוזיהם מצביעים על קוד מוסרי אחר שבמרכזו עומדות ההתרעה וחרות העם. מול האתוס של "צדק במלחמה" העמיד האצ"ל את האתוס המעמיד בראש סולם העדיפויות את הקיום היהודי. מעבר לנזק הפוליטי בדעת הקהל הבריטית והעולמית, היתה בפעילות זו משום סכנה לנפש הישוב העברי שסלד מרציחות של אזרחים חפים מפשע , כולל ז'בוטינסקי שבקש להיזהר בחיי נשים וילדים, אך נענה בזלזול מצד דוד רזיאל[96]. הבריטים מצדם נאלצו להתמודד עם האתגר החדש שהגיע מהצד היהודי. הם הגיבו בתקיפות ועצרו מספר מהתוקפים חברי האצ"ל.

במהרה הגיעו היחסים בין ה'הגנה' ואצ"ל לדרגה גבוהה מאד של מתיחות. על היישוב איים צילה של מלחמת אחים[97]. כשבועיים לאחר תלייתו של בן־יוסף, נפגש אליהו גולומב, ששהה אז באירופה, עם זאב ז'בוטינסקי ותבע ממנו, לרסן את אנשי האצ"ל שיצאו מגדרם.[98]. בתגובה לאזהרת גולומב, הודיע ז'בוטינסקי, כי במקרה שה’הגנה’ תפגע באנשיו, ישיבו הרוויזיוניסטים בהתקפות ובהתנפלויות על החלוצים ועל חברי תנועות הנוער בגולה"[99].

ב-10 ביולי 1938, כונסה מליאת הוועד הלאומי לישיבה סגורה, בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות היהודית, באי כוח הרבנות הראשית, העיריות ומועצות המקומיות. משה שרתוק (ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) תקף בחריפות את פעולות האצ"ל נגד הערבים וטען כי כדי לשתק את הארגון יש להפעיל נגדם כוח, גם אם כתוצאה מכך יישפך דם יהודי. ביום בו נזרקה הפצצה בשוק בחיפה, ב-16 ביולי 1938, היו שטענו שיש לעשות הכול, כולל פעולות חיסול פיזי של אנשים, כדי למנוע את פעילות הטרור של הרוויזיוניסטים[100]. זוהי דוגמא קיצונית של הצבת אתוס מול אתוס. שמירה על מוסר לחימה מול ערבים, מול נכונות להרוג יהודים. גם יתר נציגי מפלגות הפועלים תמכו בהפעלת כוח ואף בשיתוף פעולה עם השלטונות, כדי לשתק את פעילות האצ"ל. תקיף במיוחד היה דוד בן גוריון (יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית), שהסביר כי היישוב היהודי בארץ־ישראל זקוק לתמיכת הממשלה במלחמה בטרור הערבי (כמו אספקת נשק לנוטרים היהודים, שהגנו על היישובים היהודיים ברחבי הארץ) ולכן אין מנוס משיתוף פעולה עם הממשלה, גם נגד האצ"ל[101]. כאן עלו ועולות שוב השאלות: האם השמירה על ה'הבלגה' מצדיקה כל מחיר? האם במסגרת השיקולים המוסריים מותר להסגיר יהודי לידי הבולשת הבריטית?

נציגי 'האזרחים' תקפו בחריפות את דברי השמאל, בטענה שהצעותיהם יובילו למלחמת אחים ואת זה יש למנוע בכל מחיר[102]. אולם בן גוריון לא אמר נואש והחליט לפעול נגד האצ"ל והרוויזיוניסטים, גם ללא הסכמת  המוסדות הלאומיים[103]. למחרת הכינוס היישובי, נפגשו דוד בן גוריון ומשה שרתוק (שרת), עם הנציב העליון. בפגישה דובר על שיתוף הפעולה בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת המנדט במלחמתם נגד הטרור היהודי[104].

בערב ה-31 ביולי 1938, נערכה בביתו של שרת פגישה עם הוועדה הפוליטית של מפא"י, לדיון בפעולות התגמול היהודיות. השאלה שנדונה היתה האם יש להתנגד להן רק באמצעים שישנם בידי היישוב המאורגן, או גם לשתף פעולה עם המשטרה[105]. ראשון הדוברים היה יצחק טבנקין, אשר הוסיף למאבק הלאומי נופך של מאבק מעמדי. הוא צדד בשיתוף פעולה עם הבריטים וכרך את המלחמה בטרור עם המאבק ברוויזיוניסטים, שלגביו הם אויבי תנועת הפועלים[106]. טיעון זה מעמיד בסימן שאלה את מוסריותו של טבנקין. הוא מתגלה שהוא מוכן לפגוע ביהודים, לא רק משום השקפותיו המוסריות לגבי פגיעה בבלתי לוחמים ואפילו לא רק בשל דאגתו ליחסים עם הבריטים, להתיישבות ולנוטרות, אלא כדי לחסל חשבונות פוליטיים. למרות זאת, נראה שבתקופה זו לא ניכר חשש פוליטי מפעולותיו של האצ"ל, כפי שיתברר לימים, בעת ה'סזון' של 1944, אלא חשש אמיתי מפני הסלמה ביחסים עם הערבים ועם הבריטים. מכול מקום הלך רוח זה מבשר את הסזון שיפרוץ שש שנים מאוחר יותר.