גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
נושא 'טוהר הנשק' ומוסריותו של כוח המגן העברי אקטואליים כיום לא פחות מאשר בעבר. נוכח אכזריותו של האויב, מתפתים סוכני תרבות מהצד הישראלי, להדגיש את מוסריותו הגבוהה. הדבר אינו נוגע רק להווה, אלא בעיקר לעבר, שבו אנו עוסקים. שמעתי לא אחת, ממדריכי טיולים וממורים, חברים ועמיתים, על דרכן המוסרית של המחתרות העבריות. בדיקה מדוקדקת של המקורות מציינת תמונה שונה לחלוטין. להבדיל מהאצ"ל של מנחם בגין, בשנות המרד 1944-1947, האצ"ל של 1937-1938 ואפילו ארגון ב' לפניו, מצטיירים כארגונים שלא בחלו במעשי טרור נגד אזרחים. שכאשר בגין פתח במרד ב-1944, הוא הגביל את עצמו, תחילה רק לתחנות משטרה ולמתקני שלטון בריטיים ואחר כך גם נגד הצבא, אך נשמר שלא לפגוע באזרחים. להבדיל מהלח"י, לא ראה בגין בחיילים בריטיים מטרה לגיטימית לפגיעה, ולמעט רצח הסרג'נטים ב-1947, לא ראה טעם בפגיעה סתמית בחיילים, אלא במתקנים בלבד. האצ"ל של אברהם תהומי, רוברט ביטקר, משה רוזנברג, דוד רזיאל וחנוך קלעי , מצטיירים כארגונים ששמו לעצמם מטרה לפגוע באזרחים ערביים באשר הם, משום שמערכת הערכים שלהם קידשה את הכבוד היהודי ואת עקרון ההרתעה, יותר מאשר קדושת חיי אדם ויותר מאשר שיקולים רציונאליים, של תועלת ביטחונית ופוליטית.
ראה גם: טוהר הנשק – מקורות ויישומים.
הרצאה על טוהר הנשק
בשל אורכו, חולק מאמר זה למספר חלקים.
בפרוץ המרד הערבי באפריל 1936, בחרו מוסדות ה'הגנה', ב"הבלגה", שתפקידה היה לבדל את הציבור היהודי מהערבי ועל ידי כך לקטוף פירות מדיניים וביטחוניים.
ראה בהרחבה: המרד הערבי הגדול.
האצ"ל ('הארגון־הצבאי־הלאומי'), שלא קיבל את מרות ההנהגה הציונית, בחר בדפוס פעולה אלים שכונה "תגובה", כנגד ה'הבלגה'. הם ביצעו פעולות ירי ללא אבחנה, זרקו רימונים וחביות נפץ לעבר בתי קפה ובתוך ריכוזי אוכלוסייה ופגעו גם בערבים חפים מפשע. סוגית ההתייחסות לערבים היתה סלע מחלוקת מרכזי בין ה'הגנה' לבין האצ"ל, וסביבה נָסוֹבּוּ מרבית החיכוכים ביניהם. אולם ביריבות בין הארגונים ניכר היה מימד נוסף והוא המימד הפוליטי. האצ"ל נתפס היה על־ידי הציבור ועל־ידי הסוכנות היהודית, הגוף האחראי ל'הגנה', כזרוע הצבאית של המפלגה הרוויזיוניסטית[1]. מאחר ובין הסוכנות לרוויזיוניסטים ניטש מאבק פוליטי על הנהגת הישוב, הרי שהוא השליך על המאבק בין הארגונים[2].
רקע היסטורי
הקמת 'ארגון ב" לא יצרה את הכוח הצבאי, לו ייחלו מקימיו. הארגון החדש לא הצליח להתפתח באותו קצב שבו התפתחה ה'הגנה' ולקראת מאורעות 1936 לא הצליח להעמיד כוח הגנתי של ממש. למרות זאת, בתקופה זו חלו תמורות חשובות באצ"ל, בעיקר פתיחת השורות והצטרפותם של חברי בית"ר, שהפכו למרכיב העיקרי של הארגון.
השנה הראשונה של המאורעות הוכיחה לרוב הפורשים את חוסר התוחלת שבפרישה. הם לא היו חזקים דיים ולא היתה להם תשתית ציבורית לשבור את ה'הבלגה', לפתח אסטרטגיה עצמאית ולשאת בתוצאותיה. פיגועי הנגד והטרור הנגדי שלהם לא הצדיקו את קיומם העצמאי ולא הם הוציאו את המלחמה אל מחוץ לגדר, אלא דווקא חברי ה'הגנה'. מה גם שמדיניותה המאופקת יחסית של ה'הגנה' גרמה להקמת הנוטרות בחסות הבריטים, ללא שיתוף האצ"ל ולגידול עצום בכוחה של ה'הגנה', לעומת ארגון ב'[3]. על רקע החרפת המרד הערבי ותכנית ה"חלוקה" של 1937 ועל רקע התגברות כוחם של הבית"רים בארגון, גרס תהומי, כי יש לחזור לארגון האם[4]. אישי ציבור שונים עשו ניסיונות תיווך בין הארגונים הצבאיים, אולם הדברים לא הגיעו לכלל איחוד[5].
באפריל 1937 חל הקרע בארגון. תהומי חזר ל'הגנה' (וצורף למפקדה המאוחדת) ועמו כמחצית מחברי הארגון (הארגון כולו מנה אז כ-3,000 חברים), אם כי הוא עצמו לא הצליח להשתלב לאורך זמן בגוף המאוחד ונאלץ לפרוש ולהיעלם מזירת כוח המגן היישובי[6]. היתר, מתנגדי האיחוד בסניפים, האשימו את הנהגת האצ"ל בבגידה ובכרוז שחובר על־ידי אברהם שטרן ודוד רזיאל נכתב "משורה ישחרר רק המוות"[7]. אלו שנשארו מחוץ ל’הגנה’, הם שהקימו את האצ"ל כארגון הומוגני בהרכבו ובהשקפתו הפוליטית, בשליטתם של החוגים הקיצוניים שבתנועה הרוויזיוניסטית[8]. לעומת זאת, הישגו הגדול של בן גוריון, היה ביטול 'הוועד המפקח' והחזרת מפלגות ה'מזרחי' ו'הציונים הכלליים' למרות המוסדות הלאומיים. כך הושם קץ לאנומליה של "חיים כפולים" מצד נציגי גופים אלו, שלמרות שיתופם במוסדות הלאומיים, פעלו עד כה גם במוסדות האצ"ל. 'הוועד המפקח', בראשותו של הרב ברלין, חדל להתקיים לאחר הפילוג וז'בוטינסקי הפך לסמכות העליונה של הארגון[9]. הארגון נתפס בעיני הבריטים כ"פחות מאופק במטרותיו ושיטותיו"[10]. הרוב הממושמע כינה את עצמו "היישוב המאורגן" ואילו האצ"ל היה לזרוע צבאית של קבוצת מיעוט, שפרשו מן הכלל ומשום כך כונו "הפורשים"[11]. עצם קיומם של ארגונים חמושים עצמאיים היה מנוגד לעקרון שליטת המוסדות הנבחרים של "המדינה בדרך" על הכוחות המזוינים וסיכן את קיום הישות המדינית בטרם-מדינה של היהודים[12].
ארגון ב' וה'הבלגה'
בראשית מאורעות 1936 פעלו במקביל שני ארגוני הגנה יהודיים: ה'הגנה' הכללית ו'ארגון ב' –אצ"ל[13]. בתקופה זו, עוד לא ניכר הבדל גדול בשיטות הפעולה של שני הארגונים. שניהם דבקו בשיטת ההגנה הפסיבית. אם כי, רבים מאנשי האצ"ל היו בדעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ופעלו נגד מדיניות ה'הבלגה'[14]. חברי הארגון בצעו פעולות תגמול כבר באפריל 1936 (ראה להלן), אך בדרך כלל ללא אישור של מפקדת ארגון ב'[15].
בתוך "הוועד המפקח" היה לחץ מתמיד על אברהם תהומי, מפקד הארגון, מקרב גורמים מקסימליסטים, רובם בית"רים[16], אולם תהומי עשה ככל יכולתו לבלום אותם, מתוך שיקולים פרגמאטיים וכמעט שלא אישר פעולות תגמול ונקם. חברי המפקדה המקורבים לצה"ר ובעיקר לזרם המקסימליסטי שבו, תבעו ממנו להגיב, ולו רק כדי שיוכר הבדל בין ארגון ב', לבין ה'הגנה' הכללית, ממנה פרש[17]. עמדתם של תהומי ושל הרוב ב"וועד המפקח" של ארגון ב', נסתייעה בעמדתו הבסיסית של זאב ז'בוטינסקי, שסבר שעל היישוב להתגלות כמופת של יציבות וסדר בתקופה של מתיחות בינלאומית המאיימת על בריטניה הגדולה[18].
בתקופה הראשונה של המאורעות, הורה ז'בוטינסקי לחבריו בארץ "התאפקות ואורך רוח", כדי לאפשר לו למצוא פתרון יסודי לבעיית הביטחון של היישוב היהודי בארץ. על יחסו ל'הבלגה' השפיעה גם גישתו האנגלופילית ואמונתו הבסיסית כי בכל מקרה מטרתה היסודית של הציונות היא להגיע לשיתוף פעולה עם בריטניה[19]. הוא טען ב-1936, כי ה'הבלגה' תוכיח לבריטים כי היהודים הם קורבן ולכן תשמש כנשק מדיני[20]. הוא היה רגיש לעובדה שההתאפקות פוגעת במושגים מוצקים ורבי רגישות של כבוד יהודי, אך האמין שהמחיר הפוליטי יהיה כדאי[21]. ז'בוטינסקי התנגד לטרור ופעולות נקם ותמך במדיניות ה'הבלגה' לא רק מסיבות פרגמאטיות, אלא גם מסיבות מוסריות, למרות שהיה מודע לקושי הכרוך בה[22]. על אף הלחץ הבלתי פוסק מצד חסידיו בארץ, שתבעו ממנו להתיר את הרצועה, דרש מהם בתוקף להבליג[23].
ז'בוטינסקי תמך ב'הבלגה', למרות הסכנה בכך שחוסר תגובה מצד היהודים, להיחשב על־ידי הערבים כחולשה וחשש גם מאיבוד שליטה על חסידיו בארץ, שסברו אחרת. בה בשעה שחסידי ז'בוטינסקי בארץ הוקיעו את הפחדנות שב'הבלגה', נאלץ עיתונם 'חזית העם' להדפיס את מאמרו "הבלגת הישוב עד מתי" ובו הוא קורא לנאמניו לסבול אותה[24]. גם דמויות ציבוריות אחרות, תמכו באיפוק, כמו למשל יהושע סופרסקי[25], איש הימין "האזרחי", שקרא לשמור על ה'הבלגה' מטעמים מוסריים[26]. הרב מאיר ברלין מ'המזרחי' סבור היה שיש לנהוג במתינות כלפי הערבים, כל עוד נתונה הסוכנות היהודית במשא ומתן עם האדמיניסטרציה הבריטית בענייני הנפש והרכוש[27]. לעומת זאת, אליהו בן חורין, נציגו של ז'בוטינסקי ב"וועד המפקח", נמנה על שולליה התקיפים ביותר של ה'הבלגה"[28]. בנימין לובוצקי (אליאב), איש התנועה הרוויזיוניסטית, יצא במאמר שבו תקף את ה'הבלגה' וטען שיהודי ארץ־ישראל נוהגים כיהודי הגולה[29]. גם יהושע השל ייבין ואב"א אחימאיר התבטאו ברוח דומה[30]. אברהם תהומי הבין את הלוך הרוחות בקרב החברים, ואישר פעולות תגמול בקנה מידה מוגבל. הוא כינה את ההיתר למעשי טרור "פתיחת ונטיל", אמצעי שבלעדיו אי אפשר היה לעמוד בפני התסיסה הפנימית, בפני התביעה לגמול לטרור הערבי ללא כל הגבלות כובלות[31].
פעולות נקם ראשונות
כבר ב-16 באפריל 1936, לאחר שקבוצת ערבים מזוינים רצחה שני נוסעי מונית ליד טול כרם, הרגו אהרון חייכמן, מפקד סניף אצ"ל ברמת־גן וחנוך קלעי, ממפקדי האצ"ל, שני ערבים ליד כפר סבא[32]. רק כעבור שלש שנים נטל על עצמו האצ"ל את האחריות למה שכינה "מבצע ירקונה", מבלי לנמק את הצידוק למעשה הטרוריסטי נגד אנשים שלא היה ספק שאין להם קשר למעשה שבגינו נפגעו.
· ב-20 באפריל, לאחר שחייכמן קיבל אישור לביצוע כמה פעולות תגובה, נורו ערבים שרכבו על גמל ממערב לתל בנימין. אחד מהם נהרג והשני נפצע [33]. באותו יום, ירו כמה חברי אצ"ל ופצעו כמה חיות בית ואשה ערביה, בקרבת תל לווינסקי[34].
· בעקבות ירי של ערבים לתוך בית הספר 'כרמל' בתל־אביב, הטילו שני לוחמי אצ"ל רימון יד והמטירו אש בשכונת מנשייה. ערבי אחד נהרג ואחד נפצע. אנשי אצ"ל פעלו גם בשני מקומות בירושלים – ברחוב החבשים וליד בית החולים "שערי צדק". ערבי אחד נהרג וארבעה נפצעו[35].
· ב-6 ביולי אותה שנה, ירו רפאל ומשה וולפה בערבים, על שפת ימה של בת ים[36].
· ב-8 ביולי פתחו בנימין זרעוני, ממפקדי האצ"ל, ואברהם בוכמן, בירי אקדחים לעבר ערבים וזרקו עליהם רימון, ליד כרם התימנים; אחד הערבים נהרג ואחר נמלט. באותו יום, ירו יהודה בורוכוב ויצחק דורסקי בערבים ליד שכונת התקווה. כמו כן התנקש יהודי בשם נחמיה בקמן, בשלושה ערבים והרגם.
· ב-13 ביולי פתחו אנשי האצ"ל באש, ברחוב מונטיפיורי בתל־אביב, על כרכרה ובה ערבים. באותו היום ביצעו אנשי הארגון, באישור המפקד הראשי, פעולת התנקשות בשטח של פרדסים, בקצה רחוב מאז"ה בפתח תקווה והרגו ערבי[37].
· בתגובה על הריגתו של ילד יהודי ופציעתם של עשרה יהודים, מפצצה שנזרקה מתוך הרכבת שנסעה מיפו לירושלים, הציע בנימין זרעוני (שפיקד על פלוגה בתל־אביב) לתהומי, לבצע פעולת תגמול נגד הרכבת העוברת בתל־אביב, בדרכה ליפו. התכנית היתה להניח מוקש מתחת לפסי מסילת הברזל, על מנת שיתפוצץ מתחת לקטר, ולאחר שזה ייעצר, לפתוח באש על הקרונות[38]. תהומי נאלץ לאשר את הפעולה, אולם ברגע האחרון ביטל את המיקוש והסכים רק לפתיחה באש על קרונות הרכבת. ההתקפה, בבקר ה-17 באוגוסט 1936, נמשכה דקות ספורות ומספר הנפגעים לא היה גדול[39]. אולם הבהלה שאחזה בנוסעי הרכבת הכתה בתדהמה את ערביי יפו והידיעה על ההתקפה התפשטה ברחבי הארץ כולה[40]. בטרם נתן תהומי את הסכמתו לפעולה זו, דחה את הצעתו של זרעוני: "לקחת מכונית משא, לשריין אותה בלוחות פלדה, לעבור ברחובות יפו ולכסות באש את רחובות העיר…", מפני שנראתה נועזת מדי וחשש מפני כישלון אשר יגרום להרס האצ"ל[41]. משמע, אפילו הוא, שמשך אליו חיצי ביקורת מצדם של חברי בית"ר, מפני שהוא "זהיר ומבליג מדי", לא כלל בנימוקי התנגדותו שום טיעון מוסרי או ערכי.
· ב-27 לאוגוסט 1936, הגיב ארגון ב' שוב: נחום לוין, אברהם סלמן, חיים בוצ'קו ואריה פוסק ירו והרגו ערבי שעבר בעגלה בכביש פתח תקווה (פינת רחוב מאז"ה)[42].
· ב-7 במארס 1937, ירו אנשי אצ"ל, ללא אישור, בערבים ליד כפר חיים שבעמק חפר והרגו שניים מהם[43].
· בתאריך לא ידוע בחודש מארס 1937, ביקש משה מולדבסקי לצאת לפעולת תגמול, אך לא קיבל על כך אישור. בתסכולו, הרכיב מוקש מחומרי נפץ שהוציא מן המחסן ללא אישור. המוקש היה מורכב משעון מעורר, שכיוון את שעת ההפעלה, חומר נפץ וכמות גדולה של מסמרי ברזל. הוא עטף את המוקש בנייר עיתון, הניחו באוטובוס ערבי, הנוסע בקו חיפה-עכו ויצא מן האוטובוס. כאשר הבחין הנהג שהנוסע אינו חוזר, העביר את החבילה למוסך, שם התפוצץ המטען, מבלי שגרם כל נזק. מולדבסקי הועמד למשפט הארגון ותהומי הנרגז הציע שיינתן לו אקדח, כדי שיאבד את עצמו לדעת[44].
· באמצע מרס 1937 פתחו הערבים במעשי איבה בגליל, ביניהם רצח שני רועים ליד כפר החורש (13/3), רצח שלושה אנשים ביבניאל בדרכם לבאר המים (14/3) ורצח אדם בראש פינה (16/3). זרעוני מיהר אל תהומי והציע לצאת בפעולת תגובה ונקם. בין השניים התפתח ויכוח ער ובסופו החליט תהומי שלא לאשר פעולת תגובה. זרעוני המאוכזב פנה לאריה יצחקי, ששימש מפקד מחלקה בפלוגתו והציע לו לצאת לפעולה, למרות האיסור המוחלט של תהומי. יצחקי יצא ב-22 במארס 1937, בחברת חניכו בנימין כהנא, לבית קפה ערבי גדול בכפר יאזור ושלשלו לתוכו רימון. הפיגוע גרם לנפגעים רבים ולהרס רב[45]. כעבור שבוע ימים הועמדו בנימין זרעוני ואריה יצחקי למשפט. השניים נמצאו אשמים בהפרת משמעת וגורשו משורות האצ"ל (אם כי חזרו לפעילות בארגון, לאחר הפילוג שנערך שבועות אחדים לאחר מכן). דומה וזו היתה הפעם היחידה בה יצא תהומי מכליו והחמיר עם פורקי העול. לטענתו, היתה ההתקפה ביאזור "מעשה טיפשי שלא היתה לו כל הצדקה… [לאחר ש] במשך שבועות אחדים לא היו כל מעשי טרור… והיתה כאן התקפה פתאומית של יהודים על ערבים". אולם קבוצות המפקדים והטוראים מאנשי בית"ר הזדהו בגלוי עם המעשה ועושיו[46].
· ב-12 באפריל 1937 ירו חמישה חניכים בקורס מפקדים של האצ"ל בזיכרון יעקב ופצעו חמישה ערבים[47].
· ב-17 באפריל 1937 זרק איש אצ"ל פצצה לבית קפה ערבי בחיפה[48].
סך הכול עשרים פעולות, בהם ידוע בברור, לפחות על שנים עשר הרוגים ושנים עשר פצועים. אין ספק שהיו יותר.
האצ"ל ו'ההבלגה' לאחר הפילוג
החל מהפילוג בשורותיו, ניכרת הסלמה משמעותית בפעולות האצ"ל. אולם הפעולות לא כוונו בדרך כלל אל האשמים. מרבית פעילי המרד הערבי באו מהכפרים הערביים ואילו פעולות התגמול של האצ"ל בוצעו בעיקר כנגד אוכלוסייה עירונית. אצ"ל ביסס את תפיסתו הביטחונית על טרור נגדי ופעולות תגמול נגד אזרחים. היו אלו לרוב פעולות רהבתניות, מהדהדות וקטלניות ולכן הועמדו במרכזה של ביקורת ציבורית קשה[49]. תפיסתו הביטחונית היתה דיכוטומית: שלום מלא או מלחמה טוטאלית. לתפיסה זו היתה רק תמיכה מועטה בישוב העברי[50].
פעולות התגמול וכן הצעת תכנית "החלוקה"[51] – הביאו לשינוי בעמדת ז'בוטינסקי[52]. לאמתו של דבר, נסחף ז'בוטינסקי אחרי המאורעות. לאחר הפילוג, אישר שלא להבליג במקרים מסוימים, אך עדיין לא שלל את ה'הבלגה' מכל וכול[53]. בראשית יולי 1937, יצאו ראשי הארגון לאלכסנדריה (מצרים), לפגישה עם ז'בוטינסקי, שעשה את דרכו מדרום אפריקה חזרה לאירופה. המשלחת מארץ־ישראל כללה את רוברט ביטקר[54], שבא בלוויית משה רוזנברג[55] ואברהם שטרן[56]. באותה פגישה דיברו אנשי הארגון על הצורך בתגובה למעשי הערבים. ז'בוטינסקי יצא כנגד פגיעה בבלתי לוחמים[57], אך נאלץ לקבל את עמדת המשלחת[58]. כנראה שלא נותרה לז'בוטינסקי ברירה וכדי שלא לאבד את השליטה על אנשיו, התיר להם לפעול[59]. לאחר שניתן האישור, פתח האצ"ל בשורה של מעשי תגובה[60]. דוד רזיאל הסביר: "… מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף…. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו …"[61]. לפעולות התגמול של אצ"ל בתקופה זו (ובמידה רבה גם קודם לכן) היה אופי של טרור, שלא היה בו כדי להעניש את הגורמים הערביים הנושאים באחריות לביצוע מעשי האיבה כנגד היישוב היהודי. בירושלים קמה יחידה קטנה ונועזת, שסימנה 81 והתמחתה בביצוע פעולות נקם נגד ערבים[62].
· בתגובה לפציעת יהודי בירושלים ב-19 במאי 1937, הרג איש אצ"ל, ערבי ליד מועדון "מנורה", ברחוב בצלאל בירושלים, בפקודתו של דוד רזיאל[63]. הפעולה גונתה בחריפות במאמר המערכת של 'דבר'[64].
· בעקבות התקפה ערבית על אוטובוס של 'אגד' בכביש ירושלים – תל־אביב ורצח יהודי ב-29 ביוני ורציחת שני יהודים ליד כרכור ביום המחרת. הגיבו אנשי האצ"ל כעבור שעות אחדות: אוטובוס ערבי שיצא מליפתא הותקף בירושלים. שעתיים לאחר-מכן נורה ונהרג ערבי בשכונת רחביה ובשעות הערב נורה ערבי בשכונת סנהדריה בצפון ירושלים[65]. שני רימוני 'מילס' נזרקו לבית קפה ערבי ברחוב הכרמל בתל־אביב. שני ערבים נפצעו קשה ויהודי אחד נפצע קל. באותו היום נורה ערבי ברחוב ריינס ומת מפצעיו מאוחר יותר.
· ב-7 ביולי 1937 בוצעה פעולת התנקשות בשני ערבים מכפר קאקון שבעמק חפר ופעולות תגמול נוספות בכביש פתח תקווה ובחיפה[66].
האצ"ל ושבירת ההבלגה
מיד עם התחדש הטרור הערבי, באוגוסט 1937, ביצעו אנשי אצ"ל פעולות תגמול[67]. האצ"ל בארץ הפך לארגון המקבל להלכה, ולעתים גם למעשה, את מרותו של ז'בוטינסקי, אך היונק את השראתו מן הרדיקליזם הימני בארץ[68]. עד מהירה התפתחה תפיסה שלמה, שקראה תיגר, לא רק על ההשקפות המקובלות על תנועת העבודה, אלא גם על אלו של ז'בוטינסקי[69].
עם התחדשות הטרור הערבי, בסתיו 1937, נעשה ניסיון נוסף לאחד את אצ"ל עם ה'הגנה', כדי להבטיח מרות כלל-יישובית. אך ז'בוטינסקי הסכים, רק בתנאי שמדיניות ה'הבלגה' תתגמש[70].
ב-4 בספטמבר, בעקבות רציחתו של רב בידי ערבים, בעיר העתיקה בירושלים, השליכו אנשי האצ"ל מטען נפץ על אוטובוס ערבי, סמוך לרחוב החבשים בירושלים. שתי נוסעות נפצעו[71].
באותה זנה פרסם אצ"ג את אחד מספרי שיריו רבי ההשפעה ביותר, 'ספר הקטרוג והאמונה'. ייתכן מאד שספר זה היה בעל השפעה מכרעת בקעקוע השיטה הלגיטימיסטית, שהיתה מקובלת עד אז על הרוויזיוניזם[72]. אצ”ג ביטא את האתוס הלאומי החדש ורוח דבריו קעקעו את ההשקפה הלגיטימיסטית של ז'בוטינסקי והצה"ר[73]. לשירתו של אצ”ג היתה עצמה גדולה יותר מאשר למאמריו של ז'בוטינסקי, שקראו למתינות ולשיקול מדיני[74]. גישתו האנגלופילית של ז'בוטינסקי נראתה לחברי אצ"ל תלושה מן המציאות, כמו גם השקפתו כי ה'הבלגה' תביא לתמורה פרו ציונית בדעת הקהל בבריטניה[75]. לשירתו של אצ”ג קמו לא מעט מחקים ובשורתם חידדה את הלך הרוח הזה והפנימה אותו בקרב חברי האצ"ל והפריפריה שלו.[76]. ז'בוטינסקי נוכח כי השקפתו המדינית עומדת בניגוד לאתוס הפעולה של האקטיביזם הלאומי, פרי החינוך הבית"רי[77]. משום כך נאלץ לשנות את דעתו, להעניק גיבוי לפעולות האצ"ל, לתמוך בפומבי ב"שבירת ההבלגה" ולהזדהות עם התפיסה המדינית, הלאומית, המוסרית והטקטית שעמדה מאחורי פעולות אלו[78]. היתה זו תקופת הדמדומים בפעילותו הציבורית והפוליטית של זאב ז'בוטינסקי. כלפי חוץ הכירו כל אנשי תנועתו במנהיגותו, אולם רוב אנשי אצ"ל והקיצוניים במפלגתו חלקו על גישתו ההומאנית והפרו־בריטית[79]. הלך הרוח של ההתאפקות המדינית, עבר זמנו.
רבים מאנשי אצ"ל צידדו בטרור הנגדי; הם טענו שהמוסר היהודי קידש את הנקם ובין הייתר גזר כליה על העמלקים, אף כי ביניהם היו וודאי חפים מפשע[80].לפיכך לא יהיה זה נכון להגדיר את מעשי הטרור של האצ"ל כ"הרג לשמו", כפי שעושה מאיר פעיל, משום שמאחריהם עמד אתוס שונה מזה שהציב את מוסר הלחימה במקום גבוה והעמיד מעליו את ההתרעה, שמשמעותה בעיניהם היתה הצלת חיים. ברוח דבריו של בנדורה[81], כדי לעשות מעשה קיצוני, כמו הריגת אדם על רקע אידיאולוגי, על האדם לעבור מספר שלבים, שהחשוב שבהם הוא ההצדקה המוסרית. הגוף שמפעיל את אנשיו משכנע שהמטרה שלשמה הוא פועל מושתת על מוסר העולה על המוסר האינסנקטיבי עליו גדלו[82].
אברהם שטרן ("יאיר") למשל, טען, כי אין לחשוש להרוג ערבים חפים מפשע, משום ש"אינטרס האומה מצווה מדינה בכל מחיר". כנגד הטיעון שמוסר היהדות מתיר להרוג רק את הרוצח, הזכיר את מצוות מחיית זכר עמלק[83]. להשקפתו, "מחיקת העוול הגדול ביותר (מצב העם היהודי) תושג במחיר עוולות הכרחיות; ה-raison d'etat של הלאומיות היהודית"[84]. משמעות הכרזה זו, שאפשר להרוג חפים מפשע למען רעיון של הקמת מדינה, יש בכך עבירה לא רק על הערך "צדק במלחמה", אלא גם "צדק המלחמה". למעשה, הן תנועת העבודה והן האצ"ל נטלו את רעיון האוונגרד המקריב את עצמו על מזבח הכלל, מהתנועות המהפכניות באירופה ומגיבורי האומה – יהודה המכבי, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן יאיר וגם יוסף טרומפלדור כגיבור מודרני. בסופו של דבר ההבדלים בין האצ"ל לבין תנועת העבודה לא היו במיתוסים המכוננים, אלא במינון שלהם ובמחויבות כלפיהם. בתנועת העבודה נועדו המיתוסים ההיסטוריים להפיח את רוח הפטריוטיזם והרומנטיקה הלאומית, אך לא מעבר לכך. באצ"ל קיבלו מיתוסים אלו משמעות של צוו מחייב. מדיניות ה'הבלגה' הבליטה את הניגודים בגישה אל המציאות ואל המיתוס כאחד. בעוד שתנועת העבודה טיפחה את הדימוי העצמי של היהודי כאיש מוסר, משך אצ"ל אל התפיסה הקוטבית הנגדית, של יהודי שורשי, המשוחרר מכל מחויבות ועכבות מוסריות ומונע על־ידי אינטרסים לאומיים בלבד[85]. חוגי הימין טענו שכבודו של היהודי נפגע, שהערבים מפרשים את ה'הבלגה' כחולשה וכפחדנות ושגם השלטונות הבריטיים אינם מכבדים את אלה שצריך להגן עליהם. הטענה היתה שוועדת פיל מנשלת את היהודים מזכותם על הארץ, רק בשל כישלון ה'הבלגה'[86].
המפקד הראשון של האצ"ל לאחר הפילוג היה רוברט ביטקר[87], שהיה פעיל בית"ר בשנחאי ולא הכיר את תנאי הארץ והמנטאליות של תושביה. כמו כן לא דיבר עברית[88]. הקשר שלו עם חברי הארגון לא היה הדוק ולכן הניח לפיקודיו מידה רבה של חופש פעולה, דבר שעודד את פעולות התגמול מצד חברי הארגון[89]. ביטקר היה דמות מגוחכת, אבל מהר מאוד התברר שהאיש היה גם מסוכן[90]. מכיוון הדבר הראשון שהאצ"ל היה זקוק לו היה כסף, התקשר ביטקר לקבוצת "סדן", משרידי "ברית הבריונים" – חבורה עצמאית שפעלה בתל־אביב[91] וביקש מהם להשיג את הכסף הדרוש. ב-9 בספטמבר 1937 תקפו שלושה בריונים, שנים מהם פעילי בית"ר מוכרים (חיים בוצ'יקו וחיים דבירי), את בלדר בנק הפועלים זכריה שרעבי, וחטפו ממנו תיק ובו 5,400 לא"י. הם ניסו להימלט במכונית קטנה, אך נתפסו על־ידי הקהל ברחוב[92]. הדבר לא הוסיף כבוד לביטקר ועורר זעם ביישוב[93].
תפקיד מסוים, אם כי לא ברור, בירידת קרנו של ביטקר, מלאה גם פרשת חבר אצ"ל הצעיר צבי פרנקל ("בן עמרם"), שהוצא להורג שבוע קודם לכן[94]. פרנקל יצא בראשית ספטמבר 1937, ללא היתר מפקדו בארגון, לנקום על רצח יהודים בידי ערבים, ברצח ערבי בכפר סומייל (כיום בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בת"א). אנשי המשטרה ערכו חיפוש בביתו, הוא ברח אך אקדחו נמצא. הארגון הסתיר אותו, אך הוא ביקש לראות את אמו, כי הבולשת הפיצה שמועות שמענים אותה. חבריו חששו שאם ייתפס, לא יעמוד בחקירת המשטרה והחליטו לסלקו מהעולם[95]. למרות שהיה חבר מסור ונאמן לאצ"ל, הוא הוטבע במי הירקון[96]. רצח פרנקל בוצע באישור ביטקר והיה אחת הסיבות להדחתו[97]. עם הזמן התברר כי הגה גם תכניות פרובוקטיביות, כמו הריגת יהודים במקום מרכזי בתל-אביב והשארת עקבות של ערבים, כדי לעורר אהדה לאצ"ל[98]. ביטקר, שלימים הוגדר כ"פושע"[99], נאלץ לברוח מן הארץ ולאחר זמן (לאחר שלושה חודשים בתפקיד), פוטר על־ידי ז'בוטינסקי והפיקוד עבר לידי משה רוזנברג[100].
בחודש אוקטובר 1937, ניכרת הסלמה בפעילות האצ"ל, רובה ככולה נגד אזרחים תמימים.
· ב-22 באוקטובר 1937, נורו ונפצעו שני ערבים בשכונת הרצליה בחיפה.
· ב-28 באוקטובר 1937, הטילו חברי פלוגת הגיוס של בית"ר בגליל העליון, פצצות בשוק של טבריה ובבית קפה ערבי בראש פינה.
להמשך קריאה: האצ"ל וטוהר הנשק בתקופת המרד הערבי – פרק ב' (לאחר פרשת שלמה בן יוסף).
[1] ייחודה של התנועה הרוויזיוניסטית לעומת תנועות ומפלגות אחרות בעם היהודי באותה תקופה היה בניסוח מטרותיה של הציונות ככוללות מדינה יהודית כבר בשלב מוקדם, ובעיקר בהעזתה להציע את עצמה כאלטרנטיבה, אידיאולוגית ופרסונאלית, להנהגה הציונית העולמית ולמוסדות הלאומיים בארץ. באור זה, כמבקשת לבוא במקום ההסתדרות הציונית, כאלטרנטיבה לה ולא כמפלגה בתוכה, ראו אותה גם מתנגדיה החריפים ביותר, אנשי מפא"י ומכאן גם מרירות המאבק בינה לבין ההנהגה הציונית והיישובית (א' רובינשטיין, "מיישוב למדינה: מוסדות ומפלגות", בתוך: ב' אליאב (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי, ירושלים 1976, עמ' 264-270 ).
[2] שלילת עצם הפרישה נכרכה להתנגדות המסורתית למפלגה הרוויזיוניסטית, והפכה לנידוי מוחלט. ראה בעניין זה את ספרו של שלמה לב עמי המבטא את הראייה הרוויזיוניסטית, שדומה שגם ההיסטוריוגרפיה של היישוב המאורגן לא תחלוק עלייה בנקודה זו: [ש' לב עמי, במאבק ובמרד, תל־אביב, 1978 (להלן: במאבק ובמרד), עמ' 222].
[3] האתוס הבית"רי לא העריך במיוחד את הנוטרים ולגפירים (גפיר = כינוי תורכי לשומר), אך למרות זאת, הבינו גם באצ"ל את חשיבותם הצבאית, ועשו כל מאמץ לחדור אליהם ולכן זעמו על בן גוריון שאגב עמידתו על עקרון המשמעת הלאומית, ביקש למנוע מהאצ"ל לנצלם למטרותיו, מבלי לקבל מרות פוליטית (ראה פרק "הנוטרות", סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 881-911).
[4] עם הקמתה של הצ"ח בידי ז'בוטינסקי בספטמבר 1935, שהשלימה את מעגל הפרישה הרוויזיוניסטית ממוסדות היישוב המאורגן בארץ וממסגרת התנועה הציונית ברחבי הגולה והחל תהליך מואץ של אכיפת המרות הרוויזיוניסטית על "הארגון הצבאי הלאומי" (ניב, א', עמ' 205-206). ביוני 1936 התמנה ערי ז'בוטינסקי, בנו יחידו של זאב ז'בוטינסקי, לכהונת נציב בית"ר בארץ והוא החל בפעולות "לשחרר את הבית"רים מתלות בתהומי" (ניב, א', עמ' 280). משה רוזנברג (לימים מפקד האצ"ל) העיד כי כבר ב-1935 התקיימו פעולות נפרדות של בית"ר בתוך 'ארגון ב', מעין "מחתרת בתוך מחתרת" (מ"ז, תיק מ"ר, פ. 204).
[5] ז'בוטינסקי תמך באופן עקרוני באיחוד כוחות המגן, אולם הִתנה זאת באיחוד מלא של שתי ההסתדרויות הציוניות: ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בראשותו של ז'בוטינסקי וההסתדרות הציונית הישנה, בראשות ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית ואמנם התנהלו באותם ימים דיונים אינטנסיביים לאיחוד פוליטי, אולם הם נסתיימו בלא כלום. (ראה בהרחבה: http://www.daat.ac.il/daat/history/belahav/1e-2.htm. להלן: אינטרנט, בלהב).
[6] אליהו גולומב לא יכול היה, או לא רצה, לקיים את הבטחתו לתהומי, למנות איש אצ"ל לשעבר למפקד סניף באחת הערים הגדולות ותהומי התפטר לאות מחאה. הסיבה המכרעת לפרשתו היתה כנראה הכרתו כי לא מצא את עצמו במסגרת הרחבה. לפני זה עוד ניסה להקים ארגון חדש, "תקומה", בתחילת מלחמת העולם השנייה ולימים עזב את הארץ. עזיבתו לא עוררה הדים ובסערת הימים ההם נשכחה עד מהרה. שלמה נקדימון, שפגש את תהומי בהונג קונג, באפריל 1983 ובמארס 1984, ראיין אותו על חלקו ברצח דה האן ואת התרשמותו מתאר בפתח הספר: "בסופו של דבר נותר אברהם תהומי בחזקת נטע זר בשני הארגונים: בהגנה ובאצ"ל, שניהם נטרו לו טינה. מנוכר ומנודה נטש את המערכה ואת ארץ־ישראל עצמה" (ש' נקדימון, ש' מייזליש, דה האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ־ישראל, תל־אביב, 1985).
[7] ניב, א', עמ' 297-298.
[8] אברהם תהומי הסביר לימים כי ה"רשומון" שנוצר לימים סביב נתון כה בסיסי כמו ייסוד האצ"ל, היה כי עד 1937, לא היה האצ"ל ארגון רוויזיוניסטי ורק לאחר שרוב חבריו החליטו להתאחד עם ה'הגנה' באפריל 1937 הוא נעשה כזה (א' תהומי, 'ידיעות אחרונות', 13/6/1958). זו הסיבה כנראה, שמנחם בגין העיד בפני וועדת האו"ם ב-1947, כאילו האצ"ל נוסד רק ב-1937. (תהומי, שם; פעיל ויורמן, עמ' 12).
[9] עם זאת, למפלגה הרוויזיוניסטית היתה השפעה מוגבלת על האצ"ל. הועדה המדינית קבעה מדיניות, אולם לא היתה כל התערבות ברמה הארגונית או הצבאית. אמנם ז'בוטינסקי הוא שמינה את מפקד האצ"ל על-פי המלצת יו"ר ועדת המורשים, אבל המפלגה לא התערבה במינוי חברי המפקדה או מפקדי המחוזות [י' אלפסי, (עורך), הארגון הצבאי הלאומי, מקורות ותעודות, מכון ז'בוטינסקי, תל־אביב, 1980 (להלן: אלפסי, מ"ז), א', עמ' 15].
[10] ראה: "הארגונים היהודים הבלתי חוקיים, נובמבר 1944, PRO141/957. ראה גם: את"ה, 2785, "פרטי כל הוועדה הטכנית של שני האירגונים", מסמך מ-19 בספטמבר 1938.
[11] המונח "פורשים" הפך לשם כינוי לאצ"ל ואחר כך גם ללח"י, שחבריהם לא סרו למרות מוסדות היישוב הנבחרים. על האיחוד בין ה'הגנה לארגון ב',, ראה, סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 728.
[12] פרופ' יונתן שפירא כתב בעניין זה: "מאז מאורעות הדמים של 1936 עמד היישוב במלחמה בלתי פוסקת על קיומו…. מצב זה השפיע על כל אורחות חייו, ובין השאר חיזק את עקרון המשמעת להנהגה הנבחרת של האומה. קבוצות המיעוט שסירבו לקבל את הכרעת הרוב כונו "פורשים". זה היה חטאן הכבד של קבוצות אצ"ל ולח"י, שהתפלג מן האצ"ל בראשית שנות הארבעים" (י' שפירא, הדמוקרטיה בישראל, רמת־גן, 1977, עמ' 41).
[13] בתל־אביב, למשל, חולקו עמדות ה’הגנה’ על־ידי העירייה לשני הארגונים, וברמת־גן אף הוקמה מפקדה משותפת שמנתה שלושה אנשים: אברהם קריניצי (יו"ר המועצה המקומית), פיינברג (נציג ארגון ה’הגנה’) ומרדכי קפלן (נציג האצ"ל). שיתוף הפעולה ניכר במקומות נוספים. כך למשל, יוסף קרמין, איש האצ"ל שהיה אותה עת בירושלים, נתמנה לפקד על שכונת ימין משה. הוא הגיע להסדר עם מפקד ה’הגנה’ במקום, לפיו האזור חולק לשניים: החלק הדרומי נמסר לשמירת אנשיו, ואילו החלק הצפוני נמסר לארגון ה’הגנה' (’עדות יוסף קרמין, את"ה 122/26).
[14] י' אייל, האינתיפאדה הראשונה, תל־אביב, 1998 (להלן: האינתיפאדה הראשונה), עמ' 64-71.
[15] יעקב שביט מדגיש את הדמיון בין ארגון ב' בראשות תהומי לבין ה'הגנה', בכל הנוגע ל'הבלגה' (הבלגה או תגובה, עמ' 37), בעוד שמאיר פעיל, לדעתי בהגזמה, מנסה להציג גם את ארגון ב' כארגון טרור (פעיל ויורמן, עמ' 37).
[16] ניב, א', עמ' 272; י' אייל, האינתיפאדה הראשונה, תל־אביב, 1998 (להלן: האינתיפאדה הראשונה), עמ' 64-71.
[17] סת"ה, כרך ב', חלק ראשון, עמ' 670-573; כר ג', חלק שלישי, עמ' 127.
[18] ז' ז'בוטינסקי, "הבלגת היישוב עד מתי?" הירדן, 12/07/1936
[19] על גישתו האנגלופילית של ז'בוטינסקי ותמיכתו ב'הבלגה' ראה מכתבו של תהומי ליהודה סלוצקי, עורך 'ספר תולדות ההגנה' ממ-13/1/1957 (מ"ז, תיק תהומי, פ"א, 232).
[20] ז' ז'בוטינסקי, "הבלגת היישוב – עד מתי?" ולעומת זאת, ב' לובוצקי (אליאב), "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", הירדן, 2/12/1938.
[21] ז' ז'בוטינסקי, "השבועות האחרונים", הירדן, 5/4/1936.
[22] יוסף נדבה היטיב לתאר את עמדתו של ז'בוטינסקי: "הליברלי שבו התקומם נגד הרג שבו עשויים ליפול גם ערבים חפים מפשע, בייחוד נשים וילדים (י' נדבה, ז'בוטינסקי, תל־אביב, תשכ"ד, עמ' 68). במקום אחר ניסה נדבה להסביר את עמדתו זו של ז'בוטינסקי, בכך ש"היה רחוק מן הארץ ומשום כך היטשטשה בעיניו דמותו של הערבי "פרא המדבר" ו"לא עמד על עומק טיבו של הישמעאלי [י' נדבה, "זאב ז'בוטינסקי וההבלגה, 35 שנה לשבירת ההבלגה על־ידי הארגון הצבאי הלאומי" ארץ־ישראל, גיליון מס' 19, כסלו תשל"א – נובמבר 1972)].
[23] כבר בימים הראשונים למאורעות, שלח ז'בוטינסקי מברק למפקדת 'הארגון־הצבאי־הלאומי' (ארגון ב') ובו הביע דעתו, כי "התאפקותכם תעזור למאמצים האלה. כל עוד יש תקווה שבזה נצליח, אדרוש מכם התאפקות מוחלטת" (סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמי 836).
[24] ז' ז'בוטינסקי, "הבלגת הישוב – עד מתי?", הירדן, 12/07/1936; י' שביט, הבלגה או תגובה, הויכוח בישוב היהודי תרצ"ו- תרצ"ט (1936-1939), ירושלים, 1983 (להלן: הבלגה או תגובה, עמ' 73).
[25] יהושע סופרסקי (1879 – 1948) היה חבר במועצת העיר תל־אביב. ויו"ר ועד הקהילה. עמד בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 בראש 'ברית הציונים הכלליים' והיה נציגם בוועד הלאומי והועד הפועל הציוני. היה אחד מנציגי המפלגות הציוניות אשר היוו "ועד מפקח" על האצ"ל בראשית דרכו. על שמו נקראת שכונת נווה יהושע ברמת־גן.
[26] סופרסקי הכריז בישיבת הוועד הפועל הציוני, שהתכנסה בסתיו 1936: "…תמיד אמרנו שאנו עם תרבותי ואיננו רוצים בשפיכות דמים, גם בזמן ששופכים את דמנו… אלמלא עמדנו על הגובה המוסרי והתרבותי הזה ואילו היינו להוטים אחרי חמומי מוח אחדים שהיו בישוב, כי אז היתה עמידתנו דלה וריקה" (דברי יהושע סופרסקי באסיפת הנבחרים, ב-17 לאוגוסט 1936, מצוטט ב-סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 837).
[27] למרות עמדתו המוצהרת בזכות ה'הבלגה, היה הרב מאיר ברלין, מגלה בשיחות פרטיות את מורת רוחו ורוגזו על שיטת ה'הבלגה', המעמידה את היישוב במצב שבו "הערבים יורים בנו בל פחד, כבציפורים" (ניב, א', עמ' 269).
[28] במכתבו ל"העולם הזה" ב-25.7.1956, כתב תהומי על המחלוקת שהיתה בעניין זה עם בן חורין, שהתייצב בלהט נגד ה'הבלגה' והטיף בגלוי לשיטת התגמול המעניש, אך נתקל בעמדה מנוגדת של ראש תנועתו.
[29] הוא טען כי ה'הבלגה' מעידה על "היעדר גילויי הגבורה, האחדות והקומה הזקופה" [ב' לובוצקי, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", הירדן, 27/07/1936; הבלגה או תגובה, עמ' 76].
[30] י' השל ייבין, "פשע הדמים של הסוכנות", מהבלגה לקנטוניות, תל־אביב, תרצ"ז; אב"א אחימאיר, "אלכזר והבלגה", הציונות המהפכנית, תל־אביב, 1966, עמ' 106-111.
[31] ניב, ב', עמ' 272.
[32] הארץ, 17.4/1936; ניב, א', עמ' 271-277, עדויות קלעי וחייכמן. 'דבר', מאמר המערכת, "רצח שני הערבים ליד גשר הירקון, מי ביצע אותו" (19 באפריל 1936),.
[33] י' קיסטר, מבצעי האצ"ל הארגון הצבאי הלאומי, 1931-1948, תל־אביב, 1998 (להלן: מבצעי האצ"ל), עמ' 28; ניב, חלק ראשון, עמ' 247 [תל בנימין נמצא מצפון לדרך פ"ת (רח' ז'בוטינסקי היום) באזור ביח"ר עסיס לשעבר].
[34] ניב, א, עמ' 274.
[35] מבצעי האצ"ל, עמ' 28.
[36] ניב,א' עמ' 274; א' מילשטיין, "וועדת אגרנט" בתוך: ע' אופיר (עורך), חמישים ל-48; מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל – תיעוד אירועים, מסות ומאמרים, ירושלים, 1999,עמ' 241. מילשטיין טוען שכמה נפצעו.
[37] מפקד הפעולה, נחום לוין, סיפר: "הצטיידנו באקדחים טמונים בתוך ספר ולכל אחד מאתנו הוקצה קטע לפעול בו באופן עצמאי. כתוצאה מהפעולה נורה ונהרג ערבי אחד. (י' שטייגמן, שלח דוד: הישוב היהודי אל מול ההתנגדות הערבית למפעל הציוני בארץ־ישראל, 1918-1948, תל־אביב, 1997, עמ' 190; ניב, כרך א', עמ' 271-277).
[38] מספר בנימין זרעוני: "ב-16 באוגוסט 1936 עלה עזריאל בנצינברג (הר-ציון), כולו מתנשף, על גג הבניין שעליו עבדתי, וסיפר שזה עתה נזרק רימון לרחוב הרצל מן הרכבת שעשתה דרכה לעבר יפו דרך תל־אביב. ילד קטן נהרג וכמה אנשים נפצעו… זהו הקש ששבר את גב הגמל." [ב' זרעוני, גאון ונדיב ואכזר, תל־אביב 1992 (להלן: זרעוני), עמ' 35].
[39] לפי הודעת המשטרה: "ארמני אחד נהרג וחמישה ערבים נפצעו. כן נפצע חייל בריטי". ראה מבוקש, עמ' 38; ניב, א', עמ' 275; פעיל ויורמן, עמ' 36.
[40] על אשר קרה למחרת היום מספר זרעוני: " הפקודה היתה כי עם הישמע הירייה הראשונה מצדי – רשאים גם הם לירות כל אחד לעבר הקרון שממולו… כאשר התקרב הקטר, פתחתי באש לעבר הקרון הראשון ושמעתי את היריות של יתר האנשים. הרכבת המשיכה בנסיעה וכך היתה לי הזדמנות לכסות אותה באש מן ה"ווש" [תת-מקלע פיני] לכל אורכה… [זרעוני, שם].
[41] ניב, א', עמ' 275
[42] מבצעי האצ"ל, עמ' 28. עדות נחום לוין, ניב, א', עמ' 274.
[43] שם, עמ' 30.
[44] מבוקש, עמ' 39.
[45] כשהמשטרה הגיעה, היא מצאה במקום נפגעים רבים והרס רב. יושבי בית-הקפה היו כה מבולבלים,עד שסיפרו למשטרה שהפצצה נזרקה מתוך אוטובוס נוסע (מ"ז, כ4/3/1; ניב, א', עמ' 277-276. ראה גם: מבצעי האצ"ל, עמ' 30).
[46] ניב, שם, עמ' 278; פעיל ויורמן, עמ' 36. לימים, לאחר מותו של אריה יצחקי בקיץ 1939, מנתה הודעת האצ"ל את מעשי הגבורה שהשתבח בהם, כולל מעשה זה (הודעת קול ציון הלוחמת, מ"ז/כ4 – 3/1).
[47] מבצעי האצ"ל עמ' 30.
[48] על הטרור של אצ"ל ראה: אייל, עמ' 374-379.
[49] ממאורעות למלחמה, שם.
[50] מילשטיין, תולדות, א, עמ' 147.
[51] על הקשר בין פולמוס החלוקה לבין הוויכוח על ה'הבלגה', ראה בעיקר: הבלגה או תגובה, עמ' 7-8, 18.
[52] תיאור מפורט אצל ניב, חלק ראשון, עמ' 263-302.
[53] ז'בוטינסקי כתב: "פקודתי בתנאים הנוכחים: אם תתחדשנה הפרעות, ואם תתבטא בהן הנטייה להתנפל גם על יהודים, אל תבליגו (ארכיון "הכד", תיק מס' 1 וכן אלפסי, מ"ז, א, עמ' 15).
[54] מפקד האצ"ל לאחר פרישתו של תהומי – ראה להלן.
[55] ראש המטה וחבר המפקדה בזמנו של ביטקר.
[56] מזכיר המפקדה בראשותו של ביטקר.
[57] באותה שיחה אמר ז'בוטינסקי: "איני רואה כל תועלת בזה שרוצחים ערבי הרוכב על חמור לתל־אביב למכור את הירקות שלו. אין אני רואה בזה כל גבורה ואין אני רואה בזה כל תועלת
[58] "אם יחול שינוי תקבלו מברק חתום על־ידי "מנדלסון" ובו ייאמר שהעסקה נגמרה בחיוב. אחרי קבלת מברק זה תוכלו לפתוח באש (תיק מ"ר, מ"ז, פ. 204; ש' כץ ,ז'בו, תל־אביב, 1993 (להלן: ז'בו) עמ' 1017).
[59] זו גם דעתו של: א' נאור, דוד רזיאל תל־אביב, 1990, עמ' 96.
[60] ז'בוטינסקי נסע ממצרים ללונדון ולאחר התלבטויות רבות שלח לבסוף את המברק המיוחל ארצה.
[61] ניב ,ב', עמ' 41.
[62] מבוקש, עמ' 46.
[63] ניב, ב', עמ' 21.
[64] דבר, 23/5/1937.
[65] מ"ז כ4/3/1.
[66] מבצעי האצ"ל, עמ' 31.
[67] סת"ה עמ' 1055.
[68] חרב היונה עמ' 330.
[69] י' הלר-לח"י, אידיאולוגיה ופוליטיקה, ירושלים תשמ"ט (להלן: הלר-לח"י), עמ' 19-82 מתאר את ההתפתחות בימין הרדיקלי.
[70] ז'בוטינסקי דרש, "שייקבע בחתימת כל הצדדים, שהמוסדות המייצגים את עם ישראל והישוב אינם יכולים להבטיח הבלגה מצד הישוב לעומת מעשי טרור ביהודים, ולא יוכלו להשתתף, לא באופן מוסרי ולא בשום צורה אחרת, בהחנקת מעשי תגובה כנגד הטרור הזה". (ניב, שם).
[71] מבצעי האצ"ל, עמ' 81.
[72] י' נדבה, "זאב ז'בוטינסקי וההבלגה", ארץ־ישראל, נובמבר 1937; הבלגה או תגובה, עמ' 18.
[73] אצ”ג, שהפך להיות יריב מר לתנועת העבודה, לא חסך שבטו מהנהגת הישוב וכתב ש"עם שאין בגבריו מרינת חיילים, הוא לבז… כבודו של עם נקבע בשדה קרב". (אצ"ג, עמ' קס"ב).
[74] "אפשר שבמקהלת המקטרגים על שיטת ה'הבלגה', לא היה כוח אדיר יותר מאשר שירתו של אורי צבי גרינברג" (י' נדבה, "זאב ז'בוטינסקי וההבלגה", ארץ־ישראל, נובמבר 1973.
[75] לפי השקפה הזו, שרווחה לה בחוגים אלו, השלום יבוא: "רק אחרי המלחמה / שבה נלחש 'ותחזינה' / בהתפוצץ הפצצה" [ 'אומר לעם', 29/7/1939, עיתון חד פעמי בעריכת חנוך סרליץ (קלעי)].
[76] כך למשל: "נקם לאדום ולפלשת/ שִלם לאנשי קריות;/ נעורה נעורה ארצי ורועשת;/ יגוחו גורי אריות/. בתער החרב סולדת,/ צבא כבר מריע: מלכות! (משה שטיינר, אל חורבן שלישי!, חוברת לתשעה באב, תרצ"ז).
[77] על הסחף שחל בעמדות ז'בוטינסקי, לאור ההקצנה בתנועה הלאומית, ראה: הבלגה או תגובה, עמ' 17-19.
[78] הבלגה או תגובה, עמ' 19.
[79] ז'בוטינסקי, כמו רבים מאנשי המנהיגות הציונית הוותיקה, האמין שהציונים יצליחו להטות את בריטניה אל צידם. אך רוב תלמידיו וחבריו לתנועה לא האמינו בכך.
[80] . "המסקנה", נכתב בכרוז שכתב, "ובחרת בחיים! בחר בדרך הכבוד, דרך התשובה, דרך ההגנה והמלחמה האקטיבית, כי רק בה תקוותך להצלה ולחיי כבוד במולדת" [כרוז אצ"ל, אוגוסט 1938, מכון ז'בוטינסקי; א"י תבין, הארגון־הצבאי־הלאומי בארץ־ישראל, 1990, כרך א', עמ' 270 ואילך].
[81] ראה פרק א', על מלחמה ומוסר
[82] A. Bandura, "Mechanism of Moral disengagement, in Walter Reich (ed.) Origins of Terrorism, Washington D.C., 1990, pp. 161-191.
[83] א' שטרן, "דברים גלויים אל העם היושב בציון" (לא תאריך), אצ"ם, S25/2091.
[84] מאמר של יאיר ב"ירושלים המשוחררת , אצל הלר-לח"י, עמ ' 74.
[85] ראה בעניין זה: חרב היונה, עמ' 330-331. שפירא כותבת כי אלו גם אלו הושפעו מן ה'נרודניה ווליה' הרוסית. נכון יותר לטעון כי הרוויזיוניזם והאצ"ל ינקו מעיקר מהתרבות הפולנית ומתנועת התחייה האיטלקית (גריבלדי), אך צודקת שפירא בטענתה שאלו גם אלו חונכו על סמלו של האדם המקריב עצמו לטובת אינטרס הכלל.
[86] י' ה' ייבין, "פשע הדמים של הסוכנות, הפקרת היישוב", מהבלגה לקנטוניות, תל־אביב, תרצ"ז, עמ' 1-6.
[87] אישור על מינויו של ביטקר (ברל), מ"ז א 27/2/1. ראה גם: י' מרקוביצקי, לכסיקון האצ"ל, תל-אביב, 2005 (להלן: לכסיקון האצ"ל), עמ' 59.
[88] מן הסתם נבחר כמועמד של פשרה בין משה רוזנברג שייצג את חוגי בית"ר ובין שטרן שייצג את חוגי המחתרת (עדות בנימין אליאב, את"ה, תיק מס' 4.00021.)
[89] ניב, ב', עמ' 16-17; סת"ה, ב', עמ ' 1054; מאינתיפדה למרד, עמ' 36.
[90] ב' אליאב, זיכרונות מן הימין, תל־אביב, 1990 (להלן: אליאב, זיכרונות), עמ' 107; עדות בנימין אליאב, המחלקה לתיעוד בעל פה, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים. ראו גם: י' לפידות, בלהב המרד, מערכות אצ"ל בירושלים, תל־אביב, 1996 (להלן: בלהב המרד), עמ' 24-26 .
[91] יוצאי "ברית הבריונים" שלא הצטרפו לאצ"ל (ראה: אלפסי-מ"ז, א', עמ' 22; סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 1056. ראה גם מכתבו של אברהם (אברשה) סלמן, לזאב ז'בוטינסקי, בעניין שוד בנק הפועלים מה013/12/1937, מ"ז, א' 25/3/1.]
[92] ניב, ב', עמ' 19. ח' דבירי, יום אביב שלא יישכח, תל־אביב, תשמ"ו, עמ' 220 ואילך (להלן: יום אביב). ראה גם: סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 1056; מבוקש, עמ' 43
[93] 'דבר' יצא במאמר ראשי נזעם, בכותרת "בתחתיות המדרון", בו קשר בין מעשה הבריונות לבין חינוכם הרוויזיוניסטי (13 בספטמבר 1937).
[94] צבי פרנקל אף קדם לשלמה בן־יוסף, ראשון עולי הגרדום בימי הבריטים, בכך שנטל יזמה אישית של מעשה גמול בערבים (סת"ה, שם).
[95] "פרנקל הכיר חברים רבים בסניף אצ"ל בתל־אביב, ומאחר שחששו שמא לא יעמוד בחקירת המשטרה ויגלה שמות, הוחלט לסלקו והוא הוטבע במימי הירקון" (ניב, ב', עמ' 20); ראה גם: סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 1056.
J. Boyer-Bell, "Assassination in Internal Politics", International Studies Quarterly, Cambridge, 1972, vol 16, (1), pp. 59-82.
[96]. רק ב-1983, בעקבות פעולותיהם של חברו משה יערי וחבר הכנסת איתן לבני, הוכר פרנקל מחדש כחייל האצ"ל וכבודו הוחזר לו (י' אחימאיר, "החייל צבי פרנקל נפל קורבן לנסיבות טרגיות של אותם ימים"; מעריב, 13/10/1983). ראה גם דבר, המוסף לשבת, 12/2/1971, עמ' 33. על פרשיית פרנקל ראה בהרחבה: שם וכן ניב, חלק שני, עמ' 20.
[97] כץ, ז'בו, עמ' 1020;.
[98] ש' טבת, קנאת דוד – איש ריב, תל-אביב, 2004, עמ' 422.
[99] למשל על ידי בנימין אליאב, מראשי המפלגה הרוויזיוניסטית (אליאב, זיכרונות, עמ' 109).
[100] סת"ה, שם; ניב, ב', עמ' 19-20, 24; נאור-רזיאל, עמ' 101.
גילי שלום
"באתר על צד שמאל" מתחולל ויכוח,אחד מיני רבים,אודות ילדים/נערים שהצטרפו לאצ"ל וללח"י וביצעו מעשי טרור כולל רצחניים ,כנקמה,בערבים לא מעורבים.
הבאתי שם ציטוטים ממאמרך אודות האצ"ל ומעשי הרצח כנקמה אבל לא מוצא התיחסות לגיל המבצעים.
אני מניח שהרוב המכריע בוצע ע"י מבוגרים ואולי כולם,ולכן תהיתי אם יש באמתחתך אפשרות לספק לי הפניה מהירה למקורות בעניין זה
תודה רבה אבנר
חפש בארכיון האצ"ל